אורות / נחמי אפל

אור, חושך, חושך, אור, חושך, מה עכשיו?

אני קמה מהמיטה וניגשת אל החלון. חושך שורר על היקום!

כולם ישנים!

שוב התעוררתי!

חוזרת למיטה, מנסה לחזור אל השינה. סופרת כבשים, פרות, תרנגולות ואת כל פינת החי.

קמה שוב, בודקת אם אור או חושך. חושך! תוהה לעצמי. למה עדיין לא הגיע הבוקר? וכי חוקות שמים וארץ התהפכו רק לכבודי?

שש אפס אפס.

לכל הדעות כבר בוקר! אפילו השמש מחייכת מבעד לערפל. משהו חשוך לי בלב. אפור בלתי מוגדר. אני לוקחת את הפלאפון ומתבוננת בו, בלי לדעת למה אני בעצם מחכה.

"משיח, משיח, בכל יום שיבוא". אח, כמה שאני מחכה לו.

אברכים ממהרים לתפילה, אימהות מעירות ילדים, מרתיחות מים, מכינות כוסות שוקו, ממלאות כריכים בכל טוב. הילדים הולכים ללימודים, נערות צועדות אל הסמינר, נשים רצות לעבודה.

בשלב כלשהו הרחוב מתרוקן, וגם תורי לצאת מגיע.

אני קמה מהמיטה, מתלבשת, מכניסה כריך ופרי – שיהיה, נועלת את הדלת, עוטה על עצמי מסֵכת "הכל בסדר", ויוצאת אל המקום ששם "הכל בסדר" בשבילי…

"בוקר טוב". מיכל לצידי. גם היא עונדת על עצמה את המסכה הזו? אני תוהה לעצמי.

"בוקר אור", מיכל מחייכת אלי. דווקא לה היום שמח! "ישנת טוב בלילה?"

היא יודעת הכל מיכל הזו. "למה לא? אצלנו אומרים: מי שעובד ביום – ישן בלילה…" 

שתינו נכנסות אל הבניין. מיכל מזמינה את המעלית, ואני לוחצת על קומה עשר. המעלית מפליגה מעלה. כמה יפים החיים ממעל, קרוב אל האור.

מיכל פונה למקומה, וגם אני פותחת את הלשכה. נכנסת אל חדר המנהלת, שוקעת בתוך הכיסא המשרדי, ומגלה שהן שוב איתי – המחשבות! כמו מסך מריר ובלתי מזוהה מעכירות את שדה ראייתי.

הן לא עוזבות אותי – ביום, בלילה, באור ובחושך.

אני מפהקת. נוברת בתיק, אולי השתחל לשם דבר מה מעורר? פונה למטבח, שופכת קפה, בולעת אקמול, כוס מים, בתקווה שישפיע מהר…

אני חוזרת ללשכה.

מחדר המנהלת יש נוף לכל העיר. מביטה, מהרהרת: כשהקומה גבוהה קרובים יותר אל האור, אל השפע. יש אנשים שנולדו למעלה. הם קרובים יותר אל האור והשפע. אני לא!

נזכרת בשלוימי שלי ששר "מה ברא השם ביום הראשון? את האור ואת החושך".

אור הוא דבר בסיסי. כבר בבריאת העולם. האור נברא דבר ראשון.

יהיה לנו אור, שפע! זה הדבר! הדירה שלנו חשוכה מידי! צריך פה שינוי!

נראה את השמש. היא תשטוף אותנו באורה. שלוימי יצביע על השמש ויגיד:  "כבר בוקר! אפשר ללכת לגן!" אני אשלח אותו מוקדם. יש שמש – יש אור. כבר בוקר!

בחוץ יהיה יום. השמש תאיר. השפע יושפע מלמעלה. בליבי יידלק פנס!

עוד יום עבודה, עוד יום של מסֵכה. היא כבר בלויה, המסכה שלי. איננה חד פעמית. ואני צריכה לענוד אותה כל כך הרבה זמן.

מחכה לפנס שיוצת בליבי לאור, לשפע!

הוא אינו בא, ואני ממשיכה להדליק פנסים. פעם זו מסיבת יום הולדת לשלוימי ופעם זו גלידה טובה,  לפעמים גם יציאה לפארק או ספר טוב.

הפנסים נדלקים בזה אחר זה. מאירים, אך כשהסוללה נגמרת – הם כבים ואינם מאירים שוב.

החיים ממשיכים. יש ימים שבהם כבר נראה שהאור ההוא מאיר לנו. הפעם זה השפע האמיתי! אך שוב אני נוחלת אכזבה. זה לא זה! זה לא האור, השפע.

"מה יהיה? מתי הוא כבר יגיע?" אני שואלת יום אחד את שרה שכנתי הקרובה.

"למי את מתכוונת?" שרה עונה בשאלה.

"קראנו לו פעמים רבות כל כך. אולי תנסו גם אתם?"

"את מתכוונת לחשמלאי?"

כן, כן, לחשמלאי. אני זורמת איתה.

"החושך בחדר המדרגות. מפריע לי מאד".

אז גם בחדר המדרגות יאירו פנסים. לא רק בליבי.

הולכת עם שלוימי לגינה. "פרפר!" הוא מראה לי. אנחנו מתקרבים אל הפרפר. לראות אותו מקרוב. הפרפר פורש כנפיים ועף למעלה. קרוב קרוב אל הפנס ואל האור.

שלוימי שמח. הכל אצלו מלא באור, וגם הלב שלי מואר. שלוימי שלי שמח, ולי לי יש לב של אמא, וכששלוימי שמח – בלב שלי נדלק פנס. הפעם הוא מאיר קצת יותר, אך בסוף גם הוא כבה.

ואני מחפשת פנסים חדשים שיאירו לי. לפעמים מוצאת ולפעמים לא.

אחר הצהריים אני מדפדפת במקומון. חמישים אחוזי הנחה על נעלי חורף אינם מעניינים אותי. מדפדפת הלאה. רק דבר אחד אני מחפשת, וגם מוצאת: מכירה ביתית לנורות חזקות במיוחד. מאירות כל פינה!

אני מחייגת. "אפשר לבוא עכשיו?" הם פתוחים!

לוקחת את האשראי. המינוס אינו שיקול כרגע. מדובר בנורות מחברה איכותית ביותר. אני קונה  עשר – שיהיה לי במלאי.

מחליפה את כל הנורות. הפעם זה יהיה אור אמיתי! אותו שפע שאני מחכה לו שנים…!

הבית מאיר כמו ארמון. "התחלת לשפץ את הבית?" שרה מפטירה לעברי בחדר המדרגות, מתמרנת עם שלושת התינוקות שלה.

אני מחזירה לה בגמגום. ומביטה באכזבה אל ביתי. הפעם חשבתי שיגיע סוף סוף אור האמיתי אל ליבי.

ואז, לפתע, אני חושבת על שרה, ועל השלישייה הצווחנית שלה. איך זה שאני לא מציעה לה עזרה עם שלושת האוצרות שלה??? אני דופקת בדלת, לוקחת אוצר אחד ביד, ואת השניים האחרים מובילה בעגלה. שעה של שקט תהיה לשרה שכנתי עכשיו. שעה של ריענון ואגירת כוחות!

שלוימי נהנה מהאורחים. אני נהנית מרוח החיים הטהורה. מחתלת, מרגיעה, דוחפת בקבוקים ומוצצים. לא קל לגדל כאלו אוצרות!

דפיקות בדלת…

זו שרה שבאה לאסוף את אוצרותיה. "תודה לך! הצלת אותי…!"

שקט!

אור מציף את ליבי!

אני מהרהרת שוב.

חושבת על כל אותם פנסים שניסיתי להדליק בליבי,

ומבינה –

אור אינו פנס, עוצמתי ככל שיהיה.

אור אינו מעש, של הבלי עולם הזה.

אור זה – תורה תפילה וחסד

אור זה – חיים של אמת, חיים של רוח.

זה האור, השפע!!!

ואין זה משנה כמה פנסים תדליקי. רק האור הזה יאיר לנצח נצחים!!!

בערב היא מצאה את עצמה פוסעת במהירות לבית הוריה. 'לא מתאים למאמי לקרוא לי כך, מהרגע להרגע. רק שלא קרה שום דבר גרוע'. היא מנסה לנער את הראש, סתם מחשבה אפלולית ושלילית. תחשבי טוב, ציבי.

שעתיים לאחר מכן, מצאה את עצמה פוסעת חזרה הביתה. מעבדת את רשמי חגיגת יום הנישואין שערכו לה. נפרדה ממשפחתה המורחבת, מודה לאחיות, לגיסות, למאמי.

"היה מוצלח!" "איזו הפתעה מושלמת!" "ממש הפקה. תודה, חני ודבורי!"

היא באמת חשבה רק טוב.

והיה טוב ברוך ה'. והטוב האיר לה את הלב.