דמדומים – דיון ספרותי

בעבר הלא רחוק, גדלו בנות בית יעקב על קלאסיקות שנכתבו על ידי סופרים שאינם יהודים * הייתה זו ברירת מחדל, כאשר הספרות החרדית הייתה בחיתוליה * בהשראת הקלאסיקות נוצרו ספרים רבים בציבור החרדי * מה מקומן של הקלאסיקות בספרות בת דורנו? האם הספרות הגויית היא בגדר 'חכמה בגויים'?

השמש שוקעת, זו שעת דמדומים.

לא חושך לא אור. לא שחור לילה, לא זוהר חמה.

הנדע להבדיל? בין טוב לרע, בין מר למתוק?

אור וחושך משמשים בערבוביה

בואו נשליט קצת סדר.

—

'קלאסיקה' פירושה יצירה תרבותית, במקרה שלנו – ספרותית, שעומדת במבחן הזמן ונחשבת למופת. בכתבה זו הכינוי 'קלאסיקה' מתייחס ליצירות שנכתבו עבור ילדים ונוער. יצירות ספרותיות אלו מהוות מודל השראה לסופרים רבים.

ברצוננו להיות סופרות מהשורה הראשונה בעזרת השם, מתעוררת דילמה קשה. האם עלינו לקרוא קלאסיקות? מה מקום הקלאסיקה בפן המקצועי של הכתיבה? האם העובדה שאיננו קוראות ספרים אלו, גורעת מכתיבתנו?

האם נכון לקרוא ספרות גויית על אף שבדורנו קיימת ספרות חרדית? מה דעת גדולים על כך?

כל אלו ועוד – יסוקרו בכתבה שלפניכן.

הבזקי אור מסופרות ההווה

יצאנו לדרך. עם נר או פנס. וכל מה שיהיה לנו לעזר לחקור עד השורש, להאיר ולחוור, לברר לעצמנו אמת. לברור לנו אור מתוך חושך סמיך. אך קודם לכל פנינו לסופרות ההווה, ברצון לשמוע חוות דעת מקצועית וכנה. הן קראו קלאסיקות, חוו אותן, וגם הסכימו לשתף.

התשובות היו מגוונות, חלוקות, ומחכימות. הנה הן לפניכן.

האם קריאת קלאסיקות חשובה לכתיבתנו המקצועית?

עורכת עיתון ידוע עונה: למרות שלילדיי לא נתתי אף אחת מהקלאסיקות לקרוא, לי הן זכורות כמובן מאד לטובה. 

סגנונה של לואיזה מיי אלקוט נתן לי השראה לפיתוח סגנון הכתיבה שלי. רבים מהמאפיינים של הכתיבה שלי נולדו בספר הזה, שהייתי קוראת הלוך ושוב. הספרים הללו העניקו לי תובנות והבנה ספרותית.

העורכת מציינת את התועלת שהקלאסיקות הביאו עמן, אך מסייגת ומציינת שבנותיה, שגם הן עוסקות בכתיבה – כותבות מקסים גם בלעדיהן.

הסופרת דבורה נויגרשל מוסיפה גם היא: ספריהם של לואיזה מיי אלקוט, מונטוגומרי, אריך קסטנר (שספריו הועלו באש על ידי הנאצים, וזו נקודה לציון) וקורנל מקושינסקי – היו השראה משמעותית בשבילי. מובן שההשראה שנטלתי הייתה אומנותית – חיצונית בלבד, ולא מהסופרים עצמם.

תמר מור: זה נושא מורכב. מבחינה ספרותית הקריאה ודאי מועילה. כילדה קראתי סיפורי ילדים מצונזרים, וזה פותח לך עולם שאחרת היית צריכה להמציא לבד .מצד שני – נפש המחבר עטופה בספר, וזה לא פשוט. לכן, מבחינה רוחנית, אני מצטערת על מה שקראתי. מבחינה ספרותית – לו הייתה הכתיבה כל מטרתנו בחיים – זה ודאי חשוב. לצערי אפשר לראות הבדל גדול בכתיבה ובמעוף שלה אם הכותב קרא קלאסיקות אם לא. אבל מובן שהמטרה לעולם אינה מקדשת את האמצעים.

דרעזי רוזנשטרייך: אני חושבת שכיום, קריאת ספרים אלו היא מסוכנת עוד יותר, כי המציאות החרדית היום שמורה ומוגנת יותר, ואין הרבה כלים של ביקורת כפי שהיו לנו כילדות.

אצלנו לדוגמא, ספרי חשבון היו הספרים של תמר עץ הדר, עם דמויות של דני ורמי ועם שאלות על הקולנוע, והיינו מלבישות להם כיפות באמצע השיעור… היום זה לא קיים. ממילא, חשיפה לנושאים הגויים או לתרבות הגויית כפי שהיא כתובה, מסוכנת יותר – בלי ההגנות הטבעיות הללו שהיו קיימות אצלנו.

באור ההיסטוריה

תנועת הרומנטיקה הפציעה לעולם עם בוא ההשכלה. יחד עם גילוי יבשות והמצאות חדשות, גילו גם יבשת בלתי מוכרת, רמוסה ואבודה, שהייתה קיימת מאז ומעולם: יבשת הילדות.

הילדים בתקופה ההיא עבדו קשה, נשאו בעול הפרנסה, וזכויותיהם לא הוכרו כלל. משחקים וצהלות ילדות? איה מקומם ביום יום המתיש, הסיזיפי, השוחק? העולם קבר יחד עם מרוץ החיים את שנותיו הטובות של האדם. אולם, בתקופה זו החלו להכיר בילד הסובל, שעד בואו של הסוציאליזם שהכיר בזכויותיו – היה עובד בבתי חרושת ברוב שעות היממה. עדויות רבות מתארות את סבלם של הילדים שעבדו בתנאים מחפירים ואכזריים.

"שלוש בנותיי בגילאים שבע, שמונה ועשר, היו יוצאות לבית החרושת בעונת השיא בשלוש לפנות בוקר, וחוזרות בעשר בלילה. השעות הרגילות של העבודה היו משש בבוקר עד שמונה וחצי בלילה. במשך כל השעות הללו ניתנו להן שלוש הפסקות קצרות: רבע שעה לארוחת בוקר, חצי שעה לארוחת צהריים, ורבע שעה נוספת לשתייה. הילדות שלא ישנו בעונה הבוערת יותר מארבע שעות, נרדמו לעיתים בארוחת הערב. המשכורת עבור שבוע עבודה הייתה שלוש שילינג… פעמים רבות אולצו לקבל את שכרן בסחורות המיוצרות בבית החרושת. לילדות לא הותר לשבת במשך כל שעות העבודה, ולעיתים קרובות זכו הן לטעום את רצועת המרדות" (עדות בוועידה פרלמנטרית 1830).

מילות עדות אלו מדברות בעד עצמן ומספרות במילים קצרות על שנות ילדות עשוקה.

התנועה הרומנטית האדירה את הילד. היא הכירה בעובדה שהסיפור הוא התהליך, שחוויות שחווה הבוגר הורסות את הילדות ועושקות אותה. תנו לילד להיות הוא.

הקלאסיקות שנכתבות אז מביעות את המסר הזה מבין דפיהן. יש בהן סיפורים רבים ללא מסר, דמיונות בלתי מציאותיים, הלך רוח ילדותי, והרבה קסם. 

המאפיין שעובר בספרים רבים הוא התמימות הילדותית, הטהורה. את התמימות הזו שואפות סופרות רבות לייצר גם בספרות שלנו, ומציינות אותו כאחד מהמוצרים שהן רוצות לייבא.

הסופרת פריידי לינדר: אני חושבת שמה שמאפיין את הקלאסיקות שקראתי בילדותי, ואני כמעט לא מוצאת בספרות החרדית של ימינו – זו תמימות. תום ילדותי, משהו בראשיתי, פשוט, בלי דרמות גדולות יותר מדי, ועם זאת אטרקטיבי לחלוטין. 

גם אם היו שם דמויות רעות, הטובות גברו עליהן, עם טוב ויושר ללא פשרות. יש בהן קסם. גם היום כשאני קוראת שוב את ה"אסופית", "אבא ארוך רגליים", "אן מאבונלי" – סגנון הכתיבה הזה נוגע מאוד.

אם תשאלי לדעתי האם לקרוא אותם סתם כך, לצורך הנאה, לתת לילדים שלי לקרוא? ממש לא.

אני אכן חושבת שאנחנו מתחברים לסופר. אם אני קוראת את זה מהפן המקצועי, אני במקום יותר מנותק. ממקום שבא ללמוד. כמו ספרי היסטוריה שונים המשמשים ללימוד היסטוריה, או ספרי פסיכולוגיה ודומיהם.

יעל זלץ מוסיפה: יש קלאסיקות ברמה גבוהה מאד. עובדה שהן שרדו מאה שנה ויותר והן עדיין מדברות ללב. כלומר, אלו יצירות שמיטיבות לתאר את התמודדויות החיים.

כמו פריידי, מציינות רבות מן הסופרות את התום, הטוב שמנצח את הרע כמוטיבים משמעותיים בספרות הקלאסית.

חני סגל מציינת את העובדה של בנייה דרמטית מאד הקיימת בקלאסיקות. כך שלדעתה אם נייבא אותן לספרות שלנו – לא נזדקק לקלאסיקה.

אור מהגויים – האמנם?

לעומת זאת, סופרות רבות מביעות הסתייגות ניכרת, וקריאת תיגר על המוסריות בקלאסיקה .

בתוך הקלאסיקות, אף אלו הנחשבות 'נקיות', חבוי המון רוע. קחו למשל את 'הנסיכה הקטנה' – אחת הקלאסיקות שנחשבה אז מהיפות ביותר. הדמות של מנהלת בית הספר שהתעללה בה, כמה רוע היא מגלמת! אין מצב של ספרים גויים נקיים. 

חני רוטר : בספרי הגויים יש תמיד בעיות, מפני שנפש המחבר נמצאת בספר. במסלול ספרות למדנו עם מירי זוננפלד על המוסר הגויי, שכשהוא קיים – הוא מעוות עד אכזרי. היא העמיקה זאת בצורה מדהימה. המוסר היהודי הוא אחר, אמיתי, נוקב עד דקדוקה של נפש. בו אי אפשר לעשות מצוות על חשבון אחרים, או בדרך של שקר. רק שם יש שלמות.

העולם היהודי בתורתנו הקדושה עשיר באוצרות רוח, ואין מה לשאוב ממוסר גויי מעוות. 

לעומת זאת, טוענת דרעזי רוזנשטרייך:  אין ספק שהטוב והרע אצל הגויים, אינו דומה למוסר היהודי, אבל בהחלט יש דברים שאפשר ללמוד מהם.

חכמה בגויים תאמין – כל מה שהוא בגדר 'חכמה', אין אתו בעיה. גם הרמב"ם עצמו כותב, שחלק מדבריו לקוחים מהגויים, משום שקיבל האמת ממי שאמרה .

עם זאת, טוענת דרעזי, היופי של הקלאסיקות נוצר כתוצאה מהעובדה שהם נכתבו בזמנים היסטוריים. הרקע שונה, נעים מאד לקרוא עליו (לא לחיות בו) והוא מעורר תחושה נוסטלגית. אין אפשרות לייבא אותה אלינו, כי איננו חיים בתקופה ההיא. הכתיבה בספרים אלו מתארת את החיים. היא הצצה לקורות אותה התקופה.

ברור שיש בכתיבה זו עוד מוטיבים רבים, כי גם בעבר הם תפסו מקום; אבל לדעתי זהו חלק משמעותי מהקסם שבהן. לכן, לנסות לשחזר את ההצלחה של 'האסופית', 'נשים קטנות', או 'בית קטן בערבה' – זה בלתי אפשרי.

ח. נר טוענת כי אכן יש קלאסיקות המעבירות מסרים של טוב לב ונתינה. ומסבירה שתקופה שבה נכתבו, ערכים אלו היו מוערכים גם בקרב הגויים כמייצגים את הטוב והנאצל. הגישה המקובלת הייתה כי הסיפורים אמורים להעביר מסרים חיוביים ומוסריים, בהם הטובים מנצחים, והרשעים נענשים.

מה שכן, בדרך כלל לא היינו רואים תהליכים של שינוי פנימי אצל הגיבורים. ביצירות הקלאסיות הטובים נצחו, הרשעים נענשו, אבל אף אחד לא השתפר, ולא עבד על עצמו. כמו שהם היו – כך נותרו.

בעוד אצלנו, זכות הקיום של יצירה, הוא כאשר היא מובילה לתהליך של שיפור ושינוי פנימי אצל הגיבורים. אם לא – בשביל מה בזבזה את זמננו.

הקלאסיקה כערובה לכתיבה טובה

האם כתיבה טובה מותנית בקריאת קלאסיקות?

היום ברוך ה', יש לנו היצע מעולה משלנו. אין צורך להיחשף לקלאסיקות כדי ללמוד לכתוב טוב. ואף אם אפשר היה להפיק מהן תועלת, הנזק עולה עליה. באף גיל אין ביטוח.

חני סגל:  כמובן, כמו בכל קריאה של ספרות טובה – יש הרבה למידה בקריאת קלאסיקות. להגיד שזו חובה לכתיבה טובה? לא חושבת. אפילו חושבת שלא.

היום יש לנו ספרות מצוינת שמספקת את הלמידה הזו. לא הייתי מתנה כתיבה טובה בהיחשפות לספרות גויית.

פראדי בלוך: קלאסיקות הן סוג של ברירת מחדל. משהו של בדיעבד. יש היום די חומרים טובים ואפילו מעולים, כדי למלא את החלל הספרותי שהקלאסיקות מילאו.

באופן פרטי יכולה כל סופרת לעשות שאלת חכם לעצמה כדי לדעת מה נכון לכתיבה שלה, אולם כקו ציבורי, נראה לי יותר נכון להתרחק מזה.

דבורה נויגרשל : אנחנו עשינו שאלת רב בעניין. בנערותי צברתי לי ספרייה נאה של קלאסיקות שקניתי בחנות ספרים יד שנייה. הילדים החלו לגדול, ותהינו האם לאפשר להם לקרוא.

בעלי היה נבוך: "מניין יידע הרב במה מדובר?"

אמרתי לו: "מסתבר שגם הוא קרא את הספרים הללו בילדותו". הבאתי לו שמות להדגמה.

ואכן, הרב ענה: "אמנם גם אנחנו קראנו את זה בילדותנו, אבל הדור של היום אינו צריך את זה".

הסופרת לאה פריד, עורכת עיתון זרקור : יתכן מאד שלדור שלנו היה תפקיד להעביר את יסודות הסיפור הקלאסי לספרות החרדית המתפתחת. אנחנו לא למדנו מהספרות ההיא, אלא צורת הסיפור על המבנה שלו פשוט נטמעה בתוכנו. הסופרות הראשונות ואחרי הראשונות כתבו באותו אופן והעבירו את היסודות הלאה. היום באמת אין צורך באותם ספרים, כי כאמור יסודות הקלאסיקה הסיפורית כבר נלמדו.

מסעה של נאן, ללא ספק, נכתב בהשראת קלאסיקות שקראתי בילדותי. כמו היידי בת ההרים, וספרים דומים נוספים. יתכן שאפילו לא במודע. בספרות הקלאסית הנקייה, הטוב – סופו לנצח, החלש הופך לחזק, ועוד כהנה (כולל כמובן תהליכים ומהמורות בדרך). ויתכן שעקב עובדה זו בדורות הקודמים היו צריכים הרבה פחות כדורים נגד התקפות חרדה. הספרים שחבשו את הלב הפצוע והדואב של הקורא המזדהה, היו מרפא ותרפיה לנפש, ואת זה כדאי שניקח משם. לא תורה ולא חכמה, אלא מאפיינים ספציפיים.

האור שלכן

כעת אל התשובות שלכן, משתתפות בית הספר לכתיבה. התשובות כולן מחכימות, מובעות בטוב טעם. הייתן חריפות ולא נותנות שום פתח. ציפינו לדעה פרובוקטיבית, תגובה קצת סוררת, אך כולכן הייתן בנות טובות ירושלים (תלמידות טובות פוטש).  

חנה סגל מהווה את הקול המתון והשקול: לגויים ניתנה הרשות והכישורים לגלות דברים על ידי מדע ומחקר. ברם, כל המטרה כדי לגלות בכל הנוצר את היוצר, את הקדוש ברוך הוא. לדוגמא: חכמי המדע חקרו זמן רב האם לשמש יש נרתיק, והגיעו למסקנה שאכן כן. אך עם ישראל יודע זאת מזמן מהתורה שכתוב בה "לשמש שם אהל בהם" (תהילים יט'). 

לעניות דעתי, עדיף כמובן לקרוא רק ספרות שלנו. אבל אומר את האמת שהיא לצערנו עדיין מצומצמת מאוד ולכן גם כשקוראים ספרות גויית צריכים גבולות ברורים על מנת שחלילה לא ניסחף.

מ' פרל, ברוב ססגוניות ובעושר לשון, מביעה בסערת לשונה את דעתה הנחרצת: אכן, חכמה בגויים – תאמין. יש משהו אקזוטי ומסקרן בחומרים בעלי ניחוח שונה ובלתי מוכר. אולם, חובה להיזהר ולוודא שאכן מדובר בחכמה נטו, ולא מעורבות בה חלילה השקפות ודעות קלוקלות. ואת זה, כבר פחות קל למצוא. חומרים שמבוקרים על ידי מוסדות איכותיים ומאושרים על ידי גדולי ישראל, יכולים להיכנס לקטגוריה זו.

אך גם בבואנו לתבל את יצירותינו בחכמות כאלה ואחרות, עלינו לשים לב לאופן שבו אנו מציגות את הדברים. האם באופן ענייני ואובייקטיבי, או בהערצה נסתרת, שבעצם אינה במקום. כי הרי תורתנו הקדושה כוללת בתוכה את כל החכמות כולן. וגם חכמה שתמצאוה בגויים (אם היא ראויה להיקרא חכמה), גם היא שואבת את כוחה מהתורה… הפך בה והפך בה דכולה בה. ולכן, רק מדברי התורה ראוי להתפעל (ואגב, נקודה קטנטונת למחשבה: אם אפשר למצוא בה הכל, למה לנו לרעות בשדות זרים? כתוב "תאמין", ולא כתוב "תבקש"…).

ומעניין לעניין באותו עניין.

כמי שגדלה בחו"ל, וגם קראה, בעל כורחה, ספרות קלאסית וגויית – אני יכולה להעיד, שפשוט אין מה לחפש שם (זה היה העונש הכי גדול בשבילנו… אך מטעם הממשלה היינו מחויבות בכך)…  כחברות לעט, אנו יודעות עד כמה המילה הכתובה מושפעת מפנימיותו של הסופר, וספרות שנכתבה על ידי בני אדם שאינם יראי ד', יכולה להיות הרסנית ומסוכנת ביותר. גם קריאה של ספרות לכאורה "תמימה" – ביכולתה להשפיע לרעה בלי שאפילו נבחין בכך. כי השפעה של מילה כתובה על הנפש – גדולה עד מאד. בעצם, אין זו חכמה בגויים כלל… אלא "בגויים אין תורה". ולא מוסר. ולא כלום…

חכמים (חכמות!) היזהרו…

מלכי אינה נותנת הנחות: עדיף להימנע מספרים שחוברו על ידי גויים, מכיוון שכידוע הקורא מתחבר לנשמתו של הסופר, וכמובן, אף אחת אינה רוצה להתחבר לרוחו של נכרי… וכן, אנו מושפעים מהסופר בתת מודע אף אם התוכן אינו מכיל דברי כפירה. קיימים היום ספרי מדע רבים, וגם ספרות קלאסית ממחברים גויים – שעברו סינון. לדעתי, ספרים אלו יכולים להעשיר את היצירות הספרותיות וספרים אלו ודאי אינם מהווים בעיה.

הדעות השונות הביאו אותנו למהלך שעושה כל יהודי בשעות מבולבלות. מהי דעת תורה בנושא באופן כללי?

רק התורה אור – לאור גדולי האומה:

הסופר הרב יעקב ב' פרידמן כתב לפני שנים רבות כתבה בנושא במוסף "שבת קודש" של יתד נאמן:

"סוגיה מורכבת לעצמה מהווה הספרות הגויית המצונזרת. כבר חלפו כמעט התקופות שבהן הועתקה ספרות זרה, עם שיבושי לשון, והולבשה לדמויות כיפה. יש לנו היום, בזכות מתי מעט אנשי רוח, בזכות ביטחון עצמי שחדר כמשב רוח רענן למחוזותינו, ספרים לגמרי משלנו, שאפשר להעסיק בהם את הדמיון, ולהשאיר אותו טהור כפי שעשהו אלוקים. הספרים הללו ניצלו מהדבשיות והמתקתקות עתיקת היומין שהפכה את ספרינו למשונים. אלא שלמרות הכל, נותר עולם הספרות הגויי גדול. בספריות של מוסדות חינוך חרדיים, ניתן עדיין לפגוש מאות ספרי חול, שמחק הצנזור עשה בהם כאוות נפשו והותיר פרוץ מרובה על העומד. מילים מגונות צונזרו, משפטים גסים נמחקו והבליל הנותר הוכשר לבוא בקהל. ואנחנו שואלים את עצמנו, כיצד נקלט משפט ששלוש מילים מגונות ממנו נמחקו?

אפשר להרחיק מילים מגונות, ואפשר גם באמצעות סינון קפדני – לגונן מפני איסורי שולחן ערוך מפורשים. אי אפשר להשיל את רוח הדברים. אי אפשר להכחיד את נטיות הנפש – ולא את כיוון הראייה שקלט הכותב החילוני ב"חיידר" שלו… האיש הרע בספרים אלו, הוא רע תמיד מעבר ליכולת העיכול של ילדינו. 'האיש הטוב' לעולם לא יסמל את אותו 'טוב' שעל ברכיו אנו מחנכים את ילדינו. תמיד יתייחד רגש עמוק מדי למשאלות לב חומריות ונקודת ההשקפה על החיים נגזרת תמיד תמיד מחוקי הרווח וההפסד של הג'ונגל…

נפש הכותב – מבואר בזוהר – מתלבשת בכתב. 'אנא נפשית כתבית יהבית', ורחשי הלב שלו מחלחלים דרך תיאורי צבעונין שופעי חיים ודמיון.

יש לנו – לפחות בשטח הזה – די והותר משלנו. נניח לחברת ההפקר לבוסס בעצמה בביצות הדמיון שהיא עמלה לכרות לעצמה".

הדברים נכתבו בתקופה שבה החל המעבר מהספרות הגויית אל הספרות החרדית שהייתה אך בראשיתה. דבריו של פרידמן מקיפים את העניין ונסמכים על דברי גדולי ישראל. דבריו המביאים את הזוהר מובילים אותנו אל המעשה הבא:

לאה פוטש מספרת את הסיפור שעובר במשפחתה, הסיפור התרחש עם סביה הגדול המהרש"ם – ר' שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל, שהיה גדול פוסקי הדור באותה תקופה.

המהרש"םהיה ילד קטן שעדיו לגדולות. ידו הקטנה נתונה הייתה בידו של אביו, ויחד צעדו אל הרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן. הם נכנסו אל הקודש פנימה. חושך שרר שם, והאוויר רווי קדושה. הרבי מפרימישלאן מישש את ראשו של הילד ובדק האם הכיפה עומדת במקום; ליטף את פאותיו כדי לבדוק האם ארוכות הן כתמיד, אחר כך לחש: בני, אל תלך בדרך איתם...

אבי הילד שלום הקטן, שגדל להיות פוסק מפורסם בדורו, הוטרד מאד מדברי הרבי, ובירר אצל בנו את פשר הדברים. מיד התגלה לאב שהמלמד של בנו נמשך בהיחבא למשכילים. הוא נתן לילד טהור הלבב ספר דקדוק של מחבר משכיל, והורה לו להסתיר זאת מאביו.

רבי מאיר מפרמישלאן זיהה זאת בעיניו הטהורות, כי ההשפעה של מחבר הספר ניכרת ומשפיעה.

לפני שהחל הרב אהרון סורסקי לעסוק בכתיבה, פנה ליטול רשות מרבו בעל ה"נתיבות שלום" – האדמו"ר מסלונים זצ"ל. הרבי התיר לו לעסוק בכך, בתנאי שלא יקרא ספרות גויית, משום שהיא המשפיעה ביותר על הנפש והכתיבה.

בעל ה"ברכת אברהם" כותב גם הוא על קריאת עיתונים חיצוניים, כי השפעתם על הנפש רבה ועלולה לגרום לאבדת הנפש, ואש זו אי אפשר לכבותה אלא בים של דמעות.

אמנם היו רבנים ואישים חשובים שטענו שאם הספר מצונזר – אפשר לקוראו. הרב הלל זקס השיב כשנשאל על כך, שספרים שיש בהם עבודה עצמית של הגיבור והם מצונזרים – ניתנים לקריאה. הרב וולף סיכם את דעתו במשפט זה: צריך שהספר יניח תפילין, לא הסופר.

מתי נראה אור?

אנו רואות לנכון להביא שוב את רוח דבריה של הסופרת תמר מור: יתכן שמבחינה ספרותית קריאת קלאסיקות קריטית, אך האם אנו חיות בשביל לכתוב? האם זוהי מטרתנו בחיים? מטרה איננה מקדשת את האמצעים. לא אצלנו. העט הוא בידינו כלי השליחות להחדיר מסרים חיוביים בלבבות רכים. כישרון הוא מתנת שמים לייצר בו תועלת. יש לנו ייעוד ומטרה, שליחות ותכלית.

שעת דמדומים חלפה זה מזמן. מבעד לחשכת הלילה מבליח אור. נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.

כן, ביקשנו לעשות סדר, אך יש דברים שחוסר סדר יפה להם. הערבוביה שולטת בהם, ובידי האדם להחליט מה חושך ומה אור.

ובל נשכח בצמתים כאלו של בחירה, לקחת איתנו ככלי עזר את המשפט הבא:

"וּכְבוֹד ה' לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאוֹרַיִךְ" (מתוך הפיוט "ציון הלא תשאלי" מאת רבי יהודה הלוי).