אורות מסנוורים / ליאל וקנין

אורות מסנוורים / ליאל וקנין

אורות מסנוורים

אני מרפרפת בתמונות. נופים משתנים, זוויות מתחלפות. תמונה של ים וגלים, אחת בשחור לבן והשנייה צבעונית. חורשה ססגונית. שמים, עננים, הרים גבוהים, חלקם ירוקים וחלקם צחים ובוהקים.

צבי מחבב את הצילום, ואני – את התמונות. לאחרונה אני מוצאת את הזמן לעיין באוסף הזה, ליהנות מהיופי שבטבע, מעשה ידי אומן.

אני מדפדפת לעמוד הבא. תמונה שלי, אי אפשר לטעות. זהו הפרופיל שלי בבירור. יושבת על ספסל המואר חלושות על ידי פנסי רחוב, וברקע הרחוב החשוך. אני נזכרת באחת בערב ההוא שבו יצאנו אני וצבי לסיבוב, הגענו לגינה הזאת, הוא אהב את הזווית וצילם. הפלאש סנוור אותי וזו התוצאה: רחוב חשוך ואני בספסל מוארת.

              _        _       _ 

“את הולכת לראיון, מלכה?” צבי מחזיר את הגמרא לספרייה.

“כן, אני יוצאת עכשיו. תתפלל עלי, טוב?” אני לוחצת על מקש הפלאפון לחיצה ארוכה ומכניסה אותו למצב השתקה.

צבי מהנהן. “תמצאי חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם”, הוא מחייך אלי.

“תודה”. אני מכניסה את הפלאפון לתיק, בודקת אם הארנק בפנים ויוצאת.

“להתראות!” אני עוזבת את הבית. ממהרת אל התחנה ועימי מתלוות אין ספור מחשבות מסורבלות. אני חדשה כאן יחסית ברכסים. מעניין, מה הסגנון של בית הספר? המנהלת – היא אישיות כבדה ונוקשה? והמורות? איך הן תקבלנה אותי? השאלות רצות במוחי ואיתן התקווה שהנה יום אחד אהיה מורה כבודה. תהיה לי עבודה, עבודת קודש.

האוטובוס נכנס לתחנה וקוטע  את סבך המחשבות.

אני עולה ומשאירה מאחורי הדלתות הסגורות את כולן. אמא שלי תמיד אומרת: יהודי צריך להשאיר משהו לריבונו של עולם.

             _        _      _

“צבי רוטמן?”

“כן, שלום וברכה!” מי זה?

“מדבר ברוך שיינפלד”.

“ברוך! זמן רב לא דיברנו”.

“בהחלט! מגיע לנו מזל טוב. מאיר הבכור שלי מתחתן אם ירצה ה’ בעוד ארבעה חודשים”.

“מזל טוב! בניין עדי עד!” צבי מתרגש. “שירבו שמחות בישראל. אני מבין שהתקשרת לברר על צלם לחתונה”.

“אכן, צלם מקצועי לאירוע שלנו, יום ראשון ח’ בניסן”.

“בשבילך… אני כבר בודק”. צבי פותח את היומן ומדפדף לחודש ניסן. הוא נזכר תוך כדי בגוטליב שקבעו אירוע לפני יומיים, וברובינפלד, שבר המצווה שלהם גם כן בניסן. הוא מקווה מאוד שהתאריך פנוי.

“יום ראשון ח’ בניסן אמרת? אה… כן. פנוי לי”.

“מצוין”.

“איפה החתונה?” הוא מברר.

“באולמי ‘גלריה’ בחיפה”

“איזה יופי…”

טו.. טו… צבי מביט על הצג. שיחה ממתינה ממלכה??? היא לא אמורה להיות בריאיון עכשיו???

“ברוך… זה יהיה בסדר אם אחזור אליך מאוחר יותר? אשתי על הקו”.

“כן, בסדר. כל טוב”.

“מלכה?” צבי עונה.

“כן”.

“הכול בסדר? איפה את נמצאת?” היא מזהה בקול שלו לחץ לא שגרתי. קשה לו עם זה שאני מחוסרת עבודה, בלשון עדינה. מובטלת. ואולי הקושי שלי בעניין הוא זה שמקשה עליו.

“אני… ליד בית הספר. בחוץ”. בקול מובס.

“לא היה ראיון?”

“לא”.

“מה? בשביל מה הלכת?” הוא מתקשה להבין.

“הגעתי לבית הספר להתראיין, המזכירה הסבירה לי בהתנצלות שלא ידועה לה על מישהי נוספת שהוזמנה היום לראיון. מי שהייתה צריכה להתראיין – כבר נכנסה וכנראה תקבל גם את המשרה”.

“מה? לא ברור לי איך קורות טעויות כאלה”.

“אני לגמרי לא מבינה מה קרה כאן”.

כמה שניות של שתיקה.

כמו נעלמו לשנינו המילים.

“אה… שיינפלד התקשר אלי”. צבי הראשון שמנסה להפשיר את האווירה.

“ו…”

“הבן הבכור שלהם מתחתן. הוא סגר איתי אירוע”.

“ברוך השם! צבי, אני בדרך חזור. כשאגיע נדבר”.

אני מנתקת. החיים ממשיכים. אנשים ממשיכים. צבי עובד, שיינפלד מחתן. רק החיים שלי נעצרו. הגשם יורד בעוצמה, מכה בי, ודמעותיי מתערבבות איתו. אני נזכרת במה שראיתי בדמיוני היום בבוקר: בעוד יומיים אני מורה כבודה, עומדת מול עדת שובבות ומחנכת אותן לעבודה, לצניעות וליראת שמים.

באחת אני מתנערת מהדמיון המגוחך הזה, והרי בעוד יומיים – לא זה מה שאעשה. אשב בבית ואנקה שוב את מה שכבר נקי, ואכבס שוב את מה שכבר כובס. לא נעים להיות אישה משועממת וחסרת מעש, אך לצערי, מיום ליום אני והשעמום הולכים ונעשים ידידי נפש.

               _      _      _

בית יעקב. רכסים.

קלחת רגילה של תחילת יום לימודים.

ערמות צילומים בשחור-לבן ובצבעוני, הקלדת הודעות להורי התלמידות, שליחת טפסים חשובים לעירייה ולמשרד החינוך. תוך כדי המשימות הדחופות מטפלת גולדי בילדונת מא’ שצריכה פלסטר, אחת מד’ שזקוקה לגומייה ושלישית מח’ שחייבת להתקשר הביתה.

בשעה עשר יוצאת המנהלת מחדרה, כמו בכל יום, לסיבוב הבוקר בבית הספר.

“בוקר טוב גולדי”. היא נכנסת למזכירות.

“בוקר טוב”.

“ידוע לך אם הגיעה לכאן מישהי ביום שלישי האחרון להתראיין?”

“כן. רחל מילר”. היא מרימה גבה בפליאה. הספיקה לשכוח, המנהלת?

“חוץ ממנה, מישהי בשם מלכה רוטמן”, מסבירה המנהלת.

“מלכה רוטמן, כן, הגיעה לכאן מישהי כזאת בטענה שהיא הוזמנה לריאיון ו…”

“היא לא נכנסה אלי להתראיין”, מציינת המנהלת.

“נכון, אמרתי לה שלא ידוע לי על מתראיינת נוספת. מי שהוזמנה רשמית כבר נכנסה”.

“גם היא הוזמנה, המזכירה שיפי דיברה איתה”. אומרת המנהלת בקול נמוך.

“באמת???” גולדי נבוכה.

“כן, כנראה הייתה כאן אי הבנה. אני רוצה שתזמיני אותה בשנית”.

“המנהלת מכירה אותה?” מעזה גולדי לשאול.

“אפשר לומר… תוכלי לעשות את השיחה הזו עכשיו?”

“כן, בשמחה. לאיזה יום להזמין אותה?”

“יום רביעי הזה, אם יסתדר לה”. המנהלת נכנסת לחדרה.

                  _      _     _  

מלכה:

“מלכה?” שיחה ממספר קצת מוכר.

“כן”.

“מדברת גולדי, המזכירה מבית יעקב”.

“כן” ליבי פועם בעוצמה.

“אני חייבת לך התנצלות, הגעת לכאן ביום שלישי האחרון להתראיין, הייתה אי הבנה ואני חשבתי שלריאיון הוזמנה רק אחת, בעוד שבעצם הוזמנו שתיים. את מבינה?”

אני שותקת. איני יודעת עדיין איזה סוג של שתיקה: רועמת, מבינה או אולי מוחלת?

“מלכה?” שואלת גולדי, שאינה מבינה גם היא מה השקט הזה.

“כן, אני איתך”, אני מתנשמת.

“העניין הוא שהגיעה מישהי לפנייך והתראיינה למשרה חלקית, ואותך הזמינו לריאיון עבור משרה מלאה, נכון?”

“כן, דיברו איתי על משרה מלאה”, אני אומרת בקול רועד מעט.

“אני ממש מתנצלת על הטעות”.

“זה בסדר…”

“בכל אופן, המנהלת ביקשה ממני להזמין אותך בשנית. יום רביעי הזה בבוקר, פנוי לך?”

“אני חושבת שכן”. כמו כל הבקרים האחרים בעצם.

“מעולה, הרבה הצלחה”.

“תודה”.

הציפורים בחלון מזמרות שיר, פוצחות במחול קסום. הן צוחקות, מאושרות, כמעט כמוני.

               _       _      _ 

יום רביעי. בית יעקב רכסים.

אני נכנסת לבית הספר, נתקלת בילדונת שובבה שיוצאת ואחריה מזדחל חבל ארוך.

’המורה של התעמלות מסכימה לקחת את החבל…’ אני שומעת אותה מספרת בהתרגשות לחברותיה. חיוך מתוק מתפשט על שפתיה. זיכרונות ילדות עולים בי, ואני מרגישה תלמידה בתוכי, שבקרוב… תהיה אחת מן הצוות.

אני נכנסת לחדר המזכירות. “שלום, את גולדי?”

“כן, שלום וברכה”.

“אני מלכה רוטמן…”

“מלכה! נעים להכיר, דיברו הרבה על האישיות המיוחדת שלך…”

“באמת? איך אתן מכירות אותי? אני חדשה כאן ברכסים”.

“מה זאת אומרת? המנהלת מכירה אותך אישית”.

“אותי?”

“כן, כך היא אמרה…”

“אני לא יודעת על מה את מדברת”.

“אני מדברת על הגברת חוה גולדמן, למדת הוראה בשנות הסמינר עם הבת שלה”.

“אני…” ברגע אחד נסגרים המעגלים לצידי. דבורי גולדמן! חברת הנפש שלי במסלול ההוראה! יחד התמסרנו ללימודים המתישים, יד ביד למדנו לכל המבחנים והכנו מערכי שיעורים.

היו ימים! אמא שלה – המנהלת?

“חוה גולדמן…”

“כן, היא המנהלת המדהימה של המקום הזה. חדשה אומנם, ומסורה מאוד, טוב, אני לא מחדשת לך…”

“גברת רוטמן?” אני שומעת קול מוכר מאחוריי. כעת אני בטוחה שזו היא. זה הקול שלה במדויק.

“שלום וברכה!” אני מסתובבת לעבר המנהלת.

“שלום לך! אני שמחה לפגוש אותך אחרי כל כך הרבה שנים…” היא מחייכת.

“אני… למען האמת, רק עכשיו נודע לי שהמנהלת היא…”

“שיערתי שאולי לא תדעי…”

“אני…”

“לפני שנערוך את הריאיון, הייתי רוצה שנצא קודם לפרוזדור”.

אנו יוצאות מהמזכירות לפרוזדור שוקק החיים. בנות רצות, משחקות. תופסת, מחניים, אל-הדגל. המשחקים האלו מעלים בי שוב, את אותו חיוך מתוק ומתגעגע.

“הקירות היוקרתיים הם מעשה ידיה של המורה פרידה. היא האומנית בצוות”, מנחה אותי המנהלת בסיור.

“הם מדהימים!” אני מתפעלת.

“בהחלט, והבנות שמשתובבות כאן, הן התלמידות המתוקות. רציתי שתבואי דווקא בבוקר ותתרשמי מהן”.

“‘מרשים בהחלט!” אני מודה. האווירה כאן קסומה. לרגע אני תוהה האם יש מקום אחר נוסף שיענה על הקסם הזה. נראה לי שלא.

“נחזור לחדרי. אני רוצה לנדבר על עוד כמה עניינים בקשר לתקנון ולהתנהלות היום יומית בבית ספרנו”.

אנחנו מתקרבות שוב למשרדים.

“וכן נקדיש זמן ראוי לדבר על המשרה החדשה שהתפנתה בשבילך…”

“זה סופי?” אני מעזה לשאול בשקט. “מההיכרות בינינו, אני מרשה לעצמי לאשר כי המשרה אכן מתאימה לך, ללא כל ספק”.

אני מבליעה חיוך קטן.

היום הסתיים.

אני יוצאת מבית הספר עם טעם מתוק של התחלה. הטוב כבר אינו ברור מאליו, והמשרה שלי מקבלת אור חדש.

ידעתי תמיד, שאור אלוקי מלווה אותי בכל צעד ושעל, בכל שביל חשוך שיהיה. בתמונת הגלות החשוכה אני מוארת באור גדול וייחודי לי.

האור הזה חזק, חזק ועוצמתי לעין הקטנה שלי.

סליחה שלא הבחנתי בו! זאת רק הייתה תוצאה של סנוור. דמעה מלוחה – מתוקה מחליקה על הלחי. אני מרשה לעצמי לחייך לתמונה הזאת.

תגובה אחת

  1. אסתי דרעי
    אסתי דרעי הגב

    וואי!
    איזה סיפור יפה…
    אהבתי,
    אין על הסיפורים שלך,
    ממש יפה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד