בדרך לטרקלין \ מלכי סגל

בדרך לטרקלין \ מלכי סגל

בדרך לטרקלין…

דיאל בפתח.

הוא נכנס באיטיות לחדר האישי ומתיישב על כורסת המנהלים מול המיליונר האמריקאי.

התנהגותו אינה מפתיעה את שמואל אלא רק מייצרת במוחו כמה סימני שאלה. והוא אינו מסתיר אותם.

“שלום דיאל”, שמואל קורע ראשון את הדממה הבלתי מזוהה, מתעקש לתפוס את האישונים הכהים שמולו. בחוסר הצלחה.

“שלום שמואל”, קולו לא השתנה אבל אי אפשר להתעלם מכל הגוונים שחסרים בו.

“סאדאת אל חמרא מת”, אין צער בקולו.

לשמואל אין בדל של מושג מיהו האיש שהלך לעולמו, אבל הוא בולע בגבורה את הסקרנות, דיאל כנראה סיפר לו מתישהו עליו. הוא לא יכול להפגין בורות כזו.

“ולכן אני צריך לעזוב”.

“מה?” שמואל שמט את העט.

“אני צריך לעזוב”.

“למה?” שמואל רוצה לטלטל אותו מקיפאונו, להצית את עיני הזכוכית מולו.

“כי סאדאת אל חמרא מת”, קולו יבש כמו סלע מדברי. לשמואל מתחשק לשפוך עליו מי ורדים קרים.

הוא לא מתאפק “מי זה סאדאת אל חמרא?” ומתחרט למראה האישונים הפגועים שמהבהבים בחוסר נוחות.

“השליט של מצרים, סבא שלי”.

אלפי סימני שאלה חולפים בראשו ביעף ומצטופפים להברה בודדת מלאת גוונים “באמת?”

“כן” עיניו של הבדואי עצובות.

דקות ארוכות הביט בו שמואל באמפתיה, התפעלות וחוסר אמון. בולע עשרות שאלות חטטניות יותר ופחות על חייו.

“לא באתי להצית את סקרנותך”, דיאל ממהר להוסיף, “סבא שלי נידה את הוריי אחרי שהם גילו פשע חמור שנעשה במצרים על ידי השלטונות, ולא הסכימו לסכור את פיהם.

סאדאת התחנן, צעק, איים, ולבסוף העניש. הייתי בן שמונה וחצי כשהגענו למדבר, לבדואים”.

נימוסי, אינטליגנטי, מבריק, מכבד, מסודר. סדרת המחמאות ששמע על העובד מתבהרות ומקבלות צורה. הוא בולע נשיפה ארוכה.

דיאל ממשיך בלי לחונן במבט זעיר את קוקטייל ההבעות הפוקדות את פניו של אדונו. “הוריי בחרו לחיות בין הבדואים כי לשם הפוליטיקה עדיין לא חדרה, אין שם יחסי נימוס ומשחקי כבוד. והעיקר יש לך חופש בחירה, אם להיות טוב או רע”. הקביעה הנחרצת של הבדואי מעלה חיוך קטן בזויות עיניו של שמואל.

“אתה חושב שלא?” דיאל עייף ורצוץ מהחיים, ובסתר ליבו מייחל לסיומם.

שמואל אינו מכחיש. “הבדואים ידועים כאנשים מושחתים יותר מכל הדיפלומטים ברחבי הגלובוס”, הוא מציין בשקט.

“נכון”, קולו מובס, “אבל הוריי לא ידעו זאת, הם היו בטוחים שרק הסביבה, התחרות והכבוד גורמים לאנשים לעשות בחירות מוטעות נגד רצונם”. ענן מוזר וקודרני מתנחל בצידי עיניו.

“מה קרה עכשיו?” הוא מחזיר את המשרת למהלך הראשוני של השיחה.

“עכשיו”, אנחה מסורבלת בוקעת מעמקי נשמתו, “עכשיו סאדאת מת, והם רוצים לבוא לבקר אותנו בהרים”.

“מי זה הם?”

“המשפחה המורחבת, החברים, הדיפלומטים כולם. אל תשכח שהיינו קודם במעמד עליון ביותר, אנשים פחדו לדבר איתי, עם ילד בן שבע!”

“אבל למה אתה צריך לעזוב?”

“כי אסור להם לדעת שאני נמצא בישראל, ועוד משרת יהודי”, קולו מתרומם קצת בשתי המילים האחרונות, מבהירות לו את חומרת העניין. ישראל. יהודי.

אכן לא פשוט.

“קשה לי להיפרד ממך, אחרי עשרים שנה, נהיית חלק ממשפחתנו”.

“אפשר לומר, גם לי זה מאד קשה”, הענן המוזר בעיניו מתפשט ומצית נורה זעירה במוחו של שמואל.

“אולי אתה למשל לומד באוניברסיטה בברלין, או…צרפת?” זרק שמואל רעיון מפוצץ מבחינתו, עד שחיוך רחב נפרש על פניו.

“לא”, דיאל חד.

“למה?”

“החבר’ה במצרים חושדים בי כבר תקופה ארוכה על המשרה החדשה שמצאתי לפני עשרים שנה. עכשיו יש להם הזדמנות, כשהחרם ירד, לראות האם צדקו. ואם לא אהיה שם, חי, מוצק, ומוחשי – אמצא את עצמי בעוד יומיים או פחות מתנדנד על חבל התלייה בקהיר”.

“וואו, מסובך”.

“נכון”, הענן המשיך לצבור תאוצה והתחיל לייצר סביבו דוק ייאוש. שמואל כבר לא עמד בכך, ובקול המתון ביותר אמר: “דיאל, איני מכיר אותך כך! אתה שונה ו… ומוזר ביותר”.

“נראה לי שזה די לגיטימי נוכח הנסיבות”.

“לא. בחיים לא ראיתי אצלך פרץ כה מגוון של רגשות, אתה בעל שליטה עצמית גבוהה”, ציין עובדות ידועות לשניהם.

“נכון, אבל יש מקרים יוצאי דופן, לא?”

“לא. עברת אצלנו מקרים הזויים ביותר, ואתה יודע למה אני מתכוון”, שמואל לא התכוון לוותר לו הפעם, מודע יודע היטב לחוסר החיבה של דיאל לחיטוטים בנפשו. למרות זאת המשיך להביט עמוק בעיניו, מחכה שהתשובה תתגלגל מפיו. הוא לא יכול להשאיר אותו כך. הענן האפור-שחור כבר כובש את דיאל כליל.

“את האמת”, דיאל כה מסופק עד ששמואל מתחרט על הפלישה. “אני מגיע ממשפחה טובה ואיכותית, הוריי הם האנשים הכי אינטליגנטיים שאני מכיר, אבל בהרים יש כל כך הרבה שחיתות ואכזריות, עד שאי אפשר שלא להתרגל ולהפוך ביום מן הימים לאחד מהם”. אנחה עמוקה מאיימת לבקוע את החלל הדחוס.

שמואל פער עיניים, דיאל? לאחד מהם?

“אל תביט בי כך, כי ביום מן הימים, לא בהכרח תקופה של שנות יובל, זה יכול להיות גם אחרי שבוע… אתה מבין את כוונתי? תוך שבוע לא יהיה בינינו הבדל. אפילו דק”, עצב עמוק לאין שיעור נמסך בקולו.

“כנער גדלתי מושחת וברברי, למרות הדם האצילי שתוסס בי”.

דיאל לא נעצר למראה פניו של שמואל.

“אבל מהיום שהגעתי לבית שלך – השתניתי, חזרתי למקור, המילים שלך על הפרוזדור והטרקלין לא נותנות לי מנוחה”, סומק עז צובע את לחייו. “עכשיו אחרי עשרים שנה אפשר לומר שהשתניתי לאדם הגון, מוסרי. אבל מה יהיה מעתה ואילך?” קולו התרסק, “אני חוזר לבדואים ותוך שנה אני נהיה אחד מהם, אכזרי, חסר גבולות וברברי”.

שמואל שותק, הכאב ניכר בכל תו של דיאל.

וממשיך לשתוק ולשתוק. רוצה לעזור לאיש, למשרת, לחבר הטוב שמולו.

לפתע התרומם בהחלטיות מרעננת, פותח את המגירה בתנופה.

“קח, זה יעזור לך, ויזכיר לך שאתה בפרוזדור”.

קופסת מתכת זעירה נעולה באבזם נחושת החליפה ידיים.

***               

“יעקב, יצאנו”. נתי היה חדור מרץ, רוח שובבה התנחלה בין חלקיקי האוויר.

באיטיות מוזרה הזדחל יעקב בין חבריו, מזייף חיוכים, ומדליק בעיניו בכוח ברק עליז ומשוחרר.

מצליח לשכנע את חבריו, את העולם, וגם את עצמו שאין מאושר ממנו בתבל.

השיירה העליזה נכנסה לרכב, הדליקה מוזיקה פראית ויצאה לדרך.

יעקב ניסה להציץ לתוך עיניהם, לגלות שם ניצוץ זעיר, קמצוץ פחד או היסוס. שום דבר.

כאילו שהנסיעה קיבלה אישור מהישיבה.

כאילו.

פרצי צחוק מילאו את הרכב, יעקב התנער, מנסה לקלוט את הבדיחה התורנית, מצליח. מוסיף מילה משלו, החבר’ה נהנים, והרגשה משכרת ממלאת את כל כולו.

חיוך אדיר נמרח על פניו.

יוסי, בקי ורגיל בדרכים, מוציא מפה והם נעצרים באזור שומם.

נתי מוצא את הסימנים למסלול והם יוצאים לדרך. המוזיקה צורחת באוזניהם, והם מצידם משתפים פעולה ושרים מלא גרונם. מסביב צמחייה פראית, אושר משכר כובש אותם.

“נראה לי שיש לנו עתיד בתחום של מיטיבי לכת”, צעק נתי מלא גרונו בעיניים בורקות, מתחרה בקולו באברהם פריד.

אכן, יש להם את זה. העיניים ניצתו, אולי יום אחד בעתיד… הם ילמדו גם תורה, אבל גם… גם פרנסה לא רעה של הדרכת טיולים, לא קשה להבחין בכישרון שלהם.

רעיון לא רע.

נתי התעייף ויוסי תפס פיקוד.

משלב בין כמה מסלולים, משדך אותם כרצונו, עורך כמה ניסיונות כדי להבהיר לעצמו שהוא באמת מיטיב לכת, נולד עם אינטליגנציה מרחבית, ומרגיש חכמולוג עצום.

עד שהוא קופא על עמדו.

החבורה נעצרה מאחוריו, מה קרה?

יוסי, חיוור כמו פתית שלג הנוחת על תיבת פנדורה שחורה, הסתובב אליהם.

“מה קרה?” נתי טלטל אותו בפראות.

יוסי שתק.

“אתה מוכן להסביר לנו?” חולשה בלתי מוסברת תקפה את יעקב.

“הסתבכנו”, קולו רפה ומבויש.

“לא נורא”, נתי הציג היטיב את הגיבור.

הציג בלבד.

“נבדוק את חוש השטח שלנו, כל מיטיב לכת מתחיל צריך להתנסות גם בכך”, התמלא נתי במרץ מחודש, עיניו זוהרות באור שובב.

נתי מתחיל לצעוד במרץ, מאלתר סימני דרך מכל גווני הקשת, והם…

הם מאמינים לו, צועדים אחריו, ומחרים בעידוד אחרי הסימנים ‘הוודאיים’ שהוא מוצא. המוזיקה שוב ממלאה את מוחם, והרוח הקלילה מבדרת את פאותיהם. הרגשת השחרור והעצמאות קיבלה ממד נוסף עוצמתי יותר. לא סתם בריחה מהישיבה וטיול בהדרכה עצמית, אלא גם ניווט עצמאי במדבר יהודה וכישרון הישרדות בלתי מוכר.

החבורה התקדמה בפיתולי המסלול, מתחרה בתחרויות ריצה, שואגת מלוא גרונם ונהנית מההד החוזר.

ונעצרת באחת.

החיוכים נעלמו, חיוורון עז הותיר חותם על פניהם העליזות. הם קפאו על עומדם באימה.

רשרוש קל מלווה ביפחות פראיות הדהדו מרחוק.

בדואים.

נתי, יוסי ושוקי החליפו מבטי רוויי בעתה.

הם, בשונה מיעקב, קראו היטב את ההוראות למיטיבי לכת. וגם רפרפו על הסכנה המצויה של הבדואים.

סכנת מוות.

הבדואים ידועים כאכזרים וחסרי רסן. גם ההוראות נקלטו בתודעתם: האפשרות הכי טובה במקרה שעדיין לא הבחינו בהם היא –

לברוח.

כמה שיותר מהר.

“בורחים?” יוסי הניע את שפתיו באימה.

נתי הנהן באיטיות.

“לא!” יעקב התערב, “הם ישמעו אותנו, עדיף להתחבא מאחורי להר בתוך הנקיק”.

שלושתם החזירו לו הנהון זעיר ופנו בדממה רטובה לנקיק.

השיירה צעדה באיטיות מחוספסת, נזהרים לא לדרוך על אבנים שעלולות להתגלגל או להשמיע רחשים.

“אוי אוי אוי” קולות בכי של שיירה בדואית נעצרה לידם.

אחוזי אמוק הם העיפו מבט רווי אימה לעבר הבדואים, והחלו לרוץ במרחבי המדבר.

הבדואים לא השתהו יותר משנייה, ופתחו בריצה מטורפת אחריהם.

הגברים החסונים המוכשרים בריצה לא התקשו לתפוס אותם. שמונה בדואים תפסו בחוזקה את נתי, יוסי, יעקב ושוקי.

שניים על כל בחור. אין טעם להתנגד. הם עדיין התנשפו מהריצה אחוזי בלהות, גוון אפרפר חולני החליף את החיוורון העז.

אין טעם לזעוק לעזרה, ההרים והדיונות ניצבו דוממים אדישים עד כדי טירוף מול מצבם.

הם התקדמו באיטיות.

המחזה ללא ספק היה עצוב ומעורר חלחלה.

כחמש מאות בדואים בכל שכבות הגיל ישבו על הארץ ומיררו בבכי. הכאב ניכר בכל תווי פניהם, ומשפטים חסרי פשר הופרחו מידי פעם האוויר והיתר נענעו בראשם והוסיפו משלהם.

דמעות שקופות, מלוחות זלגו בחופשיות במורד לחייהם השחומים.

הם המשיכו  להביט, כמו צופים בהצגה רבת משתתפים: היושבים השתתקו לרגע ואיש צעיר התחיל לקונן: “אוי, איי איי”, והבכי התגבר בנחשול רענן.

“חי לצל מת”, שלושה זקנים החרו אחריו במקהלה צורמנית מלאת יגון.

ישיש קמוט התרומם ממקומו, מנופף בידיו לעברם ושואג לכל החבורה.

הם נרתעו לאחור, מודעים עד אימה לכך שאין טעם לברוח עכשיו.

איש דק גזרה התקרב לעברם. “וואט דו יו דו איר?”

הם זיהו את האנגלית, אבל לא הבינו.

“מה אתם עושים כאן?”

עיניהם אורו.

“למה אתם בוכים?” את הפחד החליפה סקרנות בריאה. יותר ויותר הרגישו בתוך הצגה מרתקת.

“לפני שליש יממה ורבע לילה הלך לעולמו חבר קרוב מאוד צעיר שהתחתן לפני חצי שנה”, שכבת זכוכית רטובה הבליטה את האישונים המפוחמים.

“אוי”, המקרה היה עצוב.

“הנפטר תמיד דאג לאספקה סדירה של המים, יצר קשר עם המוביל המים הארצי, ורק בזכותו יש לנו כל יום מחדש מים, רק רק בזכותו. אוי, מה יהיה עכשיו?” קולו היה עצוב, ועיניו נטפו יהלומים רטובים.

יעקב הבליע חיוך, זה מה שיש להם לומר על האיש הצעיר, ספק מים הכי מוצלח. נו נו, הם עמלים ואנו עמלים, הרהר ברחמים, מבחין שגם בראשם של חבריו חולפת מחשבה דומה.

“אוי, זה כל כך עצוב”, יוסי עמד להתפקע, אבל קבר את הצחוק עמוק.

“כן, מה יהיה עם המים?”

נתי לא התאפק. “מה? כל הקבוצה בוכה על המים? מה עם אשתו שנשארה בודדה, מה איתכם שהפסדתם חבר קרוב?” שמץ תוכחה התגנבה לקולו, הזקן למרבה המזל היה עסוק מלהבחין בה.

“אשתו תתחתן שוב, לנו יש עוד המון חברים, אבל המים, המים. לא יודע אם נמצא איש טוב כמוהו שיוכל לספק לנו מים”. הבכי התגבר וניגון של קינה עצובה ומחרישת אוזניים מילא את המדבר והתגלגל במורד ההרים.

הם גיחכו. אם קודם תקף אותם עצב קל למראה הבכי, עתה רק אדישות מהולה בגיחוך עדין מילאה את ליבם.

הזקן התנער. “למה יצאתם לטיול?”

“כי רצינו”, עיניהם שוב נדלקו בהתרסה קלה.

הוא תלה בהם מבט מבין, מלא עומק.

“למה רציתם?”

“כי היינו חייבים להשתחרר”, ענו ביחד בקול רווי גוונים.

יעקב לא הצטרף לשיחה, מהורהר עקב אחרי חבריו הנלהבים. “ואתה?” פנה אליו הישיש.

“מה אני?” סומק חסר שליטה צבע את לחייו.

“גם אתה ברחת, ונהנה מכל רגע, כמו כל החברים”. מבטו המבין יותר מדי של הבדואי איים למוסס אותו.

“בטח, אני עף על עצמי”, השיב בעיניים מלאי ברק והתלהבות.

החברים צחקו, נהנים מהסלנג, אבל הזקן ממשיך להביט בו, כמה דקות ארוכות. עיני הרנטגן פגשו בו פעמיים, עד שיעקב הסב את ראשו ופתח בשיחה ערנית עם יוסי.

הבדואי הבין את הרמז ועזב את יעקב.

“הנה מפה של המדבר, אתם נמצאים כאן”, הצביע על נקודה זעירה. ופתח בהסבר נרחב. שלושתם הקשיבו בריכוז.

עיניו של יעקב שוטטו בין ההרים, מסרבות לפגוש שוב את האישונים המפוחמים.

ההתחמקות לא נעלמה מעיניו של דיאל וההחלטה התקבעה בליבו יותר ויותר.

ההסבר מגיע לסיומו, יוסי מברך את הבדואי בכל הברכות, ארבעתם מהנהנים, מנופפים לשלום.

השיירה פונה למסלול. יוסי בראש, נתי ושוקי אחריו, ויעקב נשרך אחריהם אחרון.

הבדואי מנצל את ההזדמנות, ועוצר אותו.

“קח”.

 דיאל מושיט לו קופסת מתכת זעירה נעולה באבזם נחושת.

“מה?” יעקב מתרחק במהירות.

יד איתנה תופסת בו. “אתה חייב לקחת את זה!” קולו נחוש ומרתיע כאחד.

הקופסא מחליפה ידיים.

“אתה חייב לפתוח את הקופסא רק כשאתה נמצא בחדר לבד, בלילה, ואסור לך לספר לאף אחד על החבילה”, קולו מצווה ופחד חם ממלא את יעקב.

הוא זורק את הקופסא על הארץ. “אני לא לוקח שום דבר! תן לי ללכת”, עיניו נואשות.

דיאל מתכופף באיטיות, מנער את הקופסא מהחול ומושיט לו ברכות. “אין לך ברירה, אם לא תעשה כפי שאני מצווה לך, סופך יהיה מר”, קלו רך בניגוד לתוכן המעורר חלחלה.

יעקב משלשל את הקופסא לכיס מכנסיו, מהנהן בעיניים יראות, משתחרר מידיו של הבדואי שמספיקות להעביר ליטוף רך על לחיו הבוערת ופותח בריצה קלה, מדביק את חבריו, הם לא שמו לב לעיכוב. חבל.

יעקב מסדיר את נשימתו בהקלה, משתוקק לשתף את חבריו, אבל נמנע. ‘סופך יהיה מר’, חולפות באוזניו המילים של הבדואי.

יעקב מסתובב לאחור, מבחין באיש הצנום שלא מעתיק את עיניו מהחבורה המתרחקת. דיאל מנופף לעברו לשלום, חיוך אוהב מעטר את שפתיו.

הקופסא בוערת בכיסו. הוא מתנער ממנה, מנסה לשכוח אותה. ללא הצלחה.

חמש שעות מתישות חולפות על החבר’ה, והם נופלים שדודים על המיטות בפנימייה.

יעקב, ממוטט ורצוץ יוצא מהחדר בשקט, נכנס לחדר צדדי ונועל את הדלת. נשען בחולשה על אדן החלון, ופותח ברעד קל את הקופסא.

ליבו מחיש את פעימותיו, ונאבק על דופק סדיר. הוא עוצם עיניים ברפיון, ה’ בבקשה שלא יקרה כלום.

בתוך הקופסא על מצע אדום נחה בשלווה מצבת אבן מיניאטורית ועליה סימן שאלה.

יעקב בוהה במצבה בתהייה, מתעמק בסימן השאלה.

המים, מה יהיה עם המים? המילים מתגלגלות באיטיות, נערמות בצידי מוחו בכבדות. תמונה עצובה של חמש מאות בדואים צפה מול עיניו.

יעקב מרכין את ראשו.

רק אחד בוחר מה יכתבו על המצבה שלו…

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד