אמת המים עוברת תחתך / ברכי זולדן

אמת המים עוברת תחתך / ברכי זולדן

 

“אמת המים עוברת תחתך”

זכים, מפכים, צלולים ומרווים● הכי שקוף; מים● מאילו זוויות את מכירה אותם?● פגשנו כאלו שאמת המים מוכרת להן מקרוב ואפילו עוברת תחתן●מוזמנת להצטרף, יהיה מרתק!

את קמה בבוקר, מסיטה את הווילון שעל האדן הרחב, ולמולך זורם נהר שוצף, שולח ניצוצות קסומים של שמש.

בשעת צהריים, כשהשמש מפנה מעט מבטה למערב, את יורדת יחד עם ילדייך לשפת הנהר. חכות ופיתיונות ממלאים את הידיים, עוד מעט יאפסנו את ארוחת הערב הבאה- דגים טריים הישר מהנהר.

וכשהשמים פורשים חופת קטיפה על ביתך ואת דממת הליל שובר קצף הגלים, את נרדמת לתוך מנגינה קסומה של מים ובראשית….

אמת המים שעוברת תחתך.

את וודאי מחייכת בחולמניות, אולי מציצה מהחלון ליתר בטחון כדי לגלות שהקסם אינו, לצערך ממש, שמא פולטת כמה מילים אירוניות על המרפסת של השכנים המזרזפת מי ספונג’ה, הלוא היא הנהר המדובר…

לקראת ט”ו בשבט, כשמתפאר האילן בברכת “אמת המים עוברת תחתך”, הלכנו לחפש כאלו שמכירות את המים מזווית מפתיעה ושונה.

אמת המים עוברת תחתן, ולא היית מדמיינת מדוע…

דייג דייג

על שפת הים שבמפרץ, בין חולות לשמיים, מסתתרת מסעדה וותיקה עם טעם של עוד.

יורדי ים, משפחות מטיילים, או סתם אנשים של בינהזמנים מוצאים בה מקום של נשמה וטעם, בד בבד עם הכשר מהודר.

ריח של היסטוריה לה, למסעדה, וניחוח של סיפור מרתק…

נכנסנו אליה, למסעדת “שמעון הדיג”, ותפסנו לשיחה קצרה את הגב’ נגר, אשת הדייג המפורסם.

איך התחיל הכול?

“לפני מעט יותר מחמישים שנה קבענו את משכננו בחיפה”, פותחת גב’ נגר ומצביעה על האופק הקרוב, “גרנו ממש לא הרחק מכאן. בעלי תמיד התחבר לתחום הדייג, עד שהחליט יום אחד גם הוא לנסות, במקום לרדת יום יום לחוף ולהביט בערגה על הדייגים. וודאי את מצפה כעת לשמוע ש’מאז הכול היסטוריה’ או לפחות ‘זו הייתה אבן הפינה למסעדה’,” קורצת לי גב’ נגר, “אך לא ולא. זו הייתה תחילתו של מסע ארוך ומפרך ולעולם לא הייתי חולמת בתחילתו שאשב עמך כאן היום לשיחה…

באמצעי דייג פשוטים, חכה ופיתיונות יצא הוא יום יום לדוג, כמובן לאחר תפילה ושעת לימוד יקרה מפז. הדגים שעלו בחכתו לא היו רבים, וברובם גם לא כשרים. בהמשך, החלטנו לרכוש סירת דייג קטנה שהניבה שלל רב יותר.

יום אחד, בארוחת ערב שכמובן כללה דגים בתפריט”, היא מחייכת בערגה, “שאלתי אותו פתאום: ‘למה רק לנו מגיע ליהנות מדגים טריים?’ בתחילה הרעיון שהבליח בי בהברקה של רגע, לא מצא חן בעיניו. הוא חשש שלא ימצא זמן מספק ללימוד, ובכלל- מה פתאום שנהפוך ביום בהיר למנהלי מסעדת דגים? אך המציאות הייתה חזקה מכל דמיון. אט אט, קרמה המסעדה עור וגידים. חותמת כשרות התנוססה על דלתה בגאון, ודגים טריים הישר מהים זכו ועלו על שולחן יהודי. כיום, כשאני עוצרת לרגע מהעבודה המבורכת ומביטה סביב, עולות בי דמעות של הודיה, של חסדי ה’ כי לא תמנו”.

אני מביטה סביב, נפעמת. סוקרת במבט אחר את המסעדה הקטנה, ונפרדת לשלום מאשת שיחי הנעימה.

אמת המים עוברת כעת גם ממש תחתיי. חוף חיפה, שכנו המסור של המסעדה מנפנף לי לשלום.

כמה נאה הוא בשעת דמדומים.

אני מדמה לראות דגים לאינספור, עם סנפיר וקשקשת ושאינם, שרים כעת שירה מעמקי המים.

מתפללים לעלות על שולחן יהודי…   

אל הדגל

קורסי שחיה, פיקוח ולימוד, ריכוז קבוצות ובעיקר המון לב.

כל אלו הם רק תמצית מעבודתה של הגב’ רבקי גבירר.

אמת המים עוברת תחתה בהחלט, ובין מים למים היא שיתפה אותנו מעט על תחום עיסוקה המרתק.

מה הביא אותך לעסוק בתחום?

“בילדותי, היה לי מנוי שנתי בבריכת ‘בית חינוך עיוורים’.

אהבתי מאוד לשחות, ועשיתי זאת בכל הזדמנות. יחד עם השחייה שהפכה אצלי לתחביב מועדף, היה לי חלום, והוא גדל ופרש כנפיים עם כל בריכה שביקרתי בה- ללמד שחיה! לקראת סיום כיתה י’, כשהבנתי שאין לי פרוטקציה מספיקה כדי להיות מדריכה בקייטנת בית הספר, החלטתי לנסות את מזלי ו- לקפוץ למים!

פניתי לצמד מדריכות קורסים, והצעתי את עצמי כמדריכה. ידע קודם לא היה לי, וחוץ מלדעת לשחות לא למדתי מעולם הדרכת שחיה. למרות זאת, בסייעתא דשמיא התקבלתי מיד כמדריכה לקבוצה אמתית! לאושרי לא היה גבול… לאחר הנחיה קצרה, מצאתי את עצמי משתלבת בתחום נהדר ומתחברת אליו, ממש עד עצם היום הזה…”

ספרי קצת על החיבור שלך למים…

היא מחייכת. נראה שאהבה למקצוע זה משהו שאי אפשר להעביר בכמה מילים… ובכל זאת, משתפת בכנות: “אני אוהבת את עבודתי מאוד ומוצאת בה סיפוק והמון חיבור. כשמגיעות אליי נשים ובנות מפוחדות ועצורות, ויוצאות עם ביטחון ואור בעיניים- אני חשה שנתתי להן הזדמנות, הענקתי מקום ולב גם לבנות שאינן מנפנפות בדגלי ניצחון וכובשות כל פסגה בתחומים אחרים. מידי שנה זורמים אלי סיפורים מרגשים על תלמידות שהשחייה שינתה את חייהן. יש שהדימוי העצמי שלהן התחזק, יש שחשו לראשונה תחושת הצלחה שאינה תלויה בלמידה פורמלית, ויש שסתם הרוגע נתן להן המון. זו תחושה של ‘עמדת הטענה’ באמצע ים של חיים תובעניים, אמת מים שהיא אי של רוגע”…

במקום מרתק שכזה, וודאי מתגלגלים סיפורים מעניינים רבים.

תשתפי אותנו באחד מהם?

לפני כעשרים שנה, כשהייתי בכיתה י”ב, הייתי זקוקה לתעודת: ‘מורה מוסמכת’.

באותן שנים, בשונה מימנו, לא היו אפשרויות הסמכה למדריכות שחיה חרדיות. מקומות הלימוד לא היו מבוקרים ושמורים כלל. בלית ברירה ובהוראת רב התאגדנו יחד, קבוצת בנות, ופנינו ללמוד. התעודה הושגה בקלות, יחסית, אך עיקר הציון היה הסטאז’. את ההתנסות בפועל היה עלינו לבצע על קבוצה מעורבת, כלומר ללמד בנים ובנות יחד, רח”ל. מאחר ואני ארגנתי את הקבוצה, חשתי אחריות על שאר הבנות ופניתי לרב נויבירט זצ”ל, שממנו רכשתי הלכות ודינים בשנות נערותי. הרב פסק בצורה חד משמעית, שאין שום היתר ללמד בנים, קל וחומר שלא יחד עם בנות.

פניתי למנהלת המסלול והשמעתי לה את עמדתי הנחרצת. הדרך לא הייתה קלה, אך בסופו של דבר ועם המון ס”ד, ההתנסות נעשתה על קבוצת בנות בית יעקב בבריכה בירושלים.

שווה הייתה לי הדרך רק בשביל התובנה שקיבלתי לחיים, ומלווה אותי בנאמנות: אל תקבלי דברים שנוגדים את רוחך כמובנים ומסוכמים! כשלא תתביישי לעמוד על עקרונותייך, תצאי המרוויחה הראשית!

בקשנו אנקדוטה מעניינת, וקיבלנו מסר עוצמתי…

גברת גבירר נזכרת בסצנה מסעירה נוספת שהייתה עדה לה וכמעט הפריחה את נשמתה…

“אני אחראית על שיעורי השחייה שנלמדים בכיתות ה”א.

יום אחד, לאחר שהגענו עם התלמידות לבריכה, ישבתי נינוחה על שפתה ושוחחתי עם חברה לצוות. לפתע, הקפיצו אותי צרחות מבוהלות אל אחת הקבוצות, שם הבנתי כי בת מקבוצתי נתונה באירוע טביעה…

לא היה לי רגע להתעשת. רצתי אל הבריכה יחד עם צוות עזרה ראשונה, משינו אותה מהמים במהירות, ומדריכה שלא איבדה עשתונות ביצעה בה החייאה מצילת חיים.

הילדה התאוששה במהירות ברוך ה’, אך כל אימת שאני נזכרת בכך אני נבהלת מחדש…”

ולא בכדי…

כמנחת חוגי שחיה, איזה מסר תרצי להעביר לקוראות?

 

היא מכחכחת בגרונה, אוחזת מיקרופון דמיוני בידיה ומכריזה לתוכו בפאתוס, הקשיבו הקשיבו: “חשוב מאוד להעניק לבנות הצעירות ושאינן, את המתנה הזו. לימודי השחייה משחררים ומרפים, ממש כמו טיפול רגשי ואף יותר. ועוד משהו קטן, דווקא לאלו שעדיין לא יודעות לשחות: מזמינה אתכן בחום, לעולם לא מאוחר! שחיה היא ההתעמלות הטובה והמהנה ביותר, ממליצה לכל אחת לתת לעצמה את המתנה הזו!”

מתחמם, מתחמם…

“הכל התחיל כשהרדמתי את בני- שאז היה בן שבועיים וכיום הוא אב לילדים ב”ה” משחזרת בחיוך נוסטלגי גב’ מ. רכס. “הבית היה ריק ושקט, בשעת ערב מאוחרת זו, ואני תכננתי לפרוש לשנת ליל מתוקה. אלא שלפתע, קולות פכפוך רכים הטרידו את מנוחתי. בתחילה הנחתי להם, הייתי בטוחה שאני מדמיינת מרוב עייפות… אבל שלולית מים שהלכה וגדלה מתחת לדלת החדר, הדליקה במוחי נורה אדומה. הלכתי אחרי הזרזיפים ומה שקידם את פניי בכניסה לחדר השרות היה מעבר לכל דמיון: גייזר עצום ממדים פרץ מצינור מכונת הכביסה, מרטיב ומציף את כל הבא בדרכו.

לקחה לי שניה להתעשת, ולאחריה התחלתי פשוט לקפוץ… מים רותחים מלאו את רצפת החדר, ומפלסם הגואה איים להטביע לי את הנעליים…הזעקות העמומות שפרצו מפי, לא ממש הצליחו להטריד מישהו, חוץ מהתינוק הקטן שלי שלא הבין כנראה באיזו בריכה נתונה אמו. גם אני במקומו הייתי בוכה למראה אמי המקפצת לה בהיסטריה בין השלוליות…

בדרך לא דרך, איכשהוא מצאתי את עצמי על השולחן בסלון, רטובה ורועדת. מאי המבטחים הזה, חייגתי בידיים רועדות למכבי האש. לא יודעת למה זה המספר הראשון שעלה לי…”, היא צוחקת, “המוקדן הקשיב בנחת לתיאוריי מלאי ההשראה, ורק הפטיר לבסוף: ‘הבוילר דולק אצלכם?’ כמו שאתן מנחשות, הוא דלק גם דלק. וגם גרם לכל המהומה הזו… רק באישון ליל סיימנו לגרוף את המים הרותחים שגרמו לכל המהומה. מאותו היום”, היא מסכמת, “בוילר הוא הדבר האחרון שנותר דולק בביתנו. את ריקודיי הסוערים באישון ליל, אני לא מסוגלת לשכוח…”

 

מים ושמיים

אי שם, הרחק מארצנו הקטנה, זורם לו נהר ה על מימיו התכולים בשצף.

פגשנו את מי שמתגוררת על גדתו, גב’ ד’, שליחת חב”ד באוקראינה.

“הגענו לאוקראינה לפני שבע שנים, במטרה לפתח כאן כפר נופש ומחסה לילדים יתומים. ברוך ה’ כיום, לאחר עמל ועבודה של שנים, פיתחנו כפר נופש מהאיכותיים בעולם. אנחנו זוכים לארח מידי שנה עשרות משפחות ויחידים, שבאים לנפוש על גדות הנהר ובסמוך לקברי הצדיקים באוקראינה.

בבעלותנו מלון מפואר לאורחים, מסעדות גורמה בהכשרים מהודרים, כמובן, ושפע של אטרקציות שרק כפר ציורי באוקראינה יכול להנפיק…”

נשמע מסקרן! אפשר לבוא לביקור?

“את מוזמנת בחום!” היא צוחקת, “תתכונני גם לאטרקציות פחות נחמדות…בלילה האזור מפחיד מאוד ושורץ כלבים מסוכנים.  אמצעי הנסיעה הרווח באזור הכפר הוא רק סוס ועגלה, ואם כבר מקיימים “חדש ימינו כקדם”- אנחנו שותים רק מים מהבאר… המים בברזים אצלינו מזוהמים לעיתים קרובות. אבל זו חלק מהחוויה…”

אמת המים עוברת תחתך, אם כך, גם דרך הבאר…

ספרי מעט על חווית המגורים על שפת הנהר!

“האמת שאני כבר התרגלתי…” מודה גב’ רודמן, “אבל לא אשכח את ימי הבראשית כאן בכפר. הייתי פותחת את החלון הצופה אל הנוף עוצר הנשימה, ופשוט מתנתקת מהנעשה מסביבי. עד שלא באו להזעיק אותי בדחיפות לאנשהוא, והייתה עבודה רבה בפיתוח הכפר, לא יכולתי להתיק מבטי מהמים הזורמים לי מתחת לחלון…

שיט בנהר הסמוך אצלינו זה קצת כמו לרדת לגינה,” היא קורצת אלי בשובבות, “אנחנו משתדלים מדי פעם להוציא גם את הילדים החוסים כאן, בבית הילדים, לשיט מדי פעם. המים הזורמים עושים לכולנו טוב על הלב…”

בית ילדים?

“כן. הקמנו כאן, בכפר המנוהל ע”י שליחי חב”ד, בית מחסה לילדים יהודים. ההתבוללות הרבה רח”ל באוקראינה, מביאה ילדים רבים לגלות במהלך חייהם כגויים שהם בעצם– יהודים. בשלב כלשהוא הם מגיעים אלינו, מצטרפים לילדים ונערים אחרים חסרי בית, ואנו מתחקים אחר ייחוסם המדויק. כמובן שהכול נעשה בייעוץ צמוד עם גדולים ומורי הוראה”, היא מדגישה, “בסופו של תהליך זוכים אצלינו מדי שנה נערים רבים לחגוג את סעודת הברית של עצמם, יחד עם סעודת בר המצווה”.

מרגש!

ויטמין שיא

ומה דעתן של נשות המקצוע? פנינו אל הגב’ חני קורניק, תזונאית. היא נאותה בשמחה להסביר לנו מעט על משק המים בגופנו:

“ראשית, גופנו מכיל כשבעים אחוז מים. כלומר- התזונה מבוססת בעיקרה על נוזלים חיוניים. אין תחליף לשתיית מים חיים, וכמובן ששתייה מתוקה לא תורמת מחצית מהיתרונות שבמים, אלא להיפך- אינה מספקת את צרכי הגוף, ואף מגבירה את תחושת הצמא. כמובן שהיא גם ממכרת וכן הודות לסוכר הרב שמכילה, גורמת נזק כבד לגוף. ידעתן שכוס שתיה ממותקת מכילה בין ארבע לשמונה כפיות סוכר?” היא מפתיעה אותי. לא דמיינתי שבמחי כוס אחת ‘הלכה’ לי הדיאטה…

מהו המינון המומלץ?

המינון המומלץ ליום משתנה בין אדם לאדם, ותלוי כמובן במשקל הגוף. באופן כללי-מומלץ לשתות ליטר וחצי מים ביום חם, וביום קר- ניתן להפחית. חשוב כמובן לשתות מים נקיים ומסוננים, כבסיס לשתייה נכונה”, מדגישה גב’ קורניק, “ועוד משהו מעניין- אדם שמקפיד על תזונה נכונה, יכול להוריד את מינון המים, הודות לנוזלים המצויים בפירות וירקות שעליהם מתבססת תזונתו”.

מזגי לך כוס מים מרווים, שבי בניחותא על הספה, ברכי ולגמי ממנה. ובינתיים, הצטרפי אלינו לביקור אחרון, מלא השראה…

בית על ההר

את גב’ טאוב אני פוגשת בביתה החמים בירושלים. הרבה מאבני היסוד של הבית הזה, סותתו דווקא בעתלית, עיר ילדותה אשר על חוף ימים.

איך הגעתם לעתלית?

“מספר שנים לפני שנולדתי, נקרא אבי, הרב טאוב שליט”א, לכהן כרב היישוב בעתלית”. פותחת גב’ טאוב, “ביום בהיר אחד, ארזו הורי את תכולת הבית בבני ברק, ועברו עם אחי שהיו אז קטנים ליישוב הקטן הצופה אל קצף הגלים. שם החלה שליחותם של הורי- להפריח את השממה הרוחנית  ולהיות למורי דרך ליהודים הרחוקים והקרובים.

עתלית הינה יישוב אריסטוקרטי ונחשב, תושביה הינם בעלי אמצעים ומעמד. מטבע הדברים, המסורת נשמרה אצל רובם בפשרנות, ותו לו… מעטים שם הלכו לגמרי בדרך ישראל סבא.

אבא הגיע למקום, הפריח את השממה הרוחנית ודאג לבני היישוב בכל מאודו כאב רחום”.

אילו חוויות זכורות לך מהמגורים על החוף?

“אני נולדתי כבר לתוך הקצפת הזו, של הגלידה וגם של הגלים”, מחייכת גב’ טאוב, “נולדתי לבית ששכן על ראש ההר, בת להורים מורמים מעם. מדי בוקר, התעוררתי לתוך אוושת הגלים הקסומה, שהתנפצו אל החוף ממש מתחתיי. הייתי מביטה בחלון הגדול ושואפת לקרבי את היופי הבראשיתי הזה, של מים בלי סוף ושמיים תכולים פרושים מעליהם, ולא ידעתי שבעה…” זיק מתגעגע נדלק בעיניה, “זוכרת את הבקרים הקסומים האלו, בהם הייתי קובעת עם חברות להתפלל בנץ מול הים. לאחר התפילה הקסומה הזו, היינו נוסעות לחוף הנפרד באשדוד- עיר לימודיי לשחייה משותפת, לאחריה נסענו לסמינר בתחושה מדהימה, שהשפיעה על היום כולו. הים הטעין אותנו במטען אינסופי של רוגע בראשיתי… ”

בקשנו ממנה לשתף מעט על תפקידיו המרתקים של אביה במקום, והיא נענתה בשמחה:

“לבד מהתפקיד רב האחריות והנטל של רב היישוב, אבא העניק את הכשרות למפעל המלח של עתלית.

רצועת החוף של עתלית הינה המלוחה ביותר בארץ”, מחכימה אותי גב’ טאוב, “ולכן מפעל המלח המרכזי שוכן לחוף עתלית.  השאלה הנפוצה ביותר שנשאלת כשאני מספרת על כשרות המלח הינה: מה כבר יכול להיות לא כשר במלח?”, היא צוחקת, “ובכן, הריני לעדכן אתכן שבעיות הכשרות העלולות להיווצר בתחום הפקת המלח, גבוהים אף יותר ממוצרי מזון אחרים… המלח מופק מן הים בטכניקה של ייבוש בבריכות מלח. הייבוש נעשה בעזרת חומרים כימיים שונים, שאין לדעת מה טיבם ללא בדיקה מעמיקה ומעקב קפדני. כמו כן, בעת הייבוש בבריכות הפתוחות נוטים חרקים ושאר מרעין בישין להילכד בין הגבישים, וההשגחה הופכת לשלב הכרחי מאוד בהפקת המלח.

אני זוכרת את עצמי חופנת בידי גבישים לבנבנים, מלטפת אותם ברכות ומדמיינת כמה השקעה נתונה בין גבישיהם…”

גב’ טאוב עוצרת קמעא, מוציאה מאחד הארונות תמונה קטנה ומגישה לי אותה בגעגוע. אמת מים קסומה וציורית משתקפת אלי ממנה, מציירת לי תמונה של בית קטן על החוף, ותורה שהיא מים חיים.

אמת המים עברה תחתיה, השקתה צאן צמא מני ים.

מים נגעו במים.

 

לדירוג הפוסט!

0 / 5. Vote count: 0

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד