אב תשע"ג.
ספינת מכמורתן – לואיזה, האוקיינוס הצפוני, סמוך לחופי נורבגיה.
עדן צמצם את עיניו המביטות בעדשת המשקפת. מולו השתרעו גלים כחולים לאינסוף, נמנמו כמו שמיכת פוך כחולה. קרני שמש התיזו עליהם שברי יהלומים כאשר נעו קדימה ואחורה. הוא יודע מה יעשה עד שתבוא הלהקה.
מייק וג'פרי ישובים רגל על רגל ומסלסלים עשן מתוך סיגריות זולות. ג'ני מטייל על הסיפון שקטן לו מדי, אם היו כאן מרצפות הוא היה סופר אותן אבל משטח הסיפון עשוי יציקה אחת חלקה. ועד שתגיע הלהקה, נו, ימתין לה עד שתגיע.
החברים קוראים להמתנה הזו "זמן מת" אבל עדן הרגיש שגם אותו אפשר לנצל.
התבוננות מבעד למשקפת, למשל. מגלה שלים ולשמים שנפרשו למולו יש עוד גוונים מלבד כחול. יש בהם נצנוצים ירוקים וכתמים צהובים, כאילו איזה אומן משך מכחול אימתנית טבולה בצבע וקישט את השטח התכול הענק הזה.
עדן ידע שמתחת לשטיח המדהים הזה רוחשים חיים שלמים. "כמים לים מכסים" הוא שמע פעם ממרצה אחד, אינו זוכר את שמו. "כי המים מכסים עולם שלם שמסתתר מתחת לפני הים". בעבר, כשעשה קורס צלילה, התוודע לחיים הרוחשים והמסתוריים האלה. היום הוא מתחיל להתוודע לחיים אחרים, שהיו מסתוריים מפניו עד לא מכבר. ועדיין הנתיבים המופלאים שעושות להקות הדגים בסדר מופתי בחצותם את האוקיינוס, מעוררים בו את אותו רגש התפעלות על מישהו שסולל להם את הדרך.
מזווית עיניו הציץ על מאיר. המזוקן ההוא שיודע לנצל גם את כל הרגעים המתים. יש לו ספר ביד, נראה משנה ברורה או שולחן ערוך או משהו כזה. אם היה לו נעים היה ניגש ומציץ מעבר לכתפו, אבל לא נעים לו. הקשרים ביניהם לא היו מי – יודע – מה. אבל במחשבה שנייה הוא ישתדל שהם כן יהיו. זו לא נראית לו בעיה גדולה. וכשעדן רוצה משהו הוא בדרך כלל מצליח להגיע אליו.
מגפי הפלסטיק של החברים השמיעו קולות טיפוף. התכונה המתכוננת גרמה לו להתיק את המשקפת ולהסיט את עיניו המרוכזות אל ג'פרי.
ההוא הביט אל שעון ידו והכריז: "עוד שלש דקות ושלשים ושלש שניות, הלהקה כאן".
זיק של עניין ניצת בעיניים הרדומות של החבריה. ג'ני זרק סוף סוף את הסיגריה. מאיר הרים את עיניו מהספר, הציץ אל מדי הדייג הסרוחים שהעטו עליהם. עיניו של עדן נפגשו לרגע בעיני המזוקן, הן היו עייפות. עדן תהה מדוע אבל לא היה לו זמן רב לשם כך. הן חזרו מיד לעיין בספר.
עדן הטיב את חליפת הדייג שעליו, וידע שעוד דקה אחת עגולה אמורה הלהקה להופיע, כך לפי הדיווח הלוויני שעוקב אחרי מסלולם של דגי הטונה.
החבורה קרבה אל קצה הסיפון, הספינה נעה מעט קדימה, ולחץ המים הרחיק את הפשקים – לוחות המתכת האחד ממשנהו, ופתח הרשת נפער למלוא חמשה עשר מטר רוחב.
עדן שוב הצמיד את המשקפת לעיניו. תשעים שניות נותרו. ראשי הלהקה, נעים קדימה במהירות תזזיתית, הציצו מבעד למים השקופים.
הם נעו במהירות מסחררת. עדן ידע שהם עושים שבעים קילומטרים לשעה. השחייה שלהם הייתה ישרה ואחידה וממוקדת מטרה ובלי להתכונן לכך הם ירו את עצמם היישר לתוך המכמורת שפרשו להם הדייגים ונעצרו בזעקת אילמת, בהולה.
בשבילם היה כבר מאוחר מדי.
הי, הופ.
ג'פרי ומייק העלו את המכמורת בעזרת הכננים בצידי הסיפון. הדגים פרפרו בפנים וקיפצו ונשפכו אל תוך קערות ענק שעמדו מוכנים מבעוד מועד, ממשיכים לפרפר ולהתיז את מלח הגלים על הסיפון החלקלק ועל פניהם המיוזעות של החבורה שעקבה אחריהם.
"קדימה, לתא המיון" מחא ג'פרי כפפה אל כפפה ושורה של ידיים עטויות כפפות החלה גוררת את הקערות אל פנים הספינה.
החברים הורידו מעליהם את "המחלצות" להפסקת צהריים קלה.
מאיר סגר את הספר, הניחו תחת בית השחי ופנה אל תא המיון. מוטב יתחיל עכשיו בעבודתו ויידע ששום דג שאינו כשר לא התגנב בטעות אל המכמורת.
בהחלטה של רגע עזב עדן את הפיתה, החומוס ושברי העגבניות ולמרות שהיה רעב החליט להתלוות אל מאיר.
תא המיון היה עמוס בריח דגים. אשר עדן למד לחבב אותו, כמו את הים ואת משבריו.
מאיר ישב כבר מול הקערות, הדגים שפרפרו וקיפצו ישנו עכשיו שנת ישרים, ממתינים לגורלם, אם ייכנסו אל קופסאות השימורים עטורי חותמת הכשרות, או ייזרקו חזרה אל הים לתוך מלתעות כרישים רעבים?
מאיר היה מרוכז כל כולו מול הקערות המלאות.
"זו עבודה קשה, מה?" שאל אותו עדן, מחפש במה להתחיל את שיחתם.
"לא נורא" הרים מאיר את עיניו. ברנש מגודל בלורית, ישראלי במקרה. כבר מקודם הדביק את מבטו אליו, מעניין מה קרה.
'אלוקים', שאל עדן את עצמו. 'למה המזוקן הזה כל כך עייף?' ואת מאיר שאל: "לעבור דג דג ולראות אם כולם כשרים למהדרין, זו אחריות לא קטנה".
"האמת היא שלא חשבתי על זה, אבל זה לא מאד מסובך. דגי הטונה הם דגים כשרים, וגם דגי המקרל שיש כאלו שמכנים אותם טונה, הם כשרים. אני רק צריך לבדוק אם לא השתרבבו כאן דגים אחרים וזה לא כל כך קשה".
"רוצה שאעזור לך?" מאיר משך בכתפיו, עדן כבר הפשיל שרווליים וניגש אל הקערות.
"אההמ… צריך להיות משגיח מוסמך מטעם ועד הכשרות" גמגם מאיר, "אבל אם אתה רוצה, תוכל לקרב אלי את הקערה המלאה ההיא מצד שמאל, זה יעזור לי".
עדן קרב את הקערה בלי אומר, ומהר מאד מצא במה להפר את השתיקה הרובצת. תחילה הוא דיבר כמו לעצמו.
"הדגים האלה, בכל שנה עוברים באותו נתיב, באותה עונה ובאותו מסלול בדיוק על פני האוקיינוס. כאילו מישהו סימן להם שביל ונתן להם תזכורת בטלפון הנייד…" צחק עדן מהבדיחה של עצמו. "זה מדהים הדברים האלה. איך הקבוצות האלה יודעות להתאסף תמיד באותו זמן, ואיך עשרות אלפי דגים המסודרים בצורה מפוזרת על פני קילומטר ריבוע בערך מתקדמים במהירות מדהימה.
והם שטים כל כך מהר, כמו בטיסה. ומרוב טיסתם הם אינם עוצרים באמצע כדי לטרוף טרף, הם מסתדרים בדרך אחרת".
עדן נעצר לרגע לשאוף אויר ומאיר בחן אותו. הברנש הזה, שמתחבא מתחת לסרבל הריחני ולבלורית המפוזרת, יודע הרבה בסך הכל. אפילו יותר ממנו.
"אתה יודע, הם שטים עם לוע פתוחה היישר לתוך להקה של סרדינים או דגים אחרים קטנים וטורפים אותם, תוך כדי שמירה על מהירות השיוט. ואז, אתה יודע מה קורה?" לא, מאיר אינו יודע. מאיפה שידע?
"הסרדינים שנמצאים במרכז הלהקה נטרפים, וכל אלו שמצויים מסביב בורחים בבהלה לכל עבר" מאיר ליטף את קשקשיו של דג חלקלק והמשיך לשתוק כמוהו, ועדן המשיך בליהוגו. "ויש דגים אחרים שקופצים 'טרמפ' על הלהקות האלה ומצטרפים חינם כדי להרוויח ארוחה טובה על הדרך. כמה סוגי דולפינים שעושים את זה. הם מתלווים אל דגי הטונה ואחר כך נהנים גם הם מן השלל".
מאיר העביר אצבעו על קשקשי דג, בחן את סנפיריו והמשיך לשתוק כמוהו.
"ומה שהכי מדהים אותי", המשיך עדן לחזור על המילה החביבה עליו, "זה מה שקורה עם הרבה סוגי דגים וגם עם דגי הטונה: הם חוזרים את כל הדרך עד למקום בקיעתם, ושם מטילים ביצים. איך הם יודעים את הדרך? מי סולל להם שבילים?"
"זה באמת חזק", התעורר מאיר משתיקתו ועדן סימן 'וי' לעצמו. "ו… מאיפה אתה יודע הכל?"
עדן צחק לרגע ושתק לרגע ואחר אמר: "זה סיפור ארוך… אתה יודע, מאז ומתמיד אהבתי את הים ואת הסודות הרוחשים בו. זו הסיבה שכל כך התחברתי להרצאה הראשונה ששמעתי".
"הרצאה? ראשונה?"
עדן הפשיל את שרוול ידו השמאלית, היא הייתה מסומנת היטב בסימן טרי של רצועות.
"אני מניח תפילין, כל יום. מה אתה מתפלא? ואני גם מברך. ומשתדל להתפלל שחרית. ואינני מעשן בשבת ו… אל תסתכל עלי ככה!" גיחך. אבל מאיר בלע את הלשון. לך תדע מה מסתירים אנשים מתחת לחזות הדהויה והמחוספסת שלהם.
"עוד לא סיפרתי לך מה חיבר אותי כל כך אל ההרצאה הראשונה, וממש הדביק אותי פנימה, אל החקירות והשאלות והתשובות וכל היופי המדהים שבפנים" אמר עדן והמתין לאות סקרנות מפי מאיר.
ההוא הרים לעברו עיניים שואלות.
"בהרצאה הזו סיפר הרב, על סימני הטהרה אצל דגים. הוא סיפר על כל החיות הכשרות, וכל אלא שאינן כשרות ואחר כך הרים את קולו ושאל: מהיכן ידע משה רבנו מה יגלו המדענים בכל הדורות? הוא קרא את המחקרים של כל הפרופסורים היום? של כל זני הדגים שיתגלו מאות שנים לאר מכן?
והתשובה היא – הוא ידע! ועוד לא קם חוקר שמצא חיה או דג או שרץ חדשים שסותרים את דבריו של משה רבנו.
המילים האלה סקרנו אותי. אתה יודע. אני טיפוס סקרן וחקרן ויסודי ואוהב אמת" התוודה עדן. "וכלום לא היה קשה לי מדי. הלכתי אל מדענים גדולים, חוקרי ים וחוקרי חיות וחוקרי דגים. חיפשתי בכל הספריות ועשיתי גם בעצמי כמה צלילות מחקר מתחת לפני המים" צחק עדן, מצביע על הכחול האינסופי שהציץ אליהם מן החלון. "ואין. חזרתי מן המסע הזה עם זוג אחד של מילים: יש אלוקים".
כאן איבד עדן את שלוות רוחו. קרב אל מאיר ותפס אותו בכתפיו, אינו שת ליבו לדג אומלל אחד שהחליק אל רצפת התא ואל מבטו חסר האונים של מאיר.
"יש אלוקים! אתה שומע, אחי? זה אלוקים שברא את כל הקוסמוס הזה, את אמריקה הצפונית ואת חופי נורבגיה, את אמריקה הדרומית ואת האוקיינוס השקט, את איטליה ואת רומניה, את כל האנשים הקטנים שמתרוצצים על פני הכדור הזה, את כל טריליוני הדגים ששטים על פני האוקיינוסים כולם, את כל גלי הים וכל גרגרי החול וכל הנמלים הקטנות שמחפשות את מזונן. והוא יודע מה כל אחד חושב, ואם הוא נותן לאנשים הקטנים מילים הם מדברים, ואם לא – הם אלמים בין רגע. אתה מבין את העצמה, אחי?"
מאיר הוריד בעדינות את הידיים הגרודות שאיימו לשבר את כתפיו. האמת היא שהוא לא חשב על כל זה. החיים עמוסים מדי, למי יש זמן לחשוב. אבל יש משהו חכם במה שעדן אומר. אולי ההתלהבות שלו תדביק גם אותו.
"ומה שעוד יותר מדהים אותי" חזר שוב עדן על חביבת מילותיו, מנופף הפעם את ידיו באוויר לאות המחשה, "זה שהוא ראה אותי, ושלף אותי מתוך בית הקפה שהייתי בו היישר לאיזו הרצאה מעניינת של דוסים. אתה יודע, זה שבחור תל אביבי הולך פתאום לשמוע הרצאה כבדה כזו, זה גם נס…
אז הוא משך אותי, לא יודע איך. רק שמעתי דגים וחיות וים ונדלקתי. אתה יודע, מה שיש לי – קוראים לזה מחלת ים. אני אוהב ים בכל נשמתי. מצדי הייתי גר על יאכטה, אתה יודע… אבל האשה מתנגדת וגם אין לי יאכטה, בינתיים.
וההרצאה הזו הדליקה אותי. עניינה אותי יותר מכל תכנית אחרת ששמעתי בחיים שלי. ואחר כך בא המחקר שסיפרתי לך עליו, ואחר כך עוד הרצאות, ו – זהו. היום אני מניח תפילין כל בוקר. גם כאן על הספינה הנחתי תפילין, הבוקר.
ומאז אני כל כך מתלהב, ונהנה לראות את העולם היפה הזה שסביבי ולהכריז – ראו מי ברא אלה. הרב אמר לי שזו אפילו מצווה, מצוות התבוננות".
עדן השתתק, חיפש כסא להתיישב עליו. הרגיש כמו דג ששחה שבעים קילומטר בלי לנשום. מעולם לא נאם כל כך הרבה.
מאיר בחן את הפנים הסמוקות שישבו מולו והביטו בו במבט תמים. משהו קר עבר בגבו.
ההתבוננות, זו מצווה. כך אומר הרב של עדן. גם הרב שלו אמר.
פתאום התעורר עדן ובחן את מאיר במבט מחודש. טפח על פניו ורצה לבלוע אחורה את כל המילים שאמר.
"מה אני נואם לך נאומים?" שאל את עצמו ואת מאיר ואת קירות התא ואת הגלים שהציצו מהחלון. "מה אני מספר לך סיפורים? הרי אתה יודע הכל יותר טוב ממני, הרי אתה – נולדת אל תוך זה!" העיניים של עדן הפכו לזוג פרוז'קטורים רבי עצמה. "אתה, למדת בישיבה מאיר. זה נכון?"
מאיר הנהן. בטח ישיבה, מוכרת, חשובה. היה אפילו בחור עם שם טוב.
גם היום יש לו שם טוב. הוא משתדל מאד.
"זהו, שרואים עליך!" אמר עדן בחדוות ניצחון. "יש משהו אצילי, מין אור טהור ששפוך על הפנים של מי שזכה ללמוד בישיבה. אולי בגלל שהוא זכה להכיר את אלוקים מאז שהיה ילד קטן, אולי בגלל שאף פעם לא עישן בשבת ולא עשה את כל העברות שעשיתי אני" החיוך נמחק מפניו של עדן בבת אחת ומאיר לא ידע איך לנחם אותו.
"את האמת, אני מקנא בך ובחברים שלך, אלו שמכירים את המשנה ברורה מבפנים ויודעים לנצל את כל הרגעים שלהם. תשמע, אתם בחורים עם דם כחול! אם לא הייתי חולה במחלת ים, הייתי יושב היום בישיבה. אולי חובש כיפה, מי יודע? אבל יום יבוא וגם זה יבוא" ניחם עדן את עצמו. "אני מרגיש. מרגיש שמי שמשך אותי להרצאה ההיא, יעשה כבר משהו שאני ישתחרר מהדיג הזה ואחזור לארץ ואתיישב לי סופית בבית המדרש".
מאיר התרומם מכיסו, מתח זרועותיו, בוחן את ערמות הדגים הכשרים שמונחים בקערות המסומנות ונזכר שהוא בעצם רעב. מאד.
בטנו של עדן הזכירה גם היא את קיומה והוא ניגש אל הדלת, לעבר כיור נטילת הידיים.
אפס. הדלת התעקשה להישאר סגורה.
"מה עניינים?" שאל מאיר בעייפות כשעדן חזר אליו כלעומת שבא.
"אנחנו תקועים" אמר עדן בשלווה.
"מה זאת אומרת?" נבהל מאיר. רק זה חסר לו, לבלות את שארית ימיו בתא מצחין של דגי טונה בלי קירור. אין לו אפילו טלפון להתקשר למישהו. ובישראל נשארו הילדים, והאשה, והבית, והימים הנוראים שמציצים מעבר לאופק.
"שאנחנו תקועים" חזר עדן שנית, מנסה לנענע שוב את הדלת ומתעייף ובועט ומפיל את ידיו בחולשה.
"מה עושים???"
"אוכלים דגי נא. אתה יודע, זה באופנה. דגים טריים היישר מהאוקיינוס".
מאיר הרגיש את הקבס עולה בו. ניגש אל עדן וטלטל את כתפו. "מה עושים???" הוא היה קרוב להיסטריה. "מה אתה מציע לעשות?" הוא הציץ מהחלון. המים בחוץ לא יצילו אותו, והחלון אטום לגמרי.
עדן משך בכתפיו, אין לו כל רעיון לחילוץ. אבל בעצם – יש לו רעיון.
"בא נתפלל אחי" אמר והעלה סומק ביישני על פניו של מאיר. שעדן יצטרך להזכיר לו שיהודי מתפלל בשעת צרה. לאן הגיע.
"אבל אפילו סידור אין לי כאן, ולא ספר תהילים!" האונים עזבו את מאיר לגמרי. הספינה במסע לנקודה אחרת באזור זרם הגולף, שם תמתין ללהקה חדשה של דגים. בדרך רק מים ושמים. עד שיבחינו הדייגים בחסרונם הם עלולים לגווע מצמא.
"סידור אין, אבל יש לנו את אלוקים!" אמר קולו המחוספס של עדן. וכבר עצם את עיניו ודבר בקול רם ובתום: "אבא שבשמיים, אלוקים של כל המולקולות וכל התאים, של כל הימים וכל היבשות, של כל האנשים וכל הדגים, וכל הדולפינים וכל האלמוגים, וכל הספינות, וכל הארצות, וכל המטוסים וכל הרכבים. אני בטוח שאתה שומע גם אותי. את הבחור שמשכת מבית הקפה אל ההרצאה ההיא שמחזירה אותו אליך לאט", הוא הניח יד על לבו. "ואני בטוח שאין לך שום בעיה לעשות לנו נס ולחלץ אותנו מתא המאסר הזה".
"ננסה עוד פעם את הדלת?" הציע מאיר והסתובב מיד, שעדן לא יראה את המשהו הרטוב שהתיישב לו בעיניים.
אף פעם לא ראה דבר כזה. ראש חף מכיפה, תמימות של ילד קטן שמשוחח עם אבא.
נענע מאיר את הידית והיא החליקה מטה, מכניעה את עצמה ופוערת את דלת התא לרווחה. כאילו מעולם לא התמרדה עליהם.
מאיר צחק. "זו התפילה שלך".
עדן הסתכל עליו. לא הבין. "זה בגללך. אני אומר לך. צדיק שלמד בישיבה ושומר על עם ישראל שיאכל דגים כשרים. יש לך זכויות, חשבת על זה פעם?". לא. האמת היא שהוא לא חשב על זה אף פעם. אולי הגיע הזמן לחשוב.
הם נגשו כל אחד לתאו. נטלו ידיים והתיישבו על שני כסאות מזדמנים בחוץ, על הסיפון.
מאיר לקח את הלחמניה בידו והחל למלמל ברכת המוציא. אחר כך נעצר לברך בקול, ולו רק למען העיניים של עדן שנתלות בו בהערצה כמעט עיוורת, ממתינות לענות אמן. קרא לו הרב מאיר, הבחור הזה. נסחף במקצת.
עדן בירך גם הוא, טבל את פיתו בחומוס ובקרעי עגבנייה ומששקט הרעבון במעט המשיך לדבר מהמקום בו הפסיק.
"אתה רואה את כל הים האינסופי הזה? כשאני מסתכל עליו, קל לי לדמיין את המבול.
הרב שלי אמר שהעולם היום הוא כמו מבול" ציטט שוב את רבו. "מבול גדול ונורא של בלבול. ואתה יודע מי התיבת נוח ששומרת על עם ישראל שלא יישטף במבול הנורא הזה?
זה אתם, תלמידי הישיבות הקדושות. יושבים בתוך תיבת נוח". מאיר הנהן בשקט. הוא נוהג שלא לדבר בשעת הסעודה.
לא יודע למה נזכר באברימי שלו, בחור הישיבה. הוא צריך להתקשר אליו, לשאול אותו איך הולך בלימוד, להתעניין יותר. לא לשכוח מי מחזיק את העולם.
מאיר סיים את לחמניתו ומשלא היה לו מה להגיב, אמר – "ואלו עוד רוצים שנצא מן התיבה".
"זה לא ילך להם" אמר עדן.
פתאום הציץ ראש שחור ואימתני מתוך המים, חושף טורי שיניים חדות ומבהילות. נס שהוא היה רחוק באופן סביר. לולי כך היו השניים חוששים שייבלעו חיים. כריש.
"תאר לך את הכריש הזה זורק אליך פתק שעליו כתוב: הלו, חברים! צאו מן התיבה! בחוץ ממתינים לכם מרחבים אינסופיים של אוקיינוס!
מישהו יקבל את הפתק הזה שלו? טיפש מטופש. מתיבת נוח לא יוצאים. אל התיבה נכנסים עמוק יותר, מתחפרים פנימה ומתחממים".
—
"עוד חמש דקות בדיוק, תגיע הלהקה הבאה. התכוננו" הכריז ג'פרי.
החבריה עמדה מוכנה, הפשקים של המכמונת התכוננו לפעולה,
ומאיר ישב בפינתו וניצל את הזמן.
דף היומי. כל יום הוא לומד אותו. אבל הפעם נמסכת מתיקות למנגינה שנרדמה לו מזמן. מתיקות של יהודי שנולד בפסגת ההר ואפילו לא שם לב.
—
חג הסוכות תשע"ד, ירושלים
מתוך השכונה המעורבת צומחים זעיר פה זעיר שם שרשראות מנצנצות שמציצות מעבר לסכך, ממתיקות סוד עם דפנות מצופים סדינים צחורי מבט.
הסוכה הקטנה הזדקרה בגאווה, אינה מתחשבת במבטי העוברים ושבים, חלקם הולכי על ארבע וחלקם על שתיים, חלקם אוהדי יהודים שומרי גחלת וחלקם רוצים לנשכם כחמור.
בסוכה פנימה נעים היה וחם. מאיר ישב בראש השולחן טובל באורות מיוחדים. העייפות הקבועה נעלמה לו לאי שם, לתהומות ימה של נורבגיה, ומתוך "המלומדה" צמח אדם מתבונן.
"בצילא דמהימנותא – בצל האמונה, כך מכונה חג הסוכות", סיפר לבני ביתו הקשובים, ולדמות הנוספת שישבה לצידו, עטורה בכתר קטיפה על ראשו.
"ולמה קבעו חכמינו את החג הזה כזכר לענני הכבוד דווקא? כדי להזכיר לנו שהשם איתנו תמיד, בכל מקום שנהיה. הסוכה מחבקת אותנו כמו חיבוק של אמא לילד קטן. לעולם הוא לא יחשוש ליפול מהזרועות הבטוחות שלה. כגמול עלי אמו.
תמיד, בכל מקום ובכל זמן. כשקל וכשקשה.
והאמונה הזאת עוברת מאב לבנו ולנכדו ולנינו. ירושה שחג הסוכות מביא לנו באהבה".
—
פנינה הכניסה מנה נוספת, מכובדת, עשויה במילוי שריחו מוכר.
"תטעם, תטעם" דחף מאיר את מרפקו של האורח שישב לצידו. "זה דג כשר למהדרין".
עדן פתח עיניים צוחקות ושאל: "באמת?".
–
