אם אין אני

 

כמה פעמים אמרת היום 'אני'?● אתגרנו כמה מתוכנו בניסוי מרתק וחסר 'אני', התוצאות היו מדהימות● מה שאף פעם לא העזת לבדוק● כך נראה יום בלי אני● ומה אומרות נשות המקצוע?● מי אני ומה שמי

יום שני בצהריים.

הטלפון פוצח במחול רוגש. אני משפשפת עיניים בבלבול, רוטנת על שנת הצהריים החטופה שגם היא נחטפה ממני הרגע.

"שלום. זוהי הודעה מוקלטת מחברת המחקר "קומפרסט". את לא מכירה אותי. אבל אני, מכירה אותך,"  אני מצמידה את המכשיר אל האוזן. בטוחה שלא שמעתי טוב. אבל הקול המתכתי שבוקע ממנו מונוטונית, לא משאיר מקום לספק. אלפי סימני שאלה חגים סביבי, מפלסים דרך בין קורי השינה הגדועים. ההיא מהמחקר ממשיכה לנאום לי באוזן, מפריחה את נשמתי כמעט, "רציתי לעדכן אותך, גברת רחל שוורצמן, שעל פי הנתונים אצלינו חרגת ממכסת השימוש במילה 'אני'. החריגה מוערכת בשימוש יתר של כמאתיים פעמים בשבוע. חשבונית הקנס תשלח אליך בדואר תוך שבוע מהיום". פרפרים נכנסו לחדר הזה. פרפרים כתומי כנפיים. הם חגים סביבי עכשיו, מבלבלים אותי רק יותר.

הטלפון כבה לי ביד. החלטה חפוזה כבר הספיקה להתיישב בליבי, צובעת לי את היום הקרוב בצבעים של שחר…

 

מדמיינת אותך קוראת את הקטע הזה, מציירת לעצמי את החיוך התוהה שנמתח על פנייך.

נכון, רחל שוורצמן מעולם לא נולדה במציאות.

אבל כולנו היינו אמורות לקבל את הטלפון הזה, אילו רק הייתה חברת מחקר כלשהיא מוכנה לעקוב אחרינו, להתחקות אחר תדירות החשיבה על עצמינו. ומכיוון שהחברה הזו טרם נולדה, עשינו לכן את העבודה.

חשבת פעם כמה את חושבת על ה'אני' שבך? כנראה שמעולם לא ניסית לספור או לחשב. הלכנו לבדוק זאת בשבילך ובשביל כולנו, חזרנו עם מסקנות מדהימות ושוות מחשבה.

מתח בשטח

ניסוי מרתק יצא לדרך. הושבנו סביב שולחן אחד נשים כמוני וכמוך, בטווח גילאים מגוון.

בחורות צעירות ושוחרות הרפתקאות יצאו עם משימה שכמוה קיבלו גם נשים כבודות: נראה אותך מסתדרת יום אחד בלי להשתמש במילה 'אני'!

הן פתחו במרוץ, ואנחנו עקבנו במתח אחר התוצאות.

הנה הן לפניכן, מספרות על היום ששינה להן את כוון החשיבה.

שולה, מנהלת חשבונות ואם לשניים, המתנדבת הראשונה שקפצה למים, מתארת יום עמוס פליטות פה. "לא הצלחתי לספור…" היא משתפת. "בכל פעם שאמרתי 'אני' נעצרתי בבהלה, חונקת את אנקת האכזבה. כשירדתי לגינה עם הילדים, הודעתי להם קבל עם ושכנות: 'אני לא מנדנדת אתכ—' הופ! האסימון נפל לי בקול רעש גדול, אחרי יום עמוס נפילות זה כבר היה יותר מדי. לא הצלחתי לעצור את היד שנשלחה לפי בבהלה, עוצרת אותו מלפלוט מילים מיותרות. שכנותי החליפו מבטים מגחכים, עד שאחת אזרה אומץ ובררה מה כל כך הבהיל אותי… ומה עניתי לה?" היא מחייכת, "אני משתתפת בניסוי—" טעות לעולם חוזרת…

רבקי גולד, מורה לחינוך מיוחד: "הרעיון הצחיק אותי בתחילה… מיד כשקמתי בבוקר ואמרתי מודה אני, הבנתי שהיום הזה לא הולך להיות פשוט כל כך. ואכן, הפעם הבאה שנזכרתי בניסוי הייתה בקריאת שמע שעל המיטה…"

תם ולא נשלם.

יהודית ברגמן, מנחת הורים, עסקה כל היום הארוך הזה בשאלות ותהיות. "איך אומרים לילדים במקום: אני לא מרשה? אבא לא מרשה?…במשך כל היום אתגרתי את עצמי במציאת תחליפים. בסופו של דבר מצאתי את התחליף הכי מרשים: אנחנו לא מרשים… האמת, המתוקים שלי נהנו מכל רגע", היא מחייכת, "הם זכו בהמון פריווילגיות נדירות. ממתי אימא מרשה לצייר בגואש על השולחן בסלון ולנסוע באופניים בחדר? אולי ממתי שהיא משתתפת בניסוי…"

שמחנו שמצאנו את המתמודדת הראשונה שעמדה בניסוי, אכן? "אהמ…" היא מסמיקה מעבר לקו, "האמת שזה לא לגמרי נכון… אולי עוד לא הגעתי לדרגה של לוותר על ה'אני' לגמרי.. מה רצית שאענה לאחותי ששאלה מי מעוניינת בבייביסיטר? לא אני?.."

הצחוק ששוטף אותנו מחפה על אי העמידה בניסוי. נראה שמשימת חיפוש המנצחת נעשית קשה יותר מרגע לרגע.

דבי בסול, נענתה לאתגר מארגנטינה הרחוקה.

"היום הזה היה בעיניי יום של סינונים…" היא פותחת בחיוך. "בתור נערה שכבר מגיל צעיר אהבה להשתתף בכל האתגרים האפשריים, הסתקרנתי לראות האם גם עתה אעמוד בניסיון".

נו?

הכנתי לי טבלה מסודרת, אתן מוזמנות להציץ בה….

הפעם הראשונה שהסתבכתי בעקבות הניסוי, הייתה כשהשתתפתי בערב לביבות משפחתי והייתי מאוד צמאה, אבל לא ידעתי היכן מונחת השתייה… באלתור של רגע, זרקתי את הכדור לבנות דודותיי: "אף אחת לא צמאה פה?" שאלתי בפה חרב. כנראה שהעיניים המשתוקקות שלי דברו יותר מהכול, עובדה שהשתייה הועברה אלי מיד…

וזו הייתה רק הפעם הראשונה…

נכון. ולגמרי לא האחרונה.

כשחברה פטפטה אתי בטלפון אל תוך הלילה, המיטה נראתה לי רחוקה מתמיד. שהלא איך מסבירים לה ש"אני רוצה לישון" בלי לומר 'אני'? רגע לפני שנעצמו שמורות עיניי, אמרתי לה: "אסתי, חברה שלך רוצה לישון…" הברקה של רגע משמים.

הרגשת שהתקדמת בעקבות הניסוי?

בוודאי. חוץ מהחשיבה שהשתנתה לי, ויצאה ממסגרת ה'אני', ראיתי גם כמה מילה אחת שהתאפקתי לא לומר חוסכת ממני המון.

כשאמי בקשה שאסדר את המטבח, אינסטינקטיבית התמרמרתי, לצערי, וכמעט עדכני את כולם ש"למה רק אני צריכה תמיד לסדר?!" אבל רק כמעט. הניסוי הזה השאיר את המילים שאינן במקומן, במקומן הראוי להן. כלומר, עמוק בתוך המגירה…

רק רגע

האתגר שעמד לפתח פיהן ואצר את מילותיהן עמוק בפנים, עצר גם המון טעויות רגע לפני שהן קרו.

הן משתפות אותנו בחוויות מהשטח, כאלו שברגע האחרון הצילו אותן מאי נעימויות או העלו את השיח היומיומי לרמה אחת מעל.

"חסכתי המון לשון הרע ודיבורי רכילות!" אומרות לנו כמה מתנדבות במקהלה, ומביטות זו בזו בהפתעה. "מה, גם את?"…

"הייתה לי הרגשה נהדרת בסופו של יום", מספרת מלכי בורנשטיין, מנחת קורסי אומנות. "גיליתי איזו תחושה נפלאה מתפשטת בי כשאני חושבת יותר על השני, מחמיאה ודואגת לו. מכורח הניסוי, במקום לומר: "אני גם מתקשה בעניין" נתתי תחושה טובה הרבה יותר לחברתי ואמרתי לה: "שתינו באותה סירה". במקום להודיע: "אני קונה את הבגד הזה!" מצאתי אישה נחמדה בחנות והתייעצתי עמה בכנות: "את במקומי היית קונה את השמלה הזו?".

האם הבינו אותך כשהשתמשת במילים אחרות?

לא רק הבינו. אלא אף התחברו הרבה יותר למה שאמרתי, כי הכל הגיע ממקום יותר מכיל ומשתף.

מצאתי את עצמי יוצאת מהמעגל של עצמי, ומביטה סביב. גיליתי המון משמעות!", היא מסכמת.

מי 'אני'?

עזבנו לרגע את הניסוי המרתק, ויצאנו לבדוק מה משמעות המילה 'אני' מבחינה מקצועית:

לאה הורביץ, גננת בגן חינוך מיוחד מסבירה: כשאני שואלת ילדים בגן "מי רוצה במבה?" וילד עונה לי 'אני' זה סימן חיובי להתפתחות תקינה." מדוע? אני תמהה, התשובה 'אני' נשמעת ברורה ומתבקשת, אפילו מדי שגורה על פינו… "אז זהו," ממשיכה לאה, "שרוב הילדים שמופנים לגן שלי הם ילדים שחל אצלם עיכוב התפתחותי כלשהוא ולא הדביקו את הקצב של בני גילם. לא נדיר בכלל למצוא אצלי ילדים שעונים לי "חיים" במקום 'אני". בסביבות גיל שנתיים וחצי ילדים מפסיקים לקרוא לעצמם בשמם הפרטי ועוברים להשתמש בכינוי המתאים. לגן שלי מגיעים ילדים בני שלוש שהתפתחותם מאוחרת, ובין השאר לא למדו לומר על עצמם: 'אני'.

בעבודתי כגננת בגן, אני מתרגלת עם הילדים להשתמש במילה 'אני'. כשאשאל, לדוגמא, "מי רוצה במבה?" וילד יענה לי: "מוישי", אחזור יחד אתו: "אני רוצה במבה!"

אז זה לא כל כך גרוע לומר 'אני', ואולי אפילו יש מקום להודות על כך שאנו משתמשות במילה זו בצורה תקינה…

 

איזה יום!

אני נכנסת אל המטבח ושופתת לי כוס תה מחממת. המים רותחים, ואני אוחזת את הספל בידי ומתמכרת לתחושה החמימה. פתיתי שלג נערמים בחוץ, מלטפים את הקרקע. אני מתיישבת על כיסא הנדנדה ומביטה מבעד לחלון הגדול. מבטי נעצר בנקודה עמומה. עמוד עשן דקיק מתמר מן האופק, צובע את השמיים באפור עכור, מתערב בין הכוכבים. הטלפון כבר בין אצבעותיי, ומכבי האש יהיו תכף מן העבר השני של הקו. "אסור לך לומר אני!" מתרה בי קול מתוכי. אני נעצרת.  אצבעותיי קופאות באמצע החיוג, משחררות את אחיזתי בטלפון. הוא מזכיר לי את השיחה הבלתי נעימה שקבלתי הבוקר. חברת חקירות שבלשה אחריי, הוכיחה את חולשתי. עבר עליי יום מפרך, מלא בנפילות ותקומות מאז שהחלטתי להוציא את השימוש התכוף במילה 'אני' מן הלקסיקון. "עבר עלייך יום מאתגר!" זה שוב הקול ההוא. הפעם אני מהנהנת רפות, מסכימה אתו. תמיד אהבתי אתגרים, ובאתגר היום עמדתי בהצלחה. לא יודעת אם הצלחתי להוציא אותה מן הלקסיקון, אבל הבנתי את הבעיה שנעוצה בשימוש התכוף בה.

"הבנתי את הבעיה. זה כבר חצי מהפתרון." יוסף בני האהוב! איך הוא עומד לידי פתאום? לא שמעתי דלת נפתחת, ובכלל- איך קרא את מחשבותיי? דברתי בקול? "ראית את העשן שמתמר מן הרחוב הסמוך?" מבטו חולף על הטלפון שמונח על ברכיי, נעצר באישוניי המוטרדים. "את רצית להתקשר למכבי האש, לא?" אני מאשרת בניד ראש, ומנתרת מן הכיסא בבהלה. עמוד העשן ניבט אלי מהחלון, רגוע ודק. איך זה יכול להיות? "זהו, שגם אני ראיתי אותו בדרך חזור מבית הכנסת." יוסף מתיישב לידי, מעביר ידיו על הספרות שכתובות על הצג. 101. "כשנכנסתי אל הבניין, נזכרתי שפועל שם גנרטור, וכנראה הייתה שם כעת הפסקת חשמל. פגשתי במדרגות את השכן רוט, וספרתי לו את מסקנתי. את יודעת מה הוא ענה לי?" הוא נעצר, מכחכח בגרונו ומסלסל במנגינה עתיקה: "כשמוצאים את הבעיה, זה כבר חצי מהפתרוןןןן!" אני מהנהנת בעוז. נמלטת אל המטבח בתואנה של כוס מיץ למתמיד הצעיר, מה שנכון, ומנגבת שם בחשאי דמעה נסתרת. צדק ממני.

הלילה מתארך, ואי שם בסופו כשאני קמה לקול ציוץ ציפורים משכימות, מהבהבות אלי מן הטלפון שלוש ספרות שציירתי אתמול. "היית מאה אחוז!" הן זורחות אלי, מעריכות. "לא מאה", אני מתקנת אותן בחיוך, "מאה ואחד".

בקשנו מהמתנדבות להעביר את היום מול עיניהן, ולשתף אותנו בתובנות מעניינות שהגיעו אליהן בסופו של יום.

אביגיל רוזנטל, סטנדאפיסטית, מהרהרת ברצינות ומשתפת: "אני עזבתי את המשימה די מהר. שמתי לב שכל העיסוק סביב 'אני' או לא 'אני', גורם לי רק לחשוב יותר על עצמי ועל ההתבטאות מול רצונותיי".

איך המשכת את היום, לאחר שהגעת למסקנה הזו?

פשוט זרמתי עם הסביבה, בלי לחשוב על המילים ולברור אותן. ובכנות- זה עזר לי הרבה יותר לא לחוג סביב עצמי ומילותיי. ברור שנתתי מקום לנקודה הזו שקיבלתי למחשבה, והיה לי המון מה לשפר בעניין המחשבה על ה'אני'.

במבט לאחור, הניסוי עזר לי המון. אולי דווקא בגלל שהתעניינתי במשמעות הרעיונית שלו, ופחות במעשית.

רשמנו, רשמנו על לוח ליבנו. מסקנה מפתיעה בהחלט!

דבי הארגנטינאית מתמצתת במשפט אחד: "הודיתי לה' על המילים הרבות ואפשרויות הביטוי המגוונות שיש בכל שפה".

דבי מתארת יום של ערבוביה.

היו כמה מקרים בהם הייתה חייבת לומר 'אני'. אפילו זמן לחשוב על תחליף לא היה לה,

ואלתור ברגע זה עסק למקצוענים…

מה עשית, דבי?

התכונתי לכל מילה, כשקראתי ליום הזה יום של ערבוביה. פשוט עברתי שפה!

כשהייתי חייבת לומר ש"אני לא יכולה!", הכי פשוט היה לעדכן: "אי קנט!"

בשביל מה חנן אותי ה' בחמש שפות השגורות על פי?…

וואו. לא חשבנו על זה…

גם נחמי שכטר, גננת בגן שפתי מתארת יום שלימד אותה שיעור מאלף בחיים.

"בחרתי יום ממש לא מוצלח." היא טוענת בחיוך, "נראה לי שמעולם לא היה לי יום כזה עמוס בהיתקלויות עם המילה 'אני'…"

איך התמודדת?

מצאתי תחליפים. בדרך גיליתי, שבמרבית הפעמים התחליף היה טוב הרבה יותר מלזרוק את ה'אני' וללכת הלאה.

לביקור השבועי אצל סבתי שתחי', הגעתי מצוידת בעוגיות מיוחדות.

אבל מה אפשר לעשות שלא יכולתי לענות על השאלה: "מי הכין את העוגיות המדהימות האלו?"

במקום ליהנות מהמחמאות, חרקתי שיניים ואמרתי רק: "אה, אנחנו תמיד מכינים אותם".

במחשבה שניה, גם ענווה הרווחתי מהניסוי הזה…

הזדמנות נוספת שנתקלתי במחסום הייתה כאשר פנו אלי בבקשה לארגן מפגש חברותי. הבקשה 'נפלה' עליי בזמן לא מתאים בכלל, בערב עמוס ודביק לעיפה ומיד רציתי לרטון "למה דווקא אני תמיד?!" אבל הניסוי היה בעוכריי…או שמא ההפך. זכיתי להיות כעין: "הבולם פיו"… לא אמרתי כלום. מי יודע למה התפרשה שתיקתי? שמא כהודאה? ימים יגידו. את התוצאה אפגוש במפגש…

רחלי קסטלניץ, מעצבת פנים, מתחרטת על התנדבותה לפרויקט.  לא נעמה לה תחושת "שפנת הניסיון?"… או שמא סיבה עלומה אחרת גורמת לה לסגת?

בקשנו ממנה באבחה של סקרנות הסבר, והיא נענתה בקריצה: "את יודעת מה יקרה ל"אני" שלי אם  אקשיב לכל השיחות שדברתי במהלך היום?

הוא יתרסק ויהפוך לעפר ואפר, עד שעבדתי להעלות לעצמי את הביטחון…"

משמע, התייאשת מראש ומקדם?…

היא צוחקת, "הייאוש הוא חלק מהניסוי. לא?

תובנה אחת עלתה לי בין סדקי הייאוש: הבנתי פתאום שהשימוש במילה 'אני' חשוב כמעט כמו שימוש במילים כן ולא…לדעתי זה בסדר", היא ממהרת להרגיע את הדואגות, "כל עוד זה נשאר במילים בלבד, מתוך חיבור לעצמי עם מבט על הסביבה ולא פורץ מתוך מקום שחושב רק על ה'אני". אני מכנכנת בהסכמה כנועה, והיא נחפזת לברר: "אז יצא ממני משהו?…"

המון!

חוי קוריץ, סופרת ועורכת, משתפת בתוצאותיה. היא מקדימה ומסייגת: "ספירות מלחיצות אותי. קחו את התובנות שלי בלי לספור, פשוט בדקתי כמה אני חושבת על ה'אני'.

במבט רחב, יכולה להגיד לכן שאני ממעטת ביותר משמוש במילה 'אני'. מאחורי העובדה הזו עומד סיפור מרתק.

זה התחיל כשאחד מילדי (לפני כשלושים שנה) התחיל לדבר ונתקע במילה 'אני' .

הוא היה מתחיל "אני , אני, אני, אני אני אני…" ואת ההמשך כבר לאף אחד לא היה כוח לשמוע…

חשתי שזה מזיק לילד וחוסם אותו בדיבור. לא תאמינו, החלטתי לאסור את המילה הזאת!

זה התחיל במשחק שבה הוכתר מנצח יומי, ההוא שהצליח לעקוף את השימוש במילה. תמיד כשאנחנו נזכרים בסיטואציה הזו, זה משעשע אותנו מחדש… בסופו של דבר (ויום..) המשחק הוכיח לגדולים ולקטנים שאפשר גם בלעדיה. 

היום, אני מוצאת את עצמי גם בתחום הכתיבה ממעיטה מאוד בשימוש במילה 'אני'.

יהודית עמר, ציירת, מחלקת קרדיטים: "מצאתי את עצמי ממש מחפשת בנרות שימושים חריגים במילה 'אני'. אני כמעט לא משתמשת בה!

נברתי במגירות  הזיכרון מעלות האבק, ולפתע נזכרתי במדריכה אחת שאי פעם עבדה אתנו על העניין. מחאתי לה כפיים בליבי. מה רב כוחה של מילה…"

עטי פרידמן, מתכנתת, מסכמת בשיר נחמד:

אינספור פעמים מהפה לי ברחה,

חוצה גבולות בלי בדיקה.

משתלחת בכל שיחה,

נאמרת אחת לדקה

בלעדיה, הרגשתי ממש ריקה…

זו הייתה משימה קשה וארוכה!

איני יכולה לתעד,

רק קלי הוא עד,

כמה פעמים שלחתיה.

מצטערת, איני יכולה בלעדיה!

זו אני!!!

בתקווה שמילאתי את המשימה עד תומה,

וכיוונתי לדעת גדולי האומה…

 

 

מבט מהמגדלור

כשטעמו המתוק של הניסוי עוד בפינו ומסקנותיו מהדהדות באוזנינו, יצאנו למסע לאחור.

האזנו בדחילו לגדולי האומה שהיטיבו להתוות לנו שביל, סללו את דרכינו במבוך ממרומי המגדלור.

ומה הייתה דעתם בנושא ה'אני'?

ב"שבעה" על הרבנית סרנא, סיפרו קרוביה שבביתה של הרבנית אסור היה לומר 'אני'.

פעם חזרה הרבנית הביתה, וסיפרה שפינו לה מקום באוטובוס. מרוב צער היא הוכתה בסמרטוט מבאיש, שריח דגים נדף ממנו.

כך נחרטה בנפשה המסקנה כל ימיה: 'אני' זה רק "אני לדודי"…

היא מעולם לא הרבתה לדבר על עצמה ועל תחושותיה, אף בערוב ימיה כשרק כליה אחת תפקדה בגופה החולני.

בימיה האחרונים, מספרים קרוביה, שבה הרבנית על סיסמת חייה שוב ושוב: "עשיתי- שכחתי"…

אל "המגיד ממעזריטש" היו מגיעים חסידים מכל העיירות הסמוכות להתחמם מאור קדושתו. 

פעם שב חסיד מביקור אצל המגיד והטלטל בדרכים המושלגות, תר אחר מקום ללון.

בין פיתולי הדרך, נדמה היה לו פתאום שראה אור מנצנץ מבין העצים.

כשתקווה ממלאת את ליבו, סטה אל כוון האור ואכן מצא בין עצי העד בקתה קטנה ומוארת.

הוא נקש על הדלת בידיים מכחילות, מייחל למעט מים מורתחים.

לצהלתו, נשמעו פסיעות איטיות מתקרבות אל הדלת.

"מי שם?" שאל בעל הבית, הלא הוא ר' מרדכי מנדבורנה.

"אני!" ענה בשמחה החסיד וכשפסוקי הודיה על פיו תכנן את כוס התה שתפשיר קמעא את איבריו.

אך הדלת לא נפתחה.

"מי שם?" חזר שוב ר' מרדכי.

"אני!" קרא החסיד בתמיהה. 'שמא לא שמע האיש את תשובתי'. חשב.

"מי שם??" הפעם החל זעם כבוש לבעבע בלב החסיד. השלג נערם על רגליו, ובעל הבית שואל שאלות!

"אני!!!" זעק. וכשלא נשמעה תשובה, התחנן בשארית כוחותיו: "פתח לי, אנא! זה אני!"

הדלת נפתחה כדי סדק צר והחסיד נפל פנימה, מתעלף.

לאחר שהחיו אותו והפשירו קמעא את גופו הקפוא, התנצל ר' מרדכי מנדבורנה והסביר:

"לא האמנתי שחסיד ששב מהמגיד מכנה את עצמו: 'אני' כשיש רק "אנוכי ה'!"

מיד קם החסיד בסערה, יצא אל השלג שבחוץ ושב אל המגיד.

נגענו במעט משולי האדרת,

משביבי ההוד מסקנה מהדהדת:

שונה הייתה דרכם ואחרת,

'אני' ואותך מלמדת…