אבנים של אור / חנה יעבץ.

אבנים של אור / חנה יעבץ.

“וּבְכֵן, תַּלְמִידִים”, חָתַם הָ’רֶבֶּה’ אֶת הַשִּׁעוּר. “נִזְכֹּר תָּמִיד אֶת הַזְּכוּת שֶׁלָּנוּ לָגוּר בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה”.

הַצִּלְצוּל הַגּוֹאֵל סוֹף סוֹף נִשְׁמַע. שְׁלוֹשִׁים הַתַּלְמִידִים נָשְׁמוּ לִרְוָחָה, וְהֵחֵלּוּ לֶאֱסֹף אֶת חֲפָצֵיהֶם הָרַבִּים הַפְּזוּרִים בְּכָל עֵבֶר.

חֶזְקִי אָסַף הֵיטֵב אֶת כָּל כְּלֵי הַכְּתִיבָה וְהִכְנִיסָם לְתוֹךְ הַקַּלְמָר. הֵרִים אֶת יַלְקוּטוֹ מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן, וּמִלֵּא אוֹתוֹ בְּכָל הַסְּפָרִים, הַמַּחְבָּרוֹת, וְכַמּוּבָן, בַּקַּלְמָר.

הוא הִבִּיט בְּפִּינִי וְנֶאֱנַח.

“אוּלַי עַל כָּל פָּנִים”, אָמַר פִּינִי, “תְּשַׁכְנֵעַ אֶת אִמָּא שֶׁלְּךָ שֶׁתַּרְשֶׁה לְךָ לְהַשְׁאִיר אֶת הַיַּלְקוּט בַּתַּלְמוּד תּוֹרָה. חֲבָל מְאֹד שֶׁאַתָּה חַיָּב לִסְחֹב אֶת כָּל הַחֲפָצִים שֶׁלְּךָ בְּכָל יוֹם הָלוֹךְ וָשׁוֹב”.

“כְּבָר הִסְבַּרְתִּי לְךָ”, נֶאֱנָח חֶזְקִי בַּשֵּׁנִית. “אִמִּי לֹא מַסְכִּימָה. הִיא טוֹעֶנֶת שֶׁכָּל הַצִּיּוּד עָלָה הוֹן תּוֹעָפוֹת, וּלְהַשְׁאִיר אוֹתוֹ בַּתַּלְמוּד תּוֹרָה זוֹ הֶפְקֵרוּת שֶׁל מַמָּשׁ. נִסִּיתִי כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָהּ, אַךְ לְלֹא הַצְלָחָה”.

“זוֹהִי הַבְּרָכָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ אִמָּא,” חִיֵּךְ פִּינִי. “אֵין דָּבָר, אֲנִי אֶסְחַב לְךָ חֲצִי דֶּרֶךְ”.

“זוֹהִי הַבְּרָכָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ חֲבֵרִים”, צָחַק חֶזְקִי.

וְכָךְ מָצְאוּ צֶמֶד הַחֶמֶד אֶת עַצְמָם פּוֹסְעִים בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ יְדוּעָה וּמְסוּרָה מִתַּלְמוּד הַתּוֹרָה לְעֵבֶר בָּתֵּיהֶם.

“שָׁמַעְתָּ?” אָמַר פִּינִי. “הַגּוֹלְדְמָנִים קָנוּ אַקְוַרְיוּם”.

“מִנַּיִן לְךָ?” הִתְפַּלֵּא חֲבֵרוֹ.

“אֶתְמוֹל כְּשֶׁחָזַרְתִּי מֵהַמַּכֹּלֶת, רָאִיתִי אֶת יְדִידְיָה גּוֹלְדְמַָן מַחֲזִיק בְּשַׂקִּית מֵהַחֲנוּת ‘אוֹקְיָנוֹס’. כֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁמּוֹכְרִים שָׁם אַקְוַרְיוּמִים.”

“אַתָּה מַצְחִיק אוֹתִי”, הֵגִיב חֶזְקִי. “מִנַּיִן לְךָ שֶׁדַּוְקָא אַקְוַרְיוּם הוּא קָנָה? אוּלַי הִתְחַשֵּׁק לוֹ דַּוְקָא צִפּוֹר?”

“בְּלָה”, בִּטֵּל פִּינִי אֶת דְּבָרָיו בִּמְחִי יָד. “לָמָּה צָרִיךְ לִקְנוֹת צִפּוֹר? יֵשׁ מַסְפִּיק מֵהֵן הַנִּכְנָסוֹת בְּחִנָּם לְתוֹךְ הַבַּיִת. אִמָּא שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת שֶׁאֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מֵהָעִירִיָּה הֲנָחַת ‘צְפִיפוּת’ כִּי אֲנַחְנוּ חוֹלְקִיםמְחַלְּקִים אֶת הַדִּירָה שֶׁלָּנוּ עִם הַצִּפּוֹרִים”.

“מַה זֶּה ‘צְפִיפוּת’?” שָׁאַל חֶזְקִי, בּוֹעֵט בָּאֲבָנִים בְּצִדֵּי הַמִּדְרָכָה.

“‘צְפִיפוּת’ זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁנּוֹתְנִים לְךָ אֶפְשָׁרוּת לִקְנוֹת דִּירָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר כִּי הוּא קָטָן מִדַּי וְאֵין לְךָ מַסְפִּיק מָקוֹם. כְּמוֹ הַדִּירָה שֶׁלָּנוּ, הִיא קְצָת קְטַנָּה”. פִּינִי הִתְרַגֵּשׁ לְהַשְׁוִיץ בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, אַךְ הַלָּה הָיָה מֻטְרָד מְאֹד וְלֹא שָׂם לֵב.

“אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאַתֶּם לֹא עוֹבְרִים דִּירָה”, פָּלַט בַּסּוֹף.

“מַה פִּתְאוֹם!” נִרְעַד פִּינִי. “מִמָּתַי נוֹתְנִים ‘צְפִיפוּת’ בִּגְלַל צִפּוֹרִים? זוֹ סְתָם בְּדִיחָה. אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהֵם כֵּן קָנוּ אַקְוַרְיוּם. מְעַנְיֵן אֵילוּ סוּגֵי דָּגִים יֵשׁ שָׁם!”

חֶזְקִי נֶעֱצַר לְיַד דֶּלֶת בֵּיתוֹ. “רֶגַע”, הִרְהֵר בְּקוֹל וּפָנָה אֶל חֲבֵרוֹ. “רָאִיתָ אוֹתוֹ מַחֲזִיק אַקְוַרְיוּם?”

פִּינִי נֶעֱצַר גַּם הוּא, מְבֻלְבָּל. “לֹ-א”, גִּמְגֵּם. “הָיְתָה לוֹ רַק שַׂקִּית קְטַנָּה, בֶּטַח זֶה הָיָה אֹכֶל לְדָגִים. מִמָּתַי שׁוֹלְחִים יֶלֶד בֶּן שְׁמוֹנֶה לְהָבִיא אֶת מִתְקַן הַזְּכוּכִית הַגָּדוֹל? בָּטוּחַ שָׁלְחוּ אוֹתוֹ רַק לְמַלֵּא אֶת הֶחָסֵר”.

חֶזְקִי מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו, חִיֵּךְ אֶל פִּינִי, וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ.

“שָׁלוֹם אִמָּא! הִגַּעְתִּי”, צָעַק פִּינִי לַחֲלַל הַבַּיִת. אִמּוֹ הִגִּיעָה בְּרִיצָה מֵאֵי שָׁם. “שָׁלוֹם פִּינִי’לֶה”, חִיְּכָה אֵלָיו. “אֵיךְ הָיָה הַיּוֹם בַּחֵידֶר?”

“בְּסֵדֶר,” פָּלַט הַיֶּלֶד בַּחֲצִי פֶּה, זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם הַמְּעַיֵּף שֶׁעָבַר. לְפֶתַע אוֹרוּ עֵינָיו. “אִמָּא”, אָמַר בְּהִתְלַהֲבוּת. “אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהַגּוֹלְדְמָנִים קָנוּ אַקְוַרְיוּם?”

“לֹא”, הֻפְתְּעָה הָאֵם לַחֲלוּטִין. “לֹא יִתָּכֵן! אֵין אֶפְשָׁרוּת! אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁגְּבֶרֶת גּוֹלְדְמַָן הִיא חֲבֵרָה טוֹבָה מְאֹד שֶׁלִּי, וַאֲנִי בְּטוּחָה בִּמְאַת הָאֲחוּזִים שֶׁהִיא אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת לְהַחֲזִיק אַקְוַרְיוּם בַּבַּיִת, כִּי הִיא לֹא סוֹבֶלֶת דָּגִים. הֵם אַף פַּעַם לֹא אוֹכְלִים דָּגִים בַּבַּיִת, וּבָטוּחַ שֶׁהִיא לֹא תֵּהָנֶה לְהַבִּיט בָּהֶם בְּחַלּוֹן רַאֲוָה. מִי סִפֵּר לְךָ?”

“אֲנִי עַצְמִי רָאִיתִי אֶת הַבֵּן שֶׁלָּהֶם יְדִידְיָה חוֹזֵר מֵהַחֲנוּת ‘אוֹקְיָנוֹס'”, עָנָה פִּינִי בְּבִטָּחוֹן רַב. “אֵין דָּבָר, אֲנִי אֶשְׁתֶּה מַשֶּׁהוּ, וְאָרוּץ לִידִידְיָה לִבְדֹּק אֶת הָעִנְיָן”.

“בּוֹרֵחַ כָּל כָּךְ מַהֵר?” הִתְפַּלְּאָה הָאֵם. “אֵין לְךָ שִׁעוּרִים?”

פִּינִי נֶאֱנַח. “מַה זּוֹ אַשְׁמָתִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְאַחַר שֵׁשׁ בָּנוֹת?” שָׁאַל אֶת אִמּוֹ. “לָהֶן – הַרְבֵּה שִׁעוּרֵי בַּיִת. אָנוּ הַבָּנִים לוֹמְדִים עַד מְאֻחָר, וּמְרַחֲמִים עָלֵינוּ”.

אִמָּא חִיְּכָה. הִיא יָדְעָה כַּמָּה קָשֶׁה לְפִינִי לְהִתְרַגֵּל לַיּוֹם הָאָרֹךְ אָרֹךְ שֶׁהִתְחִיל רַק לָאַחֲרוֹנָה. “טוֹב”, הִתְרַכְּכָה. “תַּחְזֹר בְּעוֹד שָׁעָה”.

יָדוֹ שֶׁל פִּינִי מוּשֶׁטֶת לִדְפֹּק, וִידִידְיָה גּוֹלְדְמַָן פָּתַח אֶת דֶּלֶת בֵּיתוֹ. שְׁנֵיהֶם קָפְצוּ.

“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה?!” נִבְהַל יְדִידְיָה. “בָּאתִי לְבַקֵּר אוֹתְךָ”, עָנָה פִּינִי בְּפַשְׁטוּת.

“יֹפִי”, שָׂמַח הֶחָבֵר. “אֲנִי בַּדֶּרֶךְ לָצֵאת. יוֹם יָפֶה הַיּוֹם. אֶשְׂמַח אִם תְּלַוֶּה אוֹתִי”.

פָּסְעוּ הַשְּׁנַיִם בִּדְמָמָה דַּקָּה דַּקָּתַים. פִּינִי לֹא יָכֹל לְהִתְאַפֵּק. “שָׁמַעְתִּי”, הוּא אָמַר בְּאִטִּיּוּת, “שֶׁקְּנִיתֶם אַקְוַרְיוּם!”

יְדִידְיָה פָּרַץ בִּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל. “אֵיזוֹ בְּדִיחָה!” סוֹף סוֹף הִצְלִיחַ לְהוֹצִיא כַּמָּה מִלִּים. “אַתָּה לֹא זוֹכֵר שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי לֹא סוֹבֶלֶת דָּגִים? אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת אֲנַחְנוּ לֹא אוֹכְלִים דָּגִים, רַק כָּבֵד אוֹ בֵּיצִים. אַתָּה לֹא זוֹכֵר שֶׁפַּעַם הִתְאָרַחְתָּ אֶצְלֵנוּ כְּשֶׁהַהוֹרִים שֶׁלְּךָ נָסְעוּ לְחֻפְשָׁה?”

“אָה, כֵּן”, נִזְכַּר פִּתְאוֹם פִּינִי. “וַאֲנִי לֹא אָהַבְתִּי לֹא כָּבֵד וְלֹא בֵּיצִים”.

יְדִידָה צָחַק שׁוּב. “אִמָּא שֶׁלִּי לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַסְכִּימָה לְהִסְתַּכֵּל עַל דָּגִים כָּל יוֹם!” קָבַע נִמְרָצוֹת.

פִּינִי שָׁתַק. “אָז מַה עָשִׂיתָ בַּחֲנוּת ‘אוֹקְיָנוֹס’? רָאִיתִי שֶׁיָּצָאתָ מִשָּׁם אֶתְמוֹל כְּשֶׁחָזַרְתִּי מֵהַמַּכֹּלֶת”.

“אָה”, קָלַט יְדִידְיָה. “קָנִיתִי אֶת זֶה!” הוּא הוֹצִיא שַׂקִּית מִכִּיסוֹ עִם… אֲבָנִים צִבְעוֹנִיּוֹת, כָּאֵלּוּ שֶׁמַּכְנִיסִים בְּ…אַקְוָרְיוּם!

“מָה עוֹשִׂים עִם זֶה?” הִסְתַּקְרֵן פִּינִי.

“כַּמָּה זְמַן יֵשׁ לְךָ?” עָנָה יְדִידְיָה בִּשְׁאֵלָה.

פִּינִי חִטֵּט בְּכִיסָיו עַד שֶׁמָּצָא אֶת שְׁעוֹנוֹ. “כִּמְעַט שָׁעָה”.

“מְצֻיָּן!” שָׂמַח יְדִידְיָה, מַמְשִׁיךְ לְהִתְקַדֵּם בָּרְחוֹב. “תִּרְאֶה, אָנוּ לוֹקְחִים אֶבֶן צִבְעוֹנִית אַחַת, סוֹפְרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה פְּסִיעוֹת, וּמַנִּיחִים אוֹתָהּ כָּךְ”.

פִּינִי הֶהָמוּם לֹא הֵעֵז לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת. יְדִידְיָה יָדוּעַ כְּחָרוּץ הַכִּתָּה, וְאִם הוּא קוֹבֵעַ, כַּנִּרְאֶה הוּא יוֹדֵעַ מַה הוּא עוֹשֶׂה. הוּא הִתְקַדֵּם לְעֵבֶר יְדִידְיָה, פָּסַע אִתּוֹ אֶת הַצְּעָדִים הַדְּרוּשִׁים, וְהִנִּיחַ אֶבֶן. פָּסְעוּ עוֹד, וְהִנִּיחוּ עוֹד אַחַת.

“שְׁתַּיִם”, סָפַר יְדִידְיָה.

הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים לֹא שָׂמוּ לֵב לְזוּג הַיְלָדִים הַמַּנִּיחִים אֲבָנִים צִבְעוֹנִיּוֹת כָּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה פְּסִיעוֹת. “שְׁמוֹנֶה”, הִמְשִׁיךְ יְדִידְיָה לִסְפֹּר. “רֶגַע, אוּלַי זֶה כְּבָר תֵּשַׁע?”

פִּינִי עָצַר אֶת חֲבֵרוֹ. “זוֹהִי הַשְּׁמִינִית. תֵּן לִי אֶת הַשַּׂקִּית, בְּבַקָּשָׁה”, בִּקֵּשׁ. פִּינִי שָׁפַךְ אֶת הַתְּכוּלָה עַל הָרֶכֶב הַסָּמוּךְ וְסָפַר אֶת הָאֲבָנִים. “יֵשׁ פֹּה עוֹד אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אֲבָנִים. כַּנִּרְאֶה קָנִיתָ שַׂקִּית שֶׁל חֲמִשִּׁים. כַּמָּה זֶה עָלָה לְךָ?”

“עֲשָׂרָה שְׁקָלִים”.

“מָה? הֵן אַבְנֵי סְגֻלָּה? אֶפְשָׁר לֶאֱסֹף בָּרְחוֹב!”

“נוּ”, חִיֵּךְ יְדִידְיָה. “אַתָּה בְּעַצְמְךָ אָמַרְתָּ שֶׁהָאֲבָנִים מְיֻחָדוֹת מְאֹד לְ..אַקְוַרְיוּם. בּוֹא נַמְשִׁיךְ”.

הַשְּׁנַיִם סוֹבְבוּ אֶת כָּל הָרְחוֹב הַיְרוּשַׁלְמִי הָאָרֹךְ בְּשַׁיֶּרֶת מִסְפָּרִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְקִצּוֹ. “לַחְזֹר?” שָׁאַל פִּינִי.

“לֹא”, עָנָה חֲבֵרוֹ. “נִפְנֶה יָמִינָה. לֹא נִשְׁאֲרוּ הַרְבֵּה אֲבָנִים”.

“זֶהוּ”, הִכְרִיז פִּינִי בִּשְׂבִיעוּת רָצוֹן. “סִיַּמְנוּ”.

“תּוֹדָה, פִּינִי!” הִתְלַהֵב יְדִידְיָה, כֻּלּוֹ אָדֹם מֵהִתְרַגְּשׁוּת. “אַתָּה בֶּאֱמֶת חָבֵר טוֹב”.

פִּינִי תָּפַס אֶת שְׁעַת הַכֹּשֶׁר וּבְהִסּוּס פָּנָה אֶל חֲבֵרוֹ. “…אוּלַי תּוּכַל לְהַסְבִּיר לִי, יְדִידְיָה, לָמָּה בְּדִיּוּק הִנַּחְנוּ אֶת כָּל הָאֲבָנִים?”

יְדִידְיָה הִתְלַבֵּט וְהִסְמִיק כֻּלּוֹ. פִּינִי תָּמַהּ, הֵן יְדִידְיָה לֹא נִמְנָה עַל הַבַּיְשָׁנִים. פִּינִי חִכָּה בְּעֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת, וִידִידְיָה שׁוֹתֵק.

“אַתָּה יוֹדֵעַ פִּינִי”, הוּא סוֹף סוֹף עָנָה בְּאִטִּיּוּת. “הָ’רֶבֶּה’ לִמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא שֶׁכָּל הַמְּהַלֵּךְ ד’ אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹכֶה לְחֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא. רָצִיתִי לְהַרְגִּישׁ אֶת זֶה. מָדַדְנוּ עַכְשָׁו חֲמִשִּׁים פְּעָמִים ד’ אַמּוֹת, וְקִבַּלְנוּ עַכְשָׁו – חֲמִשִּׁים חֲלָקִים נוֹסָפִים בָּעוֹלָם הַבָּא!” יְדִידְיָה מָחָא כַּפַּיִם בְּהִתְלַהֲבוּת.

פִּינִי הָיָה הָמוּם. עַל מַה יְדִידְיָה מְדַבֵּר בִּכְלָל? הִרְהֵר. חֲמִשִּׁים חֲלָקִים בָּעוֹלָם הַבָּא? בְּכָזֹאת קַלּוֹת? נִשְׁמָע מְעַנְיֵן. הוּא בָּחַן אֶת פְּנֵי חֲבֵרוֹ בְּעִיּוּן רַב. יְדִידְיָה הֶחְזִיר לוֹ חִיּוּךְ שֶׁל… סִפּוּק וְאֹשֶׁר.

בְּעֶצֶם, לָמָּה לֹא? הִמְשִׁיךְ פִּינִי לְהִתְעַמֵּק בְּמַחְשָׁבוֹת. יְדִידְיָה צוֹדֵק. בִּמְקוֹם לִשְׂרֹף אֶת הַזְּמַן, עוֹד הִרְוַחְנוּ!

“אֲבָל לָמָּה הָאֲבָנִים?” הִקְשָׁה בְּקוֹל.

“אֲבָנִים אֵלּוּ גְּדוֹלוֹת וְזוֹהֲרוֹת וְקַל לִרְאוֹתָן”, פָּסַק הַלַּמְדָן. “עַכְשָׁו נוּכַל לְהַרְוִיחַ עוֹד חֲמִשִּׁים חֲלָקִים בַּדֶּרֶךְ חֲזוֹר, וְנוּכַל פָּשׁוּט לֵהָנוֹת מִכָּל חֵלֶק וְחֵלֶק בְּעַצְמוֹ. תִּרְאֶה -” יְדִידְיָה פָּסַע לָאֶבֶן הַשְּׁנִיָּה. “קָנִיתִי לִי חֵלֶק אֶחָד!” קָרָא לַחֲבֵרוֹ.

פִּינִי צָחַק. “אָכֵן, טָעִיתִי” חָשַׁב לְעַצְמוֹ. “הַגּוֹלְדְמָנִים לֹא קָנוּ אַקְוַרְיוּם. הֵם קָנוּ מַשֶּׁהוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר חָשׁוּב”.

לדירוג הפוסט!

0 / 5. Vote count: 0

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד