היה זה לילה סתווי, רוח נעימה נשבה, ואנחנו ישבנו סביב מדורה קטנה, ושרנו שירי נשמה.
הרב שלנו, שמגיע מהעיר הסמוכה, ומוסר שיעור קבוע בבית הכנסת, עורך לנו מידי פעם 'קומזיצים' על הגבעה שליד הבית הכנסת. אף אחד אינו מוותר על המפגש הזה, ותמיד מצטרפים עוד כמה 'חברה' חדשים, או אחרים מהשיעורים הנוספים של הרב.
כך ישבנו ונשמנו את האוויר והאווירה, ולפתע קם בחור בלתי מוכר, ותוך כדי שפרט על הגיטרה מנגינה שקטה ויפה, הוא התחיל לספר:
"'אורות' – חנות הנברשות ברחוב הראשי – הייתה תמיד עמוסת לקוחות. הייתה זו חנות גדולה ויפה, אשר משכה אליה קונים מכל הסביבה. כבר בכניסה תלתה נברשת גדולה שהפיצה אור חזק על כל האזור. תקרת החנות הייתה מעוצבת ומנוקדת במנורות קטנות ועגולות, מעוטרות בפרחי זהב קטנים ומיוחדים. גם הקירות היו מלאים בנברשות קריסטל בשלל דוגמאות ועיצובים מרהיבים: יהלומים, פרחים, סלסולי כסף וזהב ועוד.
אומנם במוצהר, זאת הייתה חנות נברשות, אך למעשה היו בה כל סוגי המנורות במגוון גדלים וצבעים. מהמנורות הפשוטות ביותר, ועד לנברשות קריסטל מעוצבות ומעוטרות.
בדלפק, ליד הקופה, ישב נריה, בחור צעיר בשנות העשרים המאוחרות לחייו. מי שהיה מסתכל עליו לעומק, היה מבחין במבטו הכבוי, שלא הואר גם מול העומס שהיה תמיד בחנות, וכמות המזומנים הגדולה שזרמה לכיסו מהעסקאות הרבות.
לא מבחירה הגיע לכיסא המוכר. אביו, שיהיה בריא, הוא בעל החנות, אך כבר תקופה ארוכה שאינו יכול לפתוח אותה מסיבה בריאותית. מטבע הדברים הוטל על בנו נריה לנהל את החנות במקום אביו.
ונריה אכן יודע למכור. יש לו ידע רב בנורות ובמנורות הפלורוסנט והלד, וגם בנברשות הקריסטל. הן מאז היה ילד קטן, אהב לשבת ולהביט באביו, להקשיב לשיחות עם הקונים ועם הסוכנים, ולסייע בעת הצורך.
תמיד רצה לעזור, ועכשיו, כשהעזרה שלו נחוצה כל כך – הוא עושה זאת בלית ברירה, בעל כרחו. לא זה החלום שלו – להיות מוכר בחנות נברשות. הוא רצה להתקדם בעריכת דין, במשפטים… הוא לקח הפסקה מהלימודים, מקווה שאביו יבריא, והוא יוכל לשוב לאוניברסיטה.
אותו יום היה יום רגיל בחנות. נריה ישב ליד הדלפק ושירת את הקונים, ובליבו שוב עלתה אותה תחושת החמצה. אינני צריך להיות פה עכשיו! זה ממש לא התפקיד שלי. אני צריך להתקדם בלימודים! בעוד כמה חודשים כבר אוכל להתחיל סטאז', לא חבל?
מדוע אני צריך למכור נברשות? לאן זה יוביל אותי בחיים? מה ייצא לי מזה? עורך דין – ודאי שלא. ולימודי משפטים? כמה הם רחוקים ממני עכשיו, כמרחק נברשת הדורה מחורשה חשוכה.
בעודו שקוע ברגשות התסכול שאינם עוזבים אותו לאחרונה, שמע לידו קול. "בוקר טוב, בחור צעיר!" הוא הרים את מבטו, שנתקל בגבר לבוש חליפה שחורה ומגבעת שחורה, אך פניו מחייכות ומאירות כל כך. "בוקר טוב, אדוני! במה אוכל לעזור לך?" שאל נריה.
"אני מה'כולל' ברחוב ממול, זו ישיבה לאברכים. אנחנו עוברים למבנה חדש, ממש סמוך לכולל הקודם, וצריך לקנות מנורות. על מה אתה ממליץ לי?" שאל האיש בחביבות. "אני צריך שתים עשרה מנורות. שמעתי שאצלכם בחנות מקבלים שירות ואמינות מאה אחוז, ואני סומך עליך שתביא לי את המנורות הכי חסכוניות וטובות".
"כמובן, כמובן", חייך נריה. "קח מנורות לד, שלוש עשרה וואט. הן מאירות חזק וגם חסכוניות יותר. מומלצות מאוד". הוא הושיט לו את המנורות המדוברות, אך הלה נשאר עומד.
"עוד משהו?" שאל נריה.
"כן. אתה מכיר מישהו שיוכל להתקין את המנורות אצלנו ביום-יומיים הקרובים?" התעניין הגבר עם המגבעת השחורה.
"יש לי חבר טוב שעובד בזה, וגם אני קצת מבין בנושא. אשאל אותו ואולי נבוא שנינו ונרכיב לכם את המנורות", הציע נריה בפרץ נדיבות, והוציא את הטלפון.
"מיכאל? אתה פנוי היום בערב או מחר בבוקר? מצוין! יש פה הרכבה של שתים עשרה מנורות לד. אם תרצה אוכל לבוא לעזור לך", הוסיף נריה. "אצא קצת מהחנות להחליף אווירה… אז ניפגש מחר ברחוב המעיין שלוש".
נריה החזיר את הטלפון לכיסו, והביט באיש השחור שמולו. שחור? לא בדיוק, הוא רק לבוש שחורים. בליבו כינה אותם 'שחורים', 'סגורים', 'מצומצמים', אך אם נהיה כנים, כשרואים אחד כזה מקרוב – האדם הזה נראה לו אדם רגיל. בלבוש קצת שונה אומנם, אך הוא דווקא נראה שמח ומאיר יותר מאנשים אחרים שהוא מכיר.
"בסדר, אחי. מחר בסביבות תשע-עשר בבוקר נהיה אצלך". הוא אמר לו.
"תודה רבה! תבורך!" ענה האברך השחור (לא שחור! תיקן נריה את עצמו) ולחץ את ידו. "להתראות!" הוא פסע לעבר היציאה, ואז נזכר נריה: "רק רגע! לא השארת לי שם וטלפון!" קרא לעברו. "אני מאיר, הנה ארשום את מספר הטלפון שלי. אני סומך עליך, ניפגש מחר בעזרת ה'", אמר, חייך ויצא מהחנות.
משהו באדם השחור הזה, לא היה מוכר לנריה, החיוך האמיתי שלו כבש אותו, ובליבו הייתה תחושה לא מוכרת ולא מוגדרת. הוא ציפה למחר. כן, הוא רצה לפגוש אותו שוב.
למחרת בבוקר, יצא נריה עם מיכאל לכתובת שקיבל. "שלום, חברים!" קידם מאיר את פניהם בחיוך מוכר, וליווה אותם אל החדר המרכזי. לאחר חצי שעה של עבודה נמרצת, ירדו הבחורים מהסולם, ומאיר הביא להם שתייה חמה ועוגיות. "תטעמו משהו", ביקש.
מאיר שילם להם על העבודה, ואמר: "אשמח שתבואו ביום שלישי לחנוכת הבית, ואם תרצו, בכל ערב יש כאן שיעור תורה – משהו כמו ארבעים דקות, שעה – לאנשים עובדים, אשמח לראותכם!" חיוך עמוק נוסף, והם נפרדו בתודה.
"נו, נראה לך שתבוא?" פנה נריה למיכאל, והוסיף: "תראה איך האיש הזה שמח, מואר. לא משהו שאני מכיר, ואיך הוא מתייחס אלינו בכבוד".
"לאן ללכת – לשיעור או לחנוכת בית?" שאל מיכאל על המושג הבלתי מוכר.
"כמובן, לחנוכת בית", ענה נריה בטון של 'מובן מאליו'.
"נראה… אולי…" התחמק מיכאל. "תראה, אני אדם עסוק. בערבים אני רק מחכה להיכנס למיטה ולישון. מה איתך, אתה חושב ללכת?" החזיר לו בשאלה.
"אולי", אמר גם נריה, נזכר בלילות האחרונים. אמא עם אבא בבית החולים, והבית שקט ועצוב כל כך, שממש לא מתחשק לו להישאר בו. הוא רוצה ללכת, מה אכפת לו? הוא יבדוק. החמימות והשמחה הזאת על פניו של מאיר, הם חידה בשבילו. מעולם לא ראה אדם מאושר ושמח כל כך.
ביום שני בערב הוא הגיע אל חנוכת הבית. המקום היה מלא באנשים שחורים אך מוארים. הוא התיישב במקום פנוי שמצא, והופתע לגלות את מאיר במרכז, עומד ומדבר. 'לא ידעתי שהוא הרב כאן! הוא מתנהג כל כך בפשטות', חשב לעצמו, וניסה להקשיב לדברים של מאיר.
"בברכות השחר אנו אומרים: 'הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום לבין לילה' ולכאורה, מה מיוחד באותו שכווי חכם? מי מאתנו אינו יודע להבחין בין אור יום לחשכת הלילה??? אלא, אומרים צדיקים, אין זו חכמה להבחין בין יום מואר ללילה חשוך. את זה כל זאטוט יודע! החכמה האמיתית היא חכמתו של השכווי – התרנגול, לזהות בתוך ים החושך את נקודת האור המתקרבת".
נריה הרגיש שהדברים מכוונים אליו ממש. כמה קשה לו עכשיו, עם המצב הלא פשוט של אבא, הלימודים שהוא מפסיד, ובכלל. הוא באמת צריך איזו נקודת אור שתאיר לו את המצב באופן אחר. הוא רצה להמשיך לשמוע, אבל בגלל מחשבותיו פספס את המילים האחרונות. הוא שמע רק בנימת סיום: "שנזכה לביאת הגאולה בקרוב ממש, אמן".
אחר כך ראה את כולם ניגשים אל מאיר, לוחצים ידיים ומדברים. הוא עמד בצד מהסס, מחכה שמאיר יתפנה.
"שלום, נריה! כמה טוב שבאת!" קרא מאיר בחום. "הרב, ההרצאה הייתה יפה, אך היו כמה דברים שלא הבנתי", אמר נריה. ומאיר ענה: "בבקשה, אשמח להסביר לך!"
תחושה מתיקות חמימה התפשטה לו בלב. שעתיים שלמות הקדיש הרב וענה לו על שאלותיו, בחיוך ובכבוד. בוודאי, הוא יבוא לשיעור. זה עשה לו כל כך טוב, והרב כל כך ביקש – הוא חושב שיבוא. הוא יגיע לשיעור בימי ראשון – יום ראשון הוא יום די פנוי אצלו.
ביום ראשון אכן הגיע נריה. בשבוע שלאחריו שוב היה שם, וכך הפך הדבר להרגל קבוע. מידי פעם, בלילות חשוכים, כשהיה לבד בבית והקושי התגבר, מצא נריה את עצמו פותח ספר תהלים, ואומר מילה אחר מילה. אחר כך היה מדבר כבן לאביו: אבא, בבקשה, שלח רפואה לאבי, שיהיה בריא וחזק, שיוכל שוב לעבוד בחנות, ואני אוכל להתקדם וללמוד".
הבחור עם הגיטרה עצר לרגע והמשיך: "כן, זה אני, נריה. תודה לקל אבי חזר הביתה ומתאושש לאט לאט, ואני מודה לתרנגול שלימד אותי לראות את נקודת האור שבחושך, ואת רבי מאיר שגילה לי את האור שבחושך.
נכון, כל כך רציתי להתקדם בלימודי משפטים ועריכת דין, אבל השבח לאלוקים, התחלתי להתקדם בלימוד התורה הקדושה. אין לכם מושג כמה זה ממלא אותי ומוסיף לי אור, לי לכל משפחתי", נריה סיים, חיוך על פניו.
הוא המשיך לפרוט על מיתרי הגיטרה והחל לשיר "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". הצטרפנו כולנו לשירה והיבטנו בהערכה על הרב מאיר – רבינו האהוב, שמאיר לנו את הדרך.
