אור מפתיע / מיכל מאיר

אור מפתיע / מיכל מאיר

כשהגענו לכאן, בורחים מהקורונה בעירנו הצפופה אל יישוב קטן בצפון, אבי התאמץ ככל יכולתו לשמח אותנו. אמרתי תודה להשם שאבא כבר בריא, שהוא יכול לקחת אותנו לטיולים באיזור, לנחלים בטבע, לגינות גדולות.

מדי פעם התקשרו אלי חברי הישנים. כולם בבית רוב הזמן, שומעים שיעורים בטלפון ומדי פעם נפגשים בקבוצות קטנות. נהניתי לספר להם חוויות מהטיולים, תיארתי בהתלהבות את מסלולי המים שעשינו יחד עם המשפחה ואת האתרים היפים שביקרנו בהם. צליל הקנאה בקולם לא נעלם מאוזני, אולם לא אכחיש שהוא לא הפחית את התלהבותי ואת החשק שלי להמשיך בסיפורי, עד שאט אט פסקו הטלפונים, נכנסנו לשגרה יחסית.

התחלתי ללמוד בכתה ביישוב סמוך, החברים היו נחמדים וקבלו אותי יפה, אולם עדיין הרגשתי בודד. בבני ברק הייתי מוקף תמיד בחברים. לא הכרתי את המקום הזה, בצד הפינתי של הכתה.

ניסיתי להביא רעיונות מקוריים למשחקים, לספר סיפורים מעניינים על הבית הקודם והחברים, אך חשתי כי הם לא קשובים, לא מתלהבים מהצעותיי, מישהו אפילו פעם זרק לי “היה לך כייף.. אז למה אתה לא חוזר לשם?” נעלבתי. כאב ישן עלה בי. ‘הם לא יודעים כלום על אבא… על התקופה הקשה שעברנו, על הדיאליזות, על השתלת הכליה, על הסיכון הגבוה…’ בלעתי דמעה קטנה. ‘לא אספר להם! לא רוצה להיות המסכן של הכתה!’

אמי הסבירה לי כי אולי הסיפורים הרבים על החברים הישנים  מביאים עלי ריחוק. נותנים הרגשה שאני לא רוצה אותם ככה כמו שהם, אלא רק אם יתלהבו מכל הרעיונות שלי כמו החברים הקודמים. אך למרות שהבנתי את זה, עדיין לא הצלחתי לשנות את המצב.

רק ירמי היה שם תמיד. הוא הקשיב לכל הצעה שלי והגיב בהתפעלות, נסה להציע לי לשחק אתו במשחק שהביא מהבית או לשאול לדעתי בכל מיני דברים.  ירמי הוא ילד שקט, קולו כמעט לא נשמע בכתה. לבושו מרושל, ואף פעם לא היו לו המחברות הדרושות, קלמר מלא ומה שצריך. בדיוק הוא רצה להתחבר אלי! התעלמתי או עניתי לו באדישות עד שעזב אותי לגמרי.

נר ראשון של חנוכה, ריח סופגניות בבית, אחיותיי הקטנות פיזזו ברחבי הבית לצלילי שירי חנוכה. בעודי על הספה נזכרתי במסיבת החנוכה משנה שעברה בבית האבות השכונתי, איך רקדנו ושמחנו את הקשישים. הסתכלתי על האש הקטנה ותהיתי. איך הם יכולים לשמוח בזמן כזה.. ‘ואיך אתה יכול לשמוח בזמן כזה..?’ התגנבה מחשבה חצופה לראשי, דפיקות בדלת קטעו את הרהורי והצילו אותי ממענה. “זו בטח השכנה, היא אמרה שתבוא לשאול את המחבת הגדולה שלנו” ניחשה אמא ופנתה לפתוח את הדלת.

“דוידי, זה בשבילך” קראה, נדמה לי שראיתי צל הפתעה על פניה. “ירמי, מה אתה עושה כאן?” קראתי, “חשבתי.. אה.. אולי אם תרצה לבוא איתי לראות חנוכיות ביישוב..” התלבטתי לרגע מה לענות לו. לבסוף החלטתי שלשבת על הספה ולחשוב מחשבות מעצבנות בוודאי גרוע יותר, הסכמתי.

ירמי סיפר על הדלקת נרות חנוכה בביתם ואני ספרתי על זאת שאצלנו, ספרתי לו על המסיבה היפה שהיינו עורכים בבית האבות השכונתי, על  המוזיקה השמחה, הקישוטים והכל, הוא השתתק. שוב הרגשתי את המרחק הזה המוכר לי כל כך… פתאום הוא קטע את הרהורי: “אתה מתגעגע לשם?” שאל. בדיוק כשבאתי לענות לו, חריקת בלמים חתכה את השקט ולאחריה צרחה מקפיאה. קפצנו בבהלה והסתובבנו לאחור, המחזה שנגלה לעינינו היה מבהיל לא פחות, ילד, נראה כבן ארבע יושב על הכביש, צועק ורוקע ברגליו ולידו עומד אחיו כבן אחת עשרה– פניו לבנות כמו חולצתו. הנהג יצא מהרכב מבוהל, רכן לכיוונו וגילה כי ברוך השם לא אירע לו דבר. אך הוא לא מוכן לקום, תחילה דאג הנהג ונסה לשדלו במילים: “כואב לך…? קבלת מכה אולי?” שאל. הילד מנענע בראשו לשלילה. אחיו שהתעשת מעט בינתיים ענה במקומו: “לא הכול בסדר, פשוט…” התגמגם, “הסביבון שלו.. הוא התגלגל לכביש… המכונית שעברה קודם מעכה אותו…”. לאחר חילופי דברים נוספים עזב הנהג את המקום. אך הילד נותר עדיין על הכביש… “עקשן אחד” סינן  אחיו, “תפסיק להשתולל, בוא מהר הביתה, יש לך הרבה סביבונים!” אך הוא בשלו. “זה הסביבון של דוד משה.. אני רוצה אותו!” פרץ שוב בבכי קולני, וחזר לרקוע ברגליו.

“בוא” אמר לי ירמי והחל להתקרב אליהם. “עזוב אותם” משכתי בזרועו, “הוא יהיה חייב לקום בסוף…” היישוב שלנו קטן ואין הרבה מכוניות שעוברות בכביש הזה הצדדי יחסית. “פשוט יימאס לו” הוספתי, אולם ירמי לא שעה לקריאותיי ונגש אליו, התיישב על הכביש לידו. “איך קוראים לך?” שאל בשקט. הילד הפסיק לבכות והביט בו בעיניים גדולות אדומות. “שימי” עונה אחיו במקומו “שימי התינוק! ילד שלא מבין שאסור לשבת על הכביש הוא תינוק” הוסיף בכעס. “בטח נבהלת” פנה אליו ירמי, “בטח שנבהלתי הוא קפץ ככה לכביש בתוך רגע, ולא הצלחתי לתפוס אותו!” אחיו המשיך להביט בו עדיין בכעס אך נרגע מעט.

ירמי הרים את הסביבון המעוך, הפך אותו לכמה כיוונים. “אין מה לעשות אתו” התערבתי בשקט, “זה פלסטיק, ורובו שבור” ואכן רסיסים ממנו כבר נפלו והתפזרו על הכביש. ירמי פנה אליו “שימי, אם תקום, נתי ואני ננסה לתקן אותו, להדביק מה שאפשר.. אולי עם סלוטייפ..” נצנוץ תקווה עבר בעיניו, אך נשאר על מקומו. “סוטייפ כאן” קבע בפסקנות.

“אמרתי לך” סיננתי בשקט, “בשביל מה בכלל היינו צריכים להתערב כאן, עוד מעט כבר נכבים  הנרות בחנוכיות ולנו לא יהיה מה לראות..” ירמי שתק אך לא זז. “תקשיב ילדון” פנה אליו, הסתכל לו בתוך העיניים, “נתי הולך לבנות לך סביבון מיוחד, סביבון רופא, והוא ישמור על הסביבון החולה ויטפל בו.. מה אתה אומר על זה?”. “רופא! פצע לסביבון! תרופה!” קרא שימי ונעמד על רגליו. לא התאפקנו ופרצנו שלושתינו בצחוק מתגלגל, עד כי שימי כמעט חשב להיעלב. “חנוכה שמח” איחלנו לו ולנתי אחיו והם פנו לביתם.

המשכנו ללכת בשתיקה.

“אתה שותק. למה?” שאל אותי ירמי.

“כן אני… מה עשית לו! איך ידעת מה להגיד? איך יש לך סבלנות בכלל?”. התגמגמתי. “לא ציפית ממני לזה, נכון?” הוא שאל בחיוך קונדסי. רגע ניסיתי להישאר רציני ולא מבין למה הוא מתכוון אולם ברגע השני הצטרפתי לחיוכו “האמת? לא..” אמרתי במבוכה.

“שאלת אם אני מתגעגע, אז כן, כבר התייאשתי למצוא חברים בכתה הזו. זה רק משום שלא הכרתי אותך באמת…” הוספתי באומץ.

 “תראה”, אמר לי, “פעם שאלתי את סבי למה אנחנו מדליקים חנוכייה בבית, היה יפה יותר להדליק בבית כנסת… תחשוב על שורת חנוכיות מרהיבה עומדת ליד הבימה..” ניסיתי לדמיין את זה ולא הסתדר לי. “סבא אמר לי כי לכל הילדים יש  כל מיני מחשבות וכל מיני דברים שהם רוצים ואין להם: האחד רוצה שיהיו לו חברים, השני רוצה שיאהבו אותו יותר בחברה, השלישי דואג מדברים אחרים.. ואז הם רצים לפתור את הבעיות, מתעקשים לריב על המקום הראשון בתור כדי שידעו שהם לא ‘פרייארים’, יקשיבו פחות לאחרים ויספרו הרבה על עצמם כדי להרגיש חשובים ואהובים אבל..”

“זה לא עוזר” השלמתי אותו באנחה. “אבל מה זה קשור לחנוכייה?”. הוא המשיך, כמו לא שמע את שאלתי “הפתרונות נמצאים אצלנו, אם נדליק אור בפנים ממילא בחוץ יהיה מואר, כמו החנוכיות” הבטתי על הרחוב הנוצץ. מוצף באור הנרות הנשפך מכל חלון. והתחלתי להבין. “אבל בשביל זה, נצטרך קודם להפסיק לרוץ לחפש פתרונות ולפתור בעיות כמו שפותרים תרגילים בחשבון, קודם כל נסתכל על מה שלא הולך לנו, על מה שהיינו רוצים שיהיה אחרת על המצב שלנו עכשיו, וביחד אתו להדליק אור, עם כל מעשה טוב קטן, כל מחשבה אופטימית, יש יותר כוח לחשוב ביצירתיות על המצב ולהאמין שיש הרבה דרכים לפתור אותו, לאו דווקא אלו שאנחנו מכירים..”

הנהנתי בהבנה ולא הצלחתי לעצור חיוך סורר שהתפשט על פני. “מה..?” שאל ירמי בסקרנות.

“כלום. אתה… ילד חכם”. עניתי אך לא הפסקתי לחייך. “והצחוק למה?” התעקש.

“נזכרתי בסביבון המעוך של נתי, עם הפלסטר”.

“שתהיה לו רפואה שלמה” רמי אמר, ושנינו צחקנו.

לדירוג הפוסט!

0 / 5. Vote count: 0

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד