באורות / נעמי שלאס

באורות / נעמי שלאס

באורות

ויהי בשנה ההיא,

ותגמור אביגיל אומר בדעתה.

אחר שתי שנים אשר בהן לא מצאה לנפשה מנוח בהביטה אל נרות החנוכה, ותהום נפשה ותסער, כי לא תחוש בגילה מלבד למראה טוגני הבצק (הקרויים סופגניות) ולמראה הנרות, אך למול התורה ומצוותיה – לא תחוש דבר.

וינקוף אותה ליבה הלוך ונקוף על הדבר הזה, והיטב חרה לה על כך, אולם לא ידעה מה תעשה למען יחלו איבריה וליבה ונפשה לשמוח ולשיש על אודות האמת והתורה.

על כן גמרה בדעתה לעסוק בתפילות נשגבות ולחנן, וכה תאמר: לא אפנה אל דברי ואל עסקי בבוקר בבוקר, טרם אסיים את עבודת תפילת השחר ואת כל ספר התהילים אשר סידר דוד המלך עליו השלום, ותעש כן.

ביום הא’ של ימות החנוכה נעורה אביגיל השכם, ותתפלל ותחנן ותדבר ותמלמל ותאריך ותואל. ודעתה לא הייתה סדורה עליה והרהוריה פנו לכל עבר, ותקפץ על מקומה מחמת קוצר רוח אשר אחז בה. וכשנתנה אל ליבה את זאת – שוב תהום נפשה ותסער, וינקפו אותה כליותיה, ותיעצב אל ליבה.

– על כן גמרה בדעתה לזכך את נפשה ולנזרה מכל תענוגות העולם, וכה תאמר: לא אטנף רוחי בדברי הבל, נוטפי שמן לא אגיש אל פי וטעם ססגוני דבש (הלא הם עדשים) לא יעלה על לשוני, ותעש כן.

ביום הב’ של ימות החנוכה, נצרה אביגיל היטב את פיה, ותתאפק ותימנע ותדיר ותתנזר, ותתצב מרחוק ותענה נפשה, ובעיניים שוקקות הביטה, ותולכנה אותה רגליה צעד אחר צעד אל בית האפייה ההומה והחם, ותרח באפה ובידיה תמשש, עד אשר בשעת היסח הדעת נתנה מלוא הקומץ נותסי תירס (הקרויים פופקורן) אל פיה. וכשנתנה את זאת את ליבה – שוב תהום נפשה ותסער. וינקפו אותה כליותיה, ותיעצב אל ליבה.

על כן גמרה בדעתה להטביע זמנה בסיוע לזולת ובשימוח אחרים, וכה תאמר: לא אעסוק בצרכי אף לא מעט, את כל אשר לי אעניק לסובבי ולא אירא לחלקי כי אם לחלק בריותיו של הקדוש ברוך הוא, ותעש כן.

ביום הג’ של ימות החנוכה פיזזה אביגיל בין בית הוריה לבתי אחיותיה ובתי שאר חולים ונדכאי רוח, ותשם בפור ותאכיל ותשקה ותקרצף ותכבס לכל, מלבד לעצמה. ותיעף רוחה, ונשאוה רגליה אל המיטה אשר בבית זקנתה ותיפול עליה תרדמה. ותקוץ בחלחלה ותחרד נפשה מאוד.

ותשם זאת אל ליבה, את אשר שוב לא צלחו מעשיה, ותהום רוחה ותסער, וינקפוה כליותיה, ותיעצב אל ליבה.

ותהי נפשה מרירה עליה מאד.

והיה כי תאריך שבתה על המשכב ולא תזוע ולא תפנה, ואף לא תשמיע קול, ותבוא זקנתה ותכנס לראות השלום לה ואת פשר הדממה אשר נתארכה ותתמשך. ותראה את נכדתה והנה בוהות עיניה ופניה דוויות. ותהסס בליבה שעה קלה, ולאחר מכן פנתה אליה בנלבבות. וכה תאמר:

״אביגיל, יקירת נפשי, אל נא תיעצבי, את מבוקשך הלא השגת; השגת את הרצון.

לא ערל הוא ליבך ולא נוקשה כאבן. הלא רוצה את!

הרצון – זהו העיקר. הרצון – הוא המתיקות החסרה; ליבך כמה לחוש, היש תחושה מתוקה מזו—״ 

ביום הד’ של ימות החנוכה מילאה אביגיל פיה במזמורי תהילים, ותטעם בהם טעם ערב, אף כי לא עלה בידה לסיים כי אם ספר ראשון. ותאכל מנותסי התירס ומעיגולי הסכרא (מטבעות שוקולד בלשוננו), ותטעם בהם טעם ערב, אף כי זהים היו למיני המתיקה של יום ג’. ותסייע לאמה בבית הכביסה ותטעם אף בזאת טעם ערב, ולא עייפה נפשה כי אם תגיל;

ותטעם אביגיל בשנה ההיא את ערבות טיב התורה.

(הלא זה בלשוננו: ״אורות״)

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד