אורזת כנפיים \ מירי חשין

אורזת כנפיים \ מירי חשין

בס”ד

“עוד ארגז אחד, ואני הופכת בעצמי לאיזה קרטון או קופסא”, חיה צוחקת, תוך שהיא מניחה את סירי המטבח בקרטון גדול ועבה. עיניה סוקרות בסיפוק את הערמה המרשימה שהספיקה לארוז. 

“בכלל לא קל לעבור דירה, אמא”, יעל מתיישבת לידה על קרטון מזדמן, עיניה תלויות בנקודה עלומה. “העיר היפה והמוכרת, הגינות, החברות, בית הספר, המורות האהובות…” עיני הדבש מלאו בתוגה, ודמעה סוררת גלשה לה במורד הלחי.

חיה הניחה יד רכה על כתפיה הרוטטות, מלטפת קלות את השיער המתבדר. “את צודקת יקירה, זה לא קל, אולם אני בטוחה שתאהבי את היישוב המקסים בו נתגורר. יש פתגם ‘חן המקום על יושביו'”, היא נזכרת, חיוך מפציע על פניה, “ואף אנו נחבב בעזרת ד’ את הבית החדש”.  

יעל מוחה בלאט את הדמעות, פניה רגועות ושלוות יותר. “תודה אמא”, היא לוחשת.

“אמא, גם ביישוב תעבדי כפאנית?” היא שואלת לפתע. חיה נושמת עמוקות, מעבירה רצועת סלוטייפ על קרטון חום מקושקש בלורדים זרחניים. “בעזרת ד’ אהיה פאנית גם שם”, קולה רועד מעט. “אפתח סלון לנשות היישוב”, פניה מחייכות, מסתירות קמט קטן ומודאג בזווית העין.

——————————–

הטלפון עומד בדממה על המדף, אדיש לסערה שהוא (לא) מחולל. חיה הביטה בו מידי כמה דקות בעצבנות. עיניה המודאגות נשלחות לעבר חתיכת הפלסטיק הדוממת. אתמול שלחה את יעל לתלות מודעות על פתיחת הסלון שלה ברחבי היישוב, וכעת היא מחכה לטלפונים מנשים מתעניינות.

צלצול טלפון נשמע לפתע, קורע את הדממה. חיה מיהרה לעברו, מרימה אותו בידיים רועדות קמעה.

“שלום, חיה?” קול צעיר מהוסס מעט. “כן”, היא מאשרת בחביבות, מיישרת קלות את מטפחתה הפרחונית.

“קוראים לי בת שבע כץ”, מציגה את עצמה הדוברת, “אני גרה לא רחוק ממך. שמעתי שבאתם לכאן ממש לא מזמן. שיהיה לכם יישוב טוב”, היא מאחלת בלבביות, ומיד ממשיכה: “בקשר למודעה שתלית, אשמח להזמין אצלך תור לסירוק הפאה שלי, הגיע זמנה לטיפול  יסודי וטוב”, היא אומרת, והחיוך הרחב שעל פניה, מתנגן באוזניה.

“אני כבר רושמת”, עט כחול נשלף מהמגירה השמאלית.

היא מסכמת עוד כמה פרטים נחוצים, וסוגרת בתחושה טובה של סיפוק והצלחה.

בת שבע הייתה הראשונה. אחריה באו בגלים עוד ועוד נשים שהפכו לקהל לקוחות גדול ומרוצה.

השמים צחורים כל כך, אינם מרמזים ולו במעט על הניסיון האורב בפתח.

————————————————–

 

 

“את מבינה?” קולה של שרה שקט, עיניה תלויות בה במבט מפציר. “עד שבאת היא הייתה כאן הפאנית היחידה, וכל הנשים הגיעו אליה”.  

חיה מביטה בשרה. אישה פשוטה ונעימה, חלוק ביתי, ומטפחת סגולה מעטרת את פניה העדינות.

“למה אי אפשר שתהיינה שתיים?” היא שואלת, חשה מובסת מול המעמד. שרירי פניה מתכווצים במחאה.

“זה לא פשוט”, שרה נאנחת. “היישוב קטן, אין הרבה נשים, וזו כל הפרנסה שלה”.

זו גם הפרנסה שלי, ואין לי שום מחויבות כלפיה. המחשבות מתרוצצות במוחה של חיה, מאיימות להתפרץ על האישה השברירית שמולה. “אני אחשוב על זה”, היא מוצאת את עצמה אומרת לבסוף באי נעימות.

היא סוגרת את הדלת, קורסת על  כורסת הקטיפה המקבלת אותה בחריקה צורמת. חבל שפתחתי את הדלת, חולפת בה מחשבה.

“אמא?” קולה של חיה סדוק מעט, אצבעותיה אוחזות בחוזקה בטלפון השחור. בקול רועד היא משתפת את אמה בקורות אותה.

 “מצד אחד אני כל כך רוצה לפרוש כנפיים, להתרומם, להתקדם”, עיניה מצועפות. “ובכלל, זו העבודה שלי, ולמה שאתחשב בסתם מישהי, שעבדה כאן לפני?! אך.. איך אפשר לפזז כך בפסגה, כשיודעים שהשני מרוסק אי שם למטה?” היא גומעת אוויר, חשה את ליבה הפועם.

“חיה, את גיבורה”, קולה של אמא בוקע מהאפרכסת חם ומלטף. “זה קשה מאד, ובמיוחד שזהו גם התחום שלך”. 

קולה נשבר לפתע. “חיה, מעולם לא שיתפתי אותך בסיפור שעבר עלי, אולם אני חשה שכעת הגיע הזמן לספר”.

 

הייתי נערה חברותית ומוכשרת. היה חשוב לי מאוד שיראו אותי, ויעריכו אותי.

זו לא הייתה הפתעה גדולה שנבחרתי להדרכה. התחלתי להדריך באחד מבתי הספר. נהנית להפגיז את כישוריי הנוצצים.

את כל הנשמה נתתי לכיתת ההדרכה שלי. ימים ולילות שקדתי בהכנת תוכניות מרהיבות שגררו אחריהן גל תגובות נלהב ומפרגן. אבל זה לא הספיק לי. בכיתה המקבילה לשלי הדריכה מדריכה נוספת, חוי שמה. בחורה עדינה ואצילית. הבנות אהבו אותה, את האור בעיניים שלה, החום הפירגון והאהבה שהרעיפה עליהן. הבנות היו כרוכות אחריה בהערצה ובהערכה.

רק לי יצאו העיניים.

לא יכולתי לסבול את זה שיש מי שגם היא מצליחה, שאוהבים ומעריכים אותה. התחלתי למרר לה את החיים. עיקמתי את פניי לכל פעולה שעשתה, והבהרתי לחניכותיי עד כמה עליהן להיות מאושרות שזכו דווקא בי.

דמעות חמות זולגות על לחייה, הטלפון רוטט בידיים המיוסרות. “את מבינה, חיה? רציתי להיות כל כך למעלה, לפרוש כנף. רמסתי וקלקלתי הכל בדרכי השאפתנית.

לאחר חודשיים חוי עזבה במפח נפש. לא הייתה מסוגלת להישאר לאחר כל מה שעוללתי לה. הבנות בהו בה באכזבה, ועיניים כעוסות ננעצו בה על מעשים שמעולם לא עשתה.  נשארתי לבד בפסגה. החניכות העריצו אותי ושמי הלך לפניי. רק אני התחלתי להרגיש ברע.

וכשכבר רציתי לבקש סליחה, היה זה מאוחר מידי. חוי עברה דירה עם משפחתה לעיר מרוחקת, ושם משפחתה הנפוץ הקשה עלי למצוא אותה.

הלואי ויכולתי להחזיר את הגלגל לאחור”, היא מתייפחת פתאום.

“ואת, חיה”, היא מבקשת בקול סדוק, “אל תהיי כמוני, בוכה על העבר”.

 

————————————————————–

“בנות יקרות! היום נקבל את הסידור הקדוש”, קולה של המורה חיה נישא בכיתה, מעביר בבנות רטט של התרגשות.

עשר שנים שהיא כבר מורה בכיתה א’ ועושה חיל בעבודתה. הסייעתא דשמיא המרובה לה זכתה, הבהירה לה יותר מכל שמוויתור לעולם לא מפסידים. היא סקרה את הבנות בחיבה, מבטה מתמקד בשיפי רוט.

שיפי, בתה של גברת רוט הפאנית שבשלה התגברה על מידותיה וסגרה את הסלון שלה. היא עברה לתחום שמעולם לא חשבה שתעבוד, והשתמשה לראשונה בתעודת ההוראה שלה. משמים חשבו אחרת  וליבה עולה על גדותיו בהודיית אין קץ לבורא עולם שכיוון את צעדיה.

הבנות מתלבשות בתלבושת ורודה ומתוקה להפליא. פניהן חינניות, טוהר והתרגשות בפנים הקטנות. חיה מתזזת מבת לבת, עוזרת לסדר את התלבושת כראוי ומסדרת שיער פזור.

זהו היום החביב עליה ביותר. יום הטוהר והזכות. יום קבלת הסידור.

האולם מקבל אותן בזרועות פתוחות. הילדות נעמדות מאחורי הקלעים. חיה מביטה לכיוון כיסאות האימהות, מנופפת בחיוך לקהל הנרגש.

“שלום, המורה חיה”, מישהי מניחה יד על כתפיה. היא מסתובבת לאחוריה, פניה מאירות כשהיא מגלה את אמה. “אמא, מה את עושה כאן?” היא שואלת בהפתעה. “עשיתי כמה סידורים בעיר הסמוכה וחשבתי לעצמי: למה לא לקפוץ לבקר את הבת שלי?” היא מחייכת. “תודה, אמא”. אודם הציף את פניה של המורה הנערצת.

“שלום המורה”, אמה של שיפי נגשה אליה בפנים מאירות. “אנחנו ממש מעריכים את כל ה—”

אסתר, אמה של חיה, החווירה פתאום. עיניה ננעצו בסבתא של שיפי העומדת לצידה של האם בחיוך חם ומוכר כל כך. “זה לא יכול להיות”, היא מלמלה נסערת, ידיה רועדות. הסבתא שחשה במבטים, הרימה את ראשה בתהייה.

עיניהן נפגשו, זיק מהיר חלף בעיניה של הסבתא. “חוי?” שאלה אסתר בקול לוחש. “האם של הפאנית”, זיהתה חוי, סבתה של שיפי. “בתך הצילה את בתי מקריסה כלכלית בזכות מידותיה הנאצלות”. קולה רעד, תוך שהיא מביטה באסתר באי אמון. “דווקא את”, לחשה, כאב ואהבה נשזרים בקולה. שתי הנשים התקרבו זו לזו, מתעלמות מן המבטים הסקרניים שננעצו בהן. דמעות נקוו בזוויות עיניהן.

אור שטף את האולם, המסיבה כבר התחילה.

שני נשים עומדות באחת הפינות, נמצאות אי שם בעולם אחר. עולם של סליחה וכפרה, עולם של טוהר ואהבה. הכנפיים עולות, מתרוממות, אך לעולם אינן מאפילות על הזולת.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד