ביוגרפיה על הרב אברהם אייזנבאך זצ”ל / פניני צישינסקי

ביוגרפיה על הרב אברהם אייזנבאך זצ”ל / פניני צישינסקי

הזמנה מעוצבת בחן נחתה ברשרוש על הדלפק המחוספס של המכולת. “רצינו להזמין אתכם לחתונה של בנינו בכורינו” אמרה סבתא. בעל המכולת הרים את גבותיו בפליאה: “חתונה? מזל טוב. אך אינני מכיר את אבי החתן”!  מה רבה הייתה תדהמתו כשהגיע לחתונה וגילה לבסוף שהאברך מאותה החסידות הינו המחותן… כזה היה סבא, ר’ אברהם אייזנבאך ז”ל. צנוע, נחבא אל הכלים, עובד את קונו בשקט רחוק מזרקורים וצלצולים.

את משכורתו הרוויח מעמל כפיים במאפיה, מסר אותה לסבתא אשת החייל. היא דאגה להכל, לארגון ולסידור הבית ולכל הקניות. סבא מעולם לא דרך במכולת. כך יצא שבעל המכולת הלז, הכיר רק אותה ולא קישר כלל בין האברך החסידי, לבין האב המאושר המשיא את בכורו בשעה טובה ומוצלחת…

סבא היה בנם של ר’ חיים צבי ואסתר אייזנבאך,  מחסידי רחמסטריבקה. כשהיה בן עשר, נפטרה אימו מרת אסתר ע”ה, היתום הקטן גדל בבתי ראנד בירושלים בבית אביו הגדול.

סבא היה האח הקטן בבית מתוך שמונה ילדים. שם בבתי ראנד צמח וגדל לר’ אברהם אייזנבאך. בהגיעו לפרקו נישא לסבתא, מרת אסתר שרה, ביתם של הרה”צ ר’ מרדכי הערש שמרלר ומרת לאה פרידא, מחסידי צאנז, שגרו גם הם בבתי ראנד.

בוקר חדש מתחיל מהלילה

סדר יומו העמוס ועתיר הפעלים של סבא, החל כבר מהיום הקודם. בשתיים לפנות בוקר, היה משכים ויוצא לעבוד במאפיה כדי להביא לחם, תרתי משמע, לביתו. לאחר מכן יצא סבא לכולל ללימוד מעמיק ואחריו לכולל נוסף, כשבין הסדרים, היה חוזר לביתו שבשכונת משכנות, הסמוכה לבתי ראנד, להפוגה קלה, ארוחת בוקר וצהריים.

 משסיים את סדר לימודו, שב הביתה לארוחת ערב ועלה אל אביו, ללמוד עמו ולדרוש בשלומו. רק אחר כך נפנה סבא למיטתו, לישון. בסדר יומו העמוס, הכניס סבא רשימה ארוכה של משימות ועשה את כולן בשלמות. הקשר עם הילדים היה בעיקר בשבת. היתה לו את היכולת למרכז סביבו את כולם, כאבן שואבת המושכת את הברזל אחריה. הוא עמד על חינוך הילדים, הקפיד על צניעות הבנות. כשנשאל פעם על אורך של שמלה מסוימת, ענה: “עוד קצת…לאורך”.

סבא היה איש של זמנים. שוטר על הזמן. “לכל זמן ועת”, היה אצלו בדם. הוא דאג לזמנים של התפילות, שיהיו לפני הזמן. וכך גם בסעודות השבת, הקפיד ליטול ידיים בסעודה שלישית מוקדם, דרש מכולם להיות מוכנים בזמן. על אף הקפדתו על הזמן, במהלך הסעודה, בכל מנה שהוגשה, המתין ולא החל לאכול עד שהגיעה סבתא, רק אז התחיל לאכול…

***

יש אנשים שבכל מקום אליו יגיעו, גם לאחר שעזבו את המקום, יישארו עדויות על שהותם בו. לא מפני ששכחו שם משהו. זוהי רוחם ששורה במקום ההוא, עדיין, ומעשי ידיהם שהותירו חותם של זהב. כזה היה סבא. טביעות אצבעותיו ניכרו בכל אשר פנה.

בכולל הוא דאג לפינת שתיה וכוסות, לרווחת המתפללים. הוא הקפיד לתחזק בעקביות את הפינה הזאת. תעיד על כך התמונה שצילם תייר שעבר במקום; בתמונה שואל התייר: אין אחר שיעשה את זה? למה רק אתה”? השיב סבא בחיוך מאיר: “אז מה, שיהודים יוכלו לשתות מים בכוסות נקיים”… לא הסתכל על גילו המתקדם ולא על הכבוד שלו. מה לא עושים כדי שיהודיים יוכלו לשתות מים בכוסות נקיים???…

מריבה אוהבת

באחד הימים הגיע סבא לכולל, ואברכי הכולל פנו אליו בטענה שריח רע נודף מהמים. וסבא? מיד רצה לעלות למעלה, לגג, לבדוק את סיבת הדבר. אלא שאז נוצרה בעיה: גם סבא, שהיה אז כבן שישים וגם אחיו שהיה בן שבעים, רצו לעלות למעלה! אחרי דין ודברים שכזה, מלא להט דקדושה ואהבת ישראל טהורה, הוחלט כי שניהם יעלו… הם ניקו שם את המים, שני יהודים בעלי צורה שזקנן יורד על פי מידתם… עד כמה חשקה נפשם בזכות הזו. בירידה, זז הסולם הצידה, וסבא שבר ברצינות את הרגל. מסירות נפש למען כבוד התורה ולומדיה, בכל מאודו ממש!

***

יאכלו ענווים וישבעו

סבא דאג מאד על כשרות המזון. הוא לא הסכים להכניס הביתה מזון מוכן, אכל רק ממה שהכינו בבית. הפרה בגבעת שאול, וודאי לא חשבה שתזכה להוציא מחלבה ממש, ולהעלותו על שולחנו של סבא. היו חולבים שם את הפרה ומביאים הביתה חלב, ממנו הכינו לבן וגבינה בייצור עצמי. כך בכל הארוחות, הכנה עצמית בבית. הקפדות אלו, שיסודם בהררי קודש, היו אצלו תדיר במשך כל ימות השנה. ואם בימות השנה הרגילים כך, על אחת כמה וכמה בימי חג הפסח.

 בשמחה, באהבה וביראה הקפידו על קלה כבחמורה. הוא היה אוכל רק את מה שהכינו בבית, רק דברים מקולפים. גם את הסוכר ביקש לבשל מערב פסח, ואת הקפה לא היו אופים מחשש למראית עין.

כשסבא התיישב לאכול, כל סעודה שהיא, תמיד היה פורס מפה קטנה על השולחן, כדי למנוע בעיות של בשרי או חלבי וגם כדי שלא ללכלך את הסביבה. כשסיים ניקה את השולחן. זה היה סבא ואלו אורחותיו.

חגים מלאי חיות

בכל הנוגע לעניינים של חיבוב מצווה, הוא פרגן מכל הלב, והדבר היחיד שהוא קנה, למרות שקניות לא היו בתחום שלו כלל, בכל שנה מחדש, היה בקבוק יפה ליין. עוד כוסיות ליין או צלוחיות יפות כדי שיהיה ‘סדר טיש’ ערוך ויפה בפסח. לשבועות קישט בעצמו את הבית וביקש לקנות פרחים יפים לשולחן. סבא, שכל מהותו הייתה להיות יהודי, התעסק בפרחים ובקישוטים. כי זאת מצווה.

לא היה דבר שחביב עליו יותר מכך. בחנוכה קנה חנוכייה יפה ובסוכות אהב לקשט את הסוכה כמה שיותר, אבל ללא התקרה למעלה. רק סכך. בראש השנה היה עוזר לאבא שלו הצדיק חיים הערש כבעל תוקע במנדל ראנד, ואחר כך כיבדו אותו כבעל תוקע. היה צועד לכותל המערבי בזמן עלות השחר, מתפלל כותיקין ואחר כך שב לבית הכנסת לתקוע.

***     

החייל מעמדת השמירה בכותל, לא הבין במה זכה לקבל מחוות שלום וברכה אישית מחממת כל כך.  אך מה שלא ידע אותו חייל, זה שבאותם רגעים עוד כמה חיילים, חבריו בעמדות האחרות, התברכו גם הם בלבביות ובמילים נעימות מפי היהודי הדור הצורה שעבר לידם.

כך גם הנהגים, לכל אחד בדרכו שלו התייחס בחן כה מיוחד, באופן אישי ונלבב, כביכול רק הוא נמצא מולו כעת, רק החייל / נהג / שומר הזה מעניין אותו כרגע. סבא היה מקבל את כולם בסבר פנים יפות, בנעימות ובצורה מכבדת. מעולם לא הקפיד על אף אחד. מעולם לא עשה עסק מעצמו, למרות שהיה כל כך גדול. סבא לא החזיק מעצמו כלום. יכול היה להקשיב בצורה ניטראלית בלי להביע עמדה. הקשבה נקייה שגם אם לא נאמר אחריה כלום, הועילה לזה שדיבר. זה הצליח בשקט המקבל, לפרוס את כל מה שמציק לו, ולהרגיש הקלה. היה מי ששמע אותו. ידע להקשיב לו עד הסוף, להכיל גם את המועקה שלא נאמרה.

בשבת בבוקר הצטרפו אליו הבנות. סבא סיפר להן סיפורים בדרך חזור. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת! מאוחר יותר, הצטרפו גם הנכדים ובחורים נוספים. כשבקשו ממנו לדבר עם חתן היה מבטל ואומר: “מה אתם רוצים להראות לו, שאני לא יודע”?  זה היה סבא. ענווה ופשטות בכל הליכותיו.

הנהגה מבית אבא

הוא הקפיד מאד להמשיך את ההנהגה מבית אבא ואחד הדברים היה לא להצטלם. בחופות היה נראה סבא כשהוא מתרחק, כי היה שם צלם. הנהגה נוספת הייתה לא לטייל בשבת עם תינוק בעגלה. טיול עם תינוק בשבת היה ללא עגלה בלבד. סבא הקפיד על כך ללא סטיות. שמר בקנאות על שפת האידיש הטהורה. הוא היה גוער במי שדיבר ב’עברייש’.

המשפחה תפסה אצלו מקום נכבד. הוא היה מסור למשפחה בכל הלב והנשמה. את אחיו היה מבקר תדיר ובכל חג עשה סיבוב אצל הילדים לכמה דקות בלי לטעום כמעט כלום. בראש השנה בלילה הגיע להתברך אצל הרבי ומשם קפץ מהר לילדים באזור, כשאיחוליו הנלבבים: א גוט געבענטשט יאר, הדהדו בין קירות הבית זמן רב לאחר שעזב את המקום, ממהר לביתו.

צמאה נפשי לאלוקים

אחרי שסיים סבא לחתן את הילדים, עזב מיד את העבודה והתיישב ללמוד כל היום. גם בזמן הזה, המשיך סבא להשכים באישון ליל, אך הפעם לא למאפיה, כי אם ללמוד ולאמירת תהילים. הוא התחיל וסיים את ספר התהילים בכל יום! לאחר מכן הלך למקווה, אותו פתח לבדו בעזרת מפתח ומשם נסע לכותל המערבי לתפילת וותיקין. אחר כך סדר יום מסודר בכולל. יהודי של צורה.

סבא עזר לכולם בלי חשבונות. גם לכאלה שהיו מעורערים בנפשם וכולם פחדו מהם, עזר להם ותמך בהם וסבתא, למרות שפחדה מהם נתנה לכל אחד את הכדורים וטיפלה בהם על אף הפחד שהיה לה מהם “כי כשצריך לעשות, עושים” זה היה המוטו של סבא וסבתא.

אשת חיל עטרת בעלה

ישיבת מאור עיניים שברחוב דוד ילין, עוד לא ראתה מימיה מחזה כזה: בחור איחר לארוחה ומישהו, יותר נכון, מישהי, שמרה לו מנה בצד. עיני הקירות כמעט יצאו מחוריהם למראה הזה. במקרים כאלו, יודע הבחור התורן שאין לו מה לחפש בחדר האוכל, כי האוכל נגמר בוודאות, מקסימום נשארו מעט שאריות… אך לפתע הופתע הבחור לקבל מנה שנשמרה במיוחד בשבילו על ידי המבשלת. המבשלת הייתה סבתא מרת אסתר שרה ע”ה, שדאגה לכל בחור שיקבל את המנה שלו ואם קרה שבחור לא הגיע בזמן, הייתה שואלת אם הוא בישיבה ואם כן, הייתה מחביאה מנה, שכשיגיע הבחור, יקבל את המנה שלו.

המסירות הזו של סבתא, לא הייתה רק בישיבה. בבית זכו הילדים לאם אוהבת ומסורה עד כלות. בימים ההם היה מקובל שכאשר הילדים עשו משהו לא טוב, היו אומרים לילד: “כשיהיו לך ילדים, שגם הם יעשו לך ככה”. אבל לא סבתא. סבתא הייתה אומרת: “אני מאחלת לך, שהילדים שלך לא יעשו לך את מה שאתה עושה”… כמה טוב יש במשפט הזה וכמה הוא נכנס בנפשם של הילדים, שהבינו בדרך יפה שהמעשה שלהם לא היה ראוי. במקום לאחל להם שילדיהם ינהגו כך, איחלה להם ההיפך…

הבנות הנשואות ידעו שהכל מספרים לאימא. גם דברים הכי פנימיים ורגישים. הן היו מספרות לא  בגלל שהייתה אומרת מילה טובה או מעודדת, הן סיפרו כי סבתא פשוט הקשיבה. הקשיבה באמת. ידעה לתת להן אוזן קשבת.

סבתא הכילה בתוכה שילוב של חום ואהבה לצד תקיפות בעת הצורך. בבית היא הייתה מאיימת: “איך וועל זאגן דעם טאטן” זה היה מספיק בשביל להכניע את הסרבן התורן. היה פחד עם אהבה, בבחינת וגילו ברעדה… כשאצל כל אחד חרוטות חוויות הילדות בצורה נעימה, כי הבית היה חוויה של קבלה, קיבלו אותך איך שאתה והעניקו בטחון! כל אחד הרגיש חשוב ורצוי, ולכל אחד היה ביטוי משלו. החינוך היה ממש “חנוך לנער על פי דרכו” – כל ילד לפי הכוח שלו, בחכמה ובאהבת אין קץ.

***

בחכמה בנתה ביתה

סבתא דאגה לכל עניני הבית השוטפים: קניות ושאר סידורים. כל יום היא הייתה מבשלת אוכל חם לילדים, גם בתקופות וזמנים קשים. אבא שלה, ר’ מרדכי הערש שמרלר היה מביא לה  שק מלא בשעועית. היא הכניסה את הסיר עם השעועית לתנור של הפיתות ובבוקר היה אוכל חם לכולם. סבא שעבד במאפיה, קיבל כל יום שני כיכרות לחם ואת זה חילקו לכל בני המשפחה. גם בערב פסח וביום שריפת חמץ, הייתה סבתא מבשלת שעועית – “כי צריך לאכול אוכל מבושל”.

טעם גן עדן ירד אל השעועית, תבלין של אהבת אם ומסירות לאין סוף.

 אחר כך, כשיצאו כולם לשרוף את החמץ, הייתה היא מנקה את הסיר והצלחות… בתוך האוכל הכניסה את אהבתה האימהית. גם השכנים היו מבקשים קצת שעועית וסבתא נתנה לכולם בחפץ לב ובשמחה.

בזמן המלחמה, כששרקו הפגזים והרעידו לבבות, היא הכניסה הביתה מעל חמישים נפשות! דאגה לכולם, לכל מה שצריך, אש”ל מלא. גם אם היו הורים שלא כל כך דאגו לילדיהם, סבתא לא ישנה בלילה מרוב דאגה לילדיה – מחמד נפשה.

סבא ר’ אברהם ז”ל נפטר בח’ שבט תשס”ז

 וסבתא מרת אסתר שרה ע”ה נפטרה בד’ ניסן תש”ע

אשרינו שזכינו להיות צאצאיהם, להיות מחוברים לגזע איתן כזה, ממנו נמשיך לינוק כוח למעננו ולמען הדורות שיבואו

יחקקו הדברים על לוח לבנו,

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

        

 

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד