דאי מה למעלה ממך/רבקי לייפער

לפעמים אני מוצאת את עצמי על במת חיי

מבקשת לרדת אל פשר ומשמעות

לפעמים נוחתת במקום שונה מידי

חגה סביב ציר חסר ודאות

אך תמיד לאחר דאייה מספקת

נוחתת במפלס גבוה הרבה יותר

קוטפת הבנות, לא מתאפקת

להכיר במטרה, לא לוותר.

מתפללת לפרוש כנף, לבקוע רקיע

לנצל יכולות בלי להותיר שיירים

מכתפת ילקוט של נכונות להשקיע

ונושאת עיניי אל ההרים!

ובזאת מסיימת השתדלותי הקטנה

וזו בלבד בשורה, בכנפיה רינה…

מירי, תמי יעל וימימה – ממריאות בשדה התעופה של החיים, ומרימות לך מסרים כצידה לדרך.

הן ירדו לעולם עם הנתונים שהעניק להן הבורא, השתדלו לשמוח כמוני וכמוך, ובוקר אחד הן התעוררו, וגילו שיש להן הרבה יותר מזה. הן גילו פתאום איך זה מרגיש כשפורשים כנף.

מזמינות לבמה את הנשים המיוחדות שממש 'עפו מעל עצמן' ודאו גבוה הרבה יותר.

-מירי פיין בת שלושים, אישה כמוני וכמוך, אם לחמישה ילדים, מנסה להתמקסם בכל המישורים הנדרשים מבית ברוך, ובכובעה השני היא משווקת מוצרי פאראוור ואחראית על מאות מנהלות תחתיה. לא ביום אחד היא הגיעה לאן שהגיעה, אך ברגע שאישרה לעצמה לפתוח סדק כחודו של מחט – היא כבשה עולמות.

"מאז ומתמיד אהבתי להיות בצד השמח של החיים, מכל לימון לעשות לימונדה וכל חור שחור למלא בדלי של צבע ורוד. פשוט לתת ולשמח את השני ולזכות להעביר את האנשים בסביבתי את הכביש – לצד המביט אחרת על דברים. לכן, אך טבעי היה שאירשם למסלול גננות בסמינר של החסידות אליו אני משתייכת. בהתחשב במסלולים האחרים שהסמינר הציע, הוראה והנהלת חשבונות, להיות גננת הכי התאים לבעלת עודפי גזים דו פחמניים שכמותי.

ככל הנראה הרשמתי עוד כמה אנשים מלבדי, ומיד בסיום הלימודים קיבלתי על מגש של כסף – גן. משל עצמי. אה, ושל בנים! כך שהתאים בול לאופיי. הגעתי בכל יום לגן עם עודף המרץ המתסס בתוכי והוצאתי מעצמי את המקסימום שיכולתי בהתחשב בתנאים. נהניתי מאוד בעבודה, התפדבקתי המון מהאימהות המרוצות ומהילדים הרכים ו…הרגשתי בשמיים.

אט אט החלו השמים להתקרב לקרקע, והפרופורציות צצו כפטריות אחר הגשם. הרוטינה די חזרה על עצמה. השמחה הייתה חבויה אי שם במעמקי הבור, ולדלות אותה משם – הפך להיות מטלה קשה הרבה יותר. במיוחד הפריע לי הנושא הכלכלי שלא צעד בתלם עם התרחבות המשפחה. יום אחד הרגשתי שבמקום שרגליי יישאו אותי אל הגן – אני צריכה למשוך אותן בכוח לשם. הבנתי ששינוי חייב לקרות.

חשתי שאינני ממצה את מירב היכולות שלהן זכיתי. ניחנתי בכושר רטורי מיוחד, אני יצירתית ובעלת מעוף וגם חברותית ומחפשת עבודה עם נשים בנות גילי. הבנתי שבהתאם לאופי הספציפי שלי – את הגיל הקטן אני ממצה די והותר בבית, עם ילדי הגן הפרטי שקיבלתי היישר מבורא עולם ביום הולדתה של בתי הבכורה; ואת כוחותיי המיוחדים – אני צריכה להפנות אל מקומות שהם 'מעבר'.

אחותי, תססנית כמוני, בחשה בקרקעית הרכה והספוגית הזו, ושכנעה אותי לנסות לשווק מוצרי בריאות וטיפוח. החלטתי לנסות. היות שמדובר באפס השקעה מצידי – זה התאים לי במיוחד. התחלתי בקטנה, במגביל לעבודתי בגן. בתחילה הועדתי לכך שעה בכל ערב. שעה שהלכה והתרחבה והתפרסה לאורך היום, השבוע והחודש – עד שלא הותירה מקום לגן. לקראת סוף השנה עזבתי את הגן והתמקדתי אך ורק בעבודה זו. ומה אומר לכן? השינוי תגמל אותי בכל המישורים. פתאום הרגשתי שאני עושה דברים שאני באמת אוהבת. מדברת עם אנשים, משכנעת אותם, בונה לי קרקעית בטוחה ויציבה, ומשמחת אין ספור אימהות במציאת פתרונות הולמים לבעיות שונות ומשונות. ואני? לא נשארת תקועה באותו מקום, אני מתקדמת ללא הרף וכובשת עוד ועוד יעדים בלתי נדלים.

מה שנותן לי הכוח – זה רק הקדוש ברוך הוא. הוא היחיד שהמתין לי שם, בקרקעית הלא בטוחה כשסחבתי את הימים והשעות, והעניק לי את הדחיפה ההגונה. פתאום הבנתי שככל שהניסיון קשה יותר, ונקודת ההתחלה רחוקה יותר – כך תהא התנופה עוצמתית ותגיע רחוק מאוד.

גם היום, בשעות מורכבות יותר, הידיעה שמכאן ניתן לצמוח יותר – נותנת לי כוח רק להתחיל לשאת את רגליי לעליית מדרגה נוספת. כי כל השאר בידי הבורא.

-תמי זייברט, בימאית ומפיקה מוכשרת ויצירתית, ראשונה בתחומה בארץ, המוכרת מאוד בתוכנית המיוחדת 'הרפי ודעי' – הצליחה להתקדם ולעלות ולהפיק מעצמה את המירב. אף היא היססה רבות ותהתה לא פעם האם היא אינה מטפסת על הר גבוה מידי, ובכל זאת לא הניחה לעצמה ליפול. כפי הנראה, היא עדיין בתחילת הדרך, ובכל זאת מהמרת על הגבוה ביותר.

"שמעתן על תינוק שמקבל מתנת לידה? אני זכיתי! מגיל מטפלת הייתי מנהיגה, וכושר הארגון והניהול שלי שלט בכל. מאז שאני זוכרת את עצמי ניסיתי למשוך הכל לידיי ולנהל דברים ביד רמה, בטוחה הייתי כי לולא חותמת אישית שלי אין תנועה בעולם. עד… עד שגיליתי אותו למעלה, הבנתי שבלעדיו ידי לא תנוע כהוא זה. אף פעם לא הייתי כמו כל הסטנדרטיות שיודעות להסביר לעצמן בדיוק מה הן רוצות מעצמן, כי לא הייתי סטנדרטית. בדבר אחד הייתי בטוחה: שמה שלא יהיה, הוא יהיה מעבר לכל דמיון.

מאז שאני זוכרת את עצמי, מלווה אותי זמזם טבעי שלא נותן מנוחה. הוא מלפף את חוט מחשבותיי אל מחוץ לכל הקופסאות. בכל פרויקט או עניין שאותו ניהלתי, אף פעם לא טבעתי בו ורק בו, כי הזמזם משך אותי לחשוב קדימה: איך וכיצד להתקדם מפה. ולא שזה הפריע למיקסום התוכנית הנוכחית, זה פשוט מינף אותו! כי ראשי ורובי לא נחו לדקה. הרגשתי שכל פרויקט הוא בבחינת מקפצה לפרויקט הבא בתור.

בכל אופן, היכן הייתה נקודת הזינוק ההתחלתית שלי?

לפני כחמש שנים, מכרתי עסק שהיה גדול ממידתי, ופתאום הרגשתי סוג של ריקנות. הזמזם שלי הטריד את מנוחתי וביקש מהאנרגיות שבי לחבור אליו ולגרום לי להניע את עצמי. התחלתי לחפש דרך אחרת, שונה, שתספק אותי ותמצה ממני את יכולותיי, וברוך ה', הריק הזה הביא אותי להפקת התוכנית המרתקת 'הרפי ודעי', שהייתה הפקת בכורה להופעות נוספות שהיו ותבואנה עם התרחבות משפחת ההפקות, בסייעתא דשמיא.

בין לבין, הביאה פריצת הדרך להתרחבות במישורים נוספים. כיום, אני מפיקה גם כנסים ותוכניות ובמיוחד נופשונים לאימהות עייפות שמחפשות מדרגות שתקפצנה אותן קדימה. וזה מה שאני משתדלת להעניק להן בקייטנות. הסיפוק הרב בעבודה, כאשר אני פוגשת בעוד זוג שפתיים שמתרחב בחיוך של עונג, מרחיב לי את הלב.

העבודה הזו חיברה אותי מאד לבורא עולם, היות שהיא עבודה ללא שכר קבוע, אני נמצאת בכל רגע נתון בידיו הבטוחות של אבא שאינו עוזב אותי אף לא לדקה אחת.

אשתף אתכן בסיפור טרי שמלמד כמה האמונה – היא היא הכלי שמניף אותנו קדימה. הסיפור אמנם לא גרם לי לחוש מיצוי עצמי, אבל הטביע בי הבנה מרגשת שיש גבול להשתדלות מצידי; שאני בסך הכל בובת משחק בידי המפיק הראשי.

פרסמתי על נופש נשים בקיבוץ חפץ חיים. הרישום התקדם לקראת סגירה, וביום אחד אני מקבלת שיחת תבהלה מבעלי המלון. התברר שבגלל חוסר תיאום – הוזמן המקום עבור קבוצה אחרת באותם תאריכים. זאת אומרת שעבורי, אין שם מקום כרגע, וזה אומר שכבר יש נרשמות לנופש ב… אוויר? וזה אומר שיש להתחיל הכל… מהתחלה. ברגע הראשון התכסיתי עננים, השמים נפלו עליי, נלחצתי כהוגן, פחדתי שכל ההשקעה תרד לטמיון. ומה אומַר לנשים שנרשמו ואיך ומי וכמה ולמה.

לאחר שניסיתי להתאפס החלטתי, דבר ראשון, להעביר את הנופש לצפון. זו הייתה הפסיעה הראשונה בהבנה שהכל מאתו יתברך. ופתאום החלו להתבהר ענני הגשם ושמים תכולים גילו את השמש זורחת על רקעם. פתאום, פתאום החלו לפרוח ישועות כפטריות לאחר מטר עז. תזכורות מחממות מהפקסימיליה השמימית מפי המפיק הראשי החלו להיפלט אל מסלולי ההבנה שלי. הבנתי שבעצם הפשלות האחרונות היו לטובתי בלבד! דבר ראשון התאריך המוזמן היה ערב ר"ח סיוון. ואנו בחרנו לשהות במרחק שבע דקות מציונו הקדוש של השל"ה. עוד ועוד נשים התרגשו מהרעיון והידיעה כמובן  שכנעה אף את הרשומות מלכתחילה. שנית, התחלתי סבב עם מפיקים ומרצים כדי לשנות את התאריכים. מי יסכים להגיע לצפון? הרהרתי בעוגמה. אך החלטתי שאם הקב"ה הוליך אותי עד כאן, אין מה להפסיד. שיחה ראשונה לרב דרורי, ששח בהתרגשות כי באותו יום הוא מוזמן להרצאה בחיפה ולא בדיוק ידע איך יתגלגל לאחר מכן לחפץ חיים.

הלאה, מאירה רפאלי, בקולה המשעשע: 'לא מאמינה! אני בדיוק נמצאת בכינר באותו יום'.

וכך, כמו פאזל רב חלקיקים, הסתדרו העניינים. אבל הדובדבן בסיפור היה שלילה קודם, החל מבצע שומר החומות, ואם הנופש היה צריך להיות בחפץ חיים – הייתי צריכה לבטל אותו לחלוטין, ובזכות העברתו לעיר טבריה זכינו והיה נופש מדהים במיוחד!"

-יעל זלץ, מחברת רבי המכר 'הבית, העסק הנבחר', מדבררת את רגשות ליבך. מילותיה וחיזוקיה מותאמות במיוחד אלייך, אם יהודייה, כל אחת באשר היא ובנקודת ההשקה שלה. ומשם, בעצותיה הנבונות – אין אחת שלא מתקדמת לפחות פסע אל השינוי המבורך!

יעל היא דווקא אישה מקורקעת. יודעת את אשר לפניה וברורה מאד. כאשר התבקשה להתראיין עבור כתבה לנשים ש'עפות על עצמן', לא הבינה מה היא אמורה לייצג בכלל. המוטו שלה כל כך ברור ויציב, הכללים ברורים והכל מסודר במדפי המוח. היא כלל וכלל לא מתיימרת לעופף. למרות זאת, מצליחה יעל לקדם ולרומם נשים רבות בתחום ארגון וסדר, כל אחת בממלכתה הפרטית. עבורי זו הייתה חוויה בפני עצמה שקידמה אותי רבות.

המינוף שלי החל מתוך חוויה אישית יומיומית שחוויתי בתור אמא צעירה לילדיי הרכים. חשתי שכל התנהלותי בבית היא כמו שחקנית יחיד על במה בשיאה של הצגה מותחת. הצגה, בה כל התפקידים, הראשיים, המשניים והזוטרים – מתגלמים במציג יחיד, וזו הייתי אני! והיות שהעיניים הצופיות מתמגנטות אך ורק אליי, ידעתי כי אני אמורה להציג בצורה מושלמת, ללא שום פשלה או מעידה ולו הקטנה ביותר. אך בפועל הלכה התפאורה מאחוריי וקרסה בקול שאון כמגדל קלפים והתמוטטה לי על הראש. אני מנסה לאסוף את עצמי ותוך כדי כך אוחזת בתפאורה, תומכת בקרשים וכמובן, לא שוכחת להציג… פלא שנכשלתי?

אימהות חפצות למלא את תפקידן ברוגע ושלווה, לברך במנגינה ברכת המזון עם ילד תורן או לשמוע את אחיו מספר את פרשת השבוע במתיקות כובשת, מבלי להיות עסוקות במפה שנשרכת אחר בת השנתיים, בכוס היין שהולכת בדרכה, ופרוסות החלה שהופכות בזה הרגע לראויות למאכל תרנגולים. גם היא רוצה לספר לקטנים סיפור לפני השינה בלי הגירודונים הקטנים בראש שמזכירים לה שבמטבח מחליפים הרצפה והתקרה מקומות ביניהם. היא רוצה רוגע ושלווה בלי לרדוף אחר הרוח שמפזרת את כל הקרב ובא. בעצם היא רוצה לממש את תפקידה בשלמות וגם שכל ה'מסביב' יושלם מאליו.

כשניהול הבית נעשה ברגע האחרון ובלחץ, ההשקעה הרבה מתמקדת בעיקר בתפאורה ולא בתפקיד עצמו, והתסכול ונקיפות המצפון משלבים ידיים ויוצאים במחול.

הבנה זו הייתה הנחת אבן הפינה למפעל חיי אותו אני מבקשת להעתיק ולהדביק לכן ולכל נשות ישראל באשר הן. את הרוגע והשלווה, את הקבלה העצמית וההבנה כי כל מה שקורה – הוא מידו יתברך. בידי נותר רק לנעול את מנעלי הצעד הראשון שאמורות, כידוע, להיות איכותיות במיוחד, ולהתחיל בצעד קטן שמהווה עולם.

מצאתי בעולם הניהול כלים מקצועיים: נהלים, שגרות עבודה, תוכניות עבודה – הם כלים שמטרתם לסייע לאנשים להתמקד בתפקידים שלהם ולהצליח. היה קל מאוד להתאים את הכלים הללו לבית, וזה מה שעשיתי בספרים שלי – "הבית – העסק הנבחר", ובהרצאות. הבאתי את הידע לקהל הרחב בצורה נגישה וברורה.

תחילה אני רוצה להבהיר: מי שקשה לה עם שגרה משעממת, עם מטלות סיזיפיות שחוזרות על עצמן, משעמם לה לבשל וכאשר מסתיימת ארוחה היא מביטה ברחשת על השולחן במבטים עוינים ושואלת את עצמה מהיכן אני אמורה להתחיל לגלות ולו קצה מפה? ואולי היא מתחרטת בכלל על הסירים שהעמידה והם שגרמו לכל הבלגן. מי שמוצאת את עצמה באפיזודה כזאת החוזרת על עצמה שוב ושוב – צריכה המון תמיכה סביבתית. היא חייבת את הדרבון של האנשים המקיפים אותה ויכולים להעניק לה כוחות. יקשה עליה מאוד ליישם זאת בכוחות עצמה.

תארנה לכן, שהגברת תחליט בבוקר בהיר אחד 'זהו, נגמרו הבלגנים. מהיום אין יותר כביסות נערמות לגבהים, השולחן מתרוקן מהכלים שעליו בו בעת שהוא מתרוקן מיושביו, והכתמים על הצלחות יישכחו מתודעתה מקסימום עד רבע שעה לאחר הארוחה. לא לא, גברת. החלטות כאלו מחזיקות בדיוק כמו בועות אוויר, הן פשוט נעלמות כמעט תמיד, זמן קצר לאחר נשיפתן החוצה".

לכאורה, כדי לחולל שינוי – צריכים תמיכה, במיוחד אם השינויים אמורים להחזיק מעמד לאורך זמן. ויותר מזה, ההחלטה לבצע שינוי דומה להנעת מכונית. כשמניעים מכונית צריך להצית את המנוע תחילה. ההצתה הזו אמנם מדליקה את המנועים, אך הצתה בלבד אין בכוחה להניע מכונית. כדי להניע יש למלא במערכת דלק. כך גם את – מגיעה להחלטה, אבל צריכה דלק, שהוא התמיכה אותו את צורכת כדי להתחיל לנוע ולאורך זמן. כדי להביא להנעה עם תמיכה סביבתית, שווה לך להיות חלק מקורס בו תקבלי תוכנית עבודה מסודרת. תהיינה לך מעודדות בלי סוף ותמיכה לאורך השינוי. כי ללא הדלק הזה המנוע יישרף מרוב החלטות והצתות שאינן מקדמות לשום מקום.

גם דחיינית, שהיא לכאורה כרונית, זאת שמאחרת לכל מקום תמיד, הכל אצלה ברגע שאחרי האחרון, אינה הולכת לטיפולי שיניים עד שיש לה טיפולי שורש כואבים ושיקום פה בשלושים אלף שקלים, מפסידה שעות עבודה כל בוקר בגלל שהתעוררה מאוחר ולא התארגנה עם הילדים, ואז, אחרי ההורדה במשכורת, גם לא היו לה די שעות לקבל הנחה במעון –

גם היא תוכל להשתנות!!!

"דחיינות אופטימית, שמבטיחה לנו ש'יהיה בסדר' מתמזגת עם דחיינות פסימית שגורסת שחבל להשקיע במשהו שלא יצליח ממילא [כמו סדר בבית או ניהול תקציב המשפחה], וההוצאות הנלוות אל הדחיינות הזו מקלות עלינו להסביר למה כדאי להשקיע בניהול הזמן".

בכל זאת אעניק כאן טיפ שיכול לסייע לכן בתור התחלה:

מודל הלולאה!

מודל הלולאה מציע לסיים כל מטלה שלוש פעמים (שיטת העצלנים, מכירות? הפעם מומלץ!!!).

"בפעם הראשונה ברמה של טיוטה, בפעם השנייה ברמה של שיפור, ובפעם השלישית ברמה האידיאלית".

הנה הדוגמה:

ארגון החדר מלמעלה: פינוי הרצפה, החזרת ספרים לכוננית, בגדים לארון וכו' – החדר מסודר ברמה 1.

נותר לך די זמן? עולים לרמה 2 ומשפרים: מסדרים את הספרים שיעמדו יפה על המדפים, מארגנים גם את הצעצועים, מטאטאים ומזיזים את הריהוט בחדר. כעת הכל מסודר הרבה יותר.

נשאר לך עוד זמן? יופי! עלי לרמה 3 של סדר וניקיון – ניקוי חלונות, משקופים, ידית הדלת, שטיפה רצינית כולל מתחת המיטות ושליפת מגירות הנעלים ממקומן".

זה חדר מסודר!

[אם היית מתחילה עם סידור החדר לשטיפה רצינית, יש סיכוי שלא היה נשאר לך זמן לשטוף, והחדר היה נשאר מבולגן לשבת!]

באותה שיטה מסיימים את הבישול לשבת שלוש פעמים:

פעם ראשונה: מרק, צו'לנט, עוף בתנור, דג בתבנית. אורז.

פעם שנייה: גיוון לאורז, ירקות מאודים, חזה בצ'ילי מתוק.

פעם שלישית: מנה אחרונה, עוגה, קוגל, פשטידת פטריות לסעודה שלישית.

שימי לב! בכל נקודה שבה היינו מפסיקים – הייתה לנו סעודת שבת מושלמת ברמה המסוימת הזו.

כיף לגמור כל דבר שלוש פעמים! "יש לנו שלוש הזדמנויות להגיד: כמה טוב שעשינו את זה, ולהוקיר את ההשתדלות שלנו להשקיע עוד יותר לכבוד שבת, עבור המשפחה שלנו ובעיקר עבור עצמנו!"

ולסיום: עצות מעשיות ותובנות מחכימות מניסיונה העשיר של ימימה ביסמוט, בעלת המותג 'נוכחות כריזמטית ברשת'.

לדעת לעוף!!!

"כאשר נשאלתי בגיל צעיר את שאלת השאלות: מה ארצה להיות כשאגדל? עניתי תמיד כי אני אהיה פסיכולוגית. כן כן! אולי לא קראתי למקצוע בשמו, אך ידעתי מצוין לאיזה רף אני שואפת להגיע. מאז ומתמיד, אהבתי בני אנוש, ועוד יותר אהבתי ללמד אותם לאהוב את עצמם, למצוא בכל אחד את האור שלו ואת הטוב – וזה מה שמשך אותי כל כך להתמקצע בפסיכולוגיה קלינית.

את יכולותיי הרבות ואת כל המתנות שקיבלתי, למרות שבשנים הללו לא זכיתי לדעת מאין, הכרתי מאז היותי קטנה ממש. ידעתי תמיד שאני בעלת חוש הומור, מתבוננת במציאות בעין רחבה, יצירתית מאוד, נועזת מחשבה, מקורית, סקרנית, חומלת על חלשים, ומחפשת אחר האמת. אולי כל אלו ועוד הביאו אותי להיכרות עומק עם מי שהעניק לי את הכוחות והאפשרויות כולם.

לאחר שזכיתי לחזור בתשובה ולהתקרב לה' – שזו בלבד הייתה דאייה משמעותית בחיי – פירקתי, לצערי, את הבית, ובמקביל עזבתי את עבודתי המצליחה כמעצבת במשרד פרסום. ויום בהיר אחד, מצאתי את עצמי מובטלת עם שני ילדים, מתפרנסת מהבטחת הכנסה.

לולא לשכת התעסוקה שאיימה לשלוח אותי לעבודות ניקיון ושירות במקומות ציבוריים אם לא אתפוס את עצמי ואתחיל לעבוד, נראה לי שהייתי מתבוססת באותו חור ולא היה לך את מי לראיין כאן בכלל. בזכות האיום הממשי שלהם הייתי חייבת לאסוף את עצמי ולעשות איתו משהו.

ובמקום הנמוך, המפוחד והבודד הזה, מתוך האפלה והקושי, דווקא משם, התחלתי לצמוח. נרשמתי לפרויקט מדהים בקהילה בשם "עסק משלך" – ארגון שמדרבן נשים לפתח עסק עצמאי. לאחר השתלמות במקום החלטתי לפתוח מהבית עסק של כתיבה שיווקית. לא היה לי כסף לבנות אתר, ובדיוק אז, ככה הישר מן השמים, פנה אלי איש שיווק בהצעה מפתה: הוא יבנה לי אתר, ובתמורה – אכתוב לו תוכן. וכך עשינו. ומאז, כמו שאומרים, הכל היסטוריה.

טעימות תמרורים למבקשות לפרוץ דרך:

"לו רק היה לי אומץ, הייתי…" "אם רק הייתי מעזה, אז הייתי…"

"למרביתנו מסתובבת ההרגשה הזו בבטן, הרצון הזה להתבטא בחופשיות עד הקצה. מעטות בלבד מוכנות לשלם את המחיר, כי יש מחיר! את חוששת מחשיפה לביקורת, רועדת מה"מה יגידו", ואולי רוצה להמשיך להיראות טוב בעיני הסביבה. לא רוצה חלילה לפגוע בתדמית שעליה עמלת במשך שנים ואולי אף… להתבזות. וזו הסיבה שמפגש עם אישיות כריזמטית וכובשת שמאפשרת לעצמה את החופש להתנסות, נחשקת כל כך".

העסק, או לגביכן – הכתיבה, הוא מי שאת. ככל שתרשי לעצמך להתבטא יותר (במסגרת ההלכה כמובן), ככל שתהיי משוחררת וחופשייה, כך בהכרח תהפכי לגורם משיכה חזק ועוצמתי יותר בעבור לקוחותייך.

ומה איתך? האם גם לך יש מן תשוקה כזו שמחפשת במה, אבל את מחניקה אותה כי אולי "זה לא ראוי", "זה מסוכן", "ובכלל, מה יגידו?" מה צריך לקרות לדעתך כדי שתעזי להסתכן? מה את עלולה לאבד, מה את עשויה להרוויח?"

ניתן לקרוא את ליבה של ימימה השואף לגובה, בין המילים שבהן היא מבקשת להסביר למה כדאי להתייעץ איתה על מינוף העסק:

"ולמה כדאי לכם לעבוד דווקא איתי? כי יש לי משהו שאין לאף אחת אחרת. יש לי את האישיות הייחודית של ימימה ביסמוט. צבעונית. נועזת. אמיתית. פגיעה. קשובה. מצחיקה. מאמינה. נלהבת. פשוטה. עפה על עצמה ויחד עם זאת… לא יומרנית. והאישיות הצבעונית הזו היא פילטר מיוחד במינו, דרכו עוברים המסרים השיווקיים שלכם. ומשהו מהקסם, מהכריזמה ומהמגנטיות הזו, נדבק גם בכם!!!" לא משכנע???

לדאות, זה לקחת את הכלי וליצור ממנו מדרגה…