"די! זהו. נמאס לי! זה חסר סיכוי!" מאיה שמטה את ידה ממעקה הברזל, והתיישבה על הרצפה. מנגבת את פניה במגבת הגדולה, האדומה שקיבלה… מתי זה היה?- לפני עידן ועידנים, ממיכל, כאשר הלכה לראיון בבית הספר לריקוד. 'תרקדי להצלחה' רקום עליה. בטח… אני נוטפת זעה כאילו רצתי מרתון, ובקושי הלכתי חמישה צעדים…
"מאיה? מה קרה? למה עצרת?" רחל הפיזיותרפיסטית התקרבה אליה, גם אמה קמה מהכיסא שעליו ישבה בפינת החדר.
היא נאנחה. "די, אין לי כוח. אין לתרגילים הללו כל טעם… זהו, עלי להשלים עם זה שאשב בכיסא גלגלים, או מקסימום אדדה על קביים כמו איזו זקנה…" המרירות נתזה מפיה, לא נותר כל זכר ממאיה האופטימית, האנרגטית.
מה שתאונה ארורה יכולה לגרום לבן אדם. צדק מי שאמר שאפשר לאבד חיים ברגע – רגע אחד של אי שימת לב. וגם אם תחיה עד גיל שיבה, חיים הם כבר לא יהיו…
"מאיה, אסור לך להפסיק. את זו שאמרת 'ההצגה חייבת להימשך'. רצית לרקוד במסיבת הסיום, זוכרת?"
מסיבת הסיום… חלום רחוק. ודאי שהיא זוכרת. ריקוד הסולו במסיבה היה אמור להיות ה'אודישן' שלה – כרטיס הכניסה לבית הספר לריקוד.
עכשיו הכל אבוד.
"כן, רציתי". הדמעות עמדו בעיניה. לא. היא לא תבכה, היא לא תראה חולשה.
"אבל זה היה כשעוד הייתי תמימה, שחשבתי שאצליח לחזור לעצמי… אבל תראי אותי…" היא הצביעה על רגליה, מבט מיוסר בעיניה. "אני בקושי יכולה ללכת… אז לרקוד?"
"מאיוש, יש לנו עוד חודשיים עד למסיבה. ותראי! תראי כמה התקדמת! מי היה מאמין לפני חודש שבכלל תלכי. ועכשיו- נכון, קשה. אבל את תעשי את זה. זה החלום שלך, אסור לך לוותר". אמה הסתכלה לתוך עיניה החומות, שפעם הראו נחישות, רצון, תקווה. מנסה לחפש בהן את הנצנוץ המוכר. אבל לא, הן היו כבויות, אטומות.
"כאן נהג רכבת החלומות", הציניות נטפה ממנה, לועגת לכמיהתה הפנימית, ממש כמו רגליה המתעלמות מכל מאמציה.
"הגענו אל התחנה האחרונה – המציאות. תאספו את כל השאיפות שלכם, ותשכחו מהן.
"אמא, אני רוצה לחזור למחלקה עכשיו". לא. אני רוצה לחזור לאחור, לחיים שקדמו למה שקרה.
היא נאחזה במעקה, מנסה לקום. רחל התקרבה אליה בעדינות כדי לעזור לה לעבור אל כיסא הגלגלים. היא יודעת, מכירה את הילדים והמבוגרים הכישרוניים שהיו רגילים כבר זמן רב לגלוש על גלי חלומותיהם, ובלי הודעה מוקדמת, התרסקו אל חופי המציאות המרה. לא התרגלו לעובדה שהצלחה נקנית במאמץ, ולכן הם מוותרים כל כך מהר.
"אני אתן לך ללכת היום", היא אמרה.
רצינית? באמת תודה! כאילו שאלתי אותך…
מאיה הפנתה את ראשה, אך רחל התעלמה מהגישה המסתייגת והמשיכה –
"אבל מחר" היא הביטה בעיניה, למרות סירובה, "מחר אני אחכה לך כאן, כי אולי את ויתרת היום, אבל אני לא.
מאיה, תסתכלי עלי. הקדוש ברוך הוא חנן אותך בכל כך הרבה, מעולם לא היו לי מחלימים ברמת פציעה כמו שלך, שהתקדמו כמוך".
היא עצרה לקחת נשימה, לא קל לעשות את השיחות הללו.
"מאיה, יש לך כוח, יש לך פוטנציאל. אני לא צריכה לומר לך, את יודעת טוב ממני שכדי להגיע לביצועים מעולים בריקוד – צריך הרבה התמדה ועבודה קשה".
"אל תדברי איתי, דברי עם הרגליים האלו!" מאיה הסכימה להתייחס לדברים סוף סוף.
רחל לא הסכימה להיכנע למרירות של הנערה שמולה. "אל תאשימי את הרגליים בחוסר הרצון שלך – בפחד שלך מכישלון. כן, מאיה, חלומות מתגשמים. אבל הם מתגשמים בעבודה קשה וברצון אמיתי. את יכולה להצליח, החלום קרוב אלייך. השאלה אם את רוצה לעשות את הצעד אליו".
היא הסתובבה, מותירה אותה לבדה.
אני את שלי עשיתי, ועכשיו מאיה, הבמה כולה שלך…
* * *
מאיה ישבה במרפסת שבקצה מסדרון המחלקה השיקומית, נשענת על המעקה הקר, נותנת לרוח הסתווית לבדר במחולה כמה תלתלים סוררים שמצאו את דרכם אל מחוץ לצמתה הארוכה. היא הביטה בכוכבים המנצנצים באפלה, מנסה לחפש ביניהם תשובה לשאלות הרבות שמציפות אותה. תשובות לפחדים, תשובות… להכל. "אבא שבשמים, בבקשה תעזור לי… אני מפחדת…" לחשה אל הדממה.
"אבא שלי אמר שכל מה שאתה עושה הוא טוב מוחלט, גם אם הוא נסתר מעינינו… ואני… אני יודעת את זה, אבל… אבל לפעמים קשה לי לראות אותו", היא בלעה את רוקה.
אולי באמת רחל צודקת, אולי הבעיה אינה ברגליים אלא בה, בכניעה שלה מול הפחד, מול החשש לפתח תקוות שיתבדו, שוב.
היא מוותרת מהר מדי? היא לא עושה מספיק כדי להגשים את החלום? לא החלום לרקוד, עוד הרבה לפניו – החלום ללכת…
אבא! אני רוצה לשנות, בבקשה תוציא אותי מהשיתוק, לא ברגליים, אלא בלב…
"אז גם את כאן" נשמע קול מאחוריה. מאיה הייתה מנתרת ממקומה, אילו רק יכלה לנתר… אך במקום זאת היא הסבה את ראשה באיטיות אל מקור הקול. הייתה זו רחל.
"כן, אני כאן". מאיה החזירה מבטה אל האופק. אני כאן כי המילים שלך לא נותנות לי לישון.
"היי מאיה", היא קרבה אליה. "אני מצטערת אם הייתי קשוחה אתך הבוקר… אני… פשוט כאב לי לראות אותך מוותרת אחרי שהשקעת כל כך הרבה…".
"זה בסדר, הכל טוב". כן מאיה? הכל טוב? אז למה דמעות מתגנבות לקולך?
"את אולי רוצה לומר לי מה את באמת מרגישה?" ניסתה רחל לדובב את הנערה השבורה שמולה, היא לא פסיכולוגית, גם אינה מתיימרת להיות כזו, אבל הילדה הזו נראית אבודה כל כך…
מה אני באמת מרגישה?
"אני… אני מרגישה ש…" הדמעות התחילו לזלוג בחופשיות, פורצות את הסכר שהציבה להן עוד מהבוקר. מהבוקר? הסכר הזה הוצב מהרגע שפקחה את עיניה לאחר התאונה, מנסה לשמור את עצמה חזקה בשביל כל הסובבים אותה. כולם ראו בה גיבורה. הם עטפו אותה בחום ואהבה, זה כן, אבל אף אחד לא שאל אותה מה היא מרגישה באמת.
"מאז שהייתי קטנה אהבתי לרקוד", החלה מאיה במונולוג רווי דמעות, פותחת את סגור ליבה.
"עוד בארץ, בישראל. ההורים שלי זיהו את הכישרון, הם ראו שאני מאוד אוהבת את זה, ורשמו אותי לחוג ריקוד של בית הספר. ומאז… ומאז פשוט התאהבתי בזה". היא חייכה חיוך מר מבעד לדמעות, חוזרת עשר שנים אחורה לשכונה הישנה שלה בירושלים.
"משם זה המשיך לחוג קצת יותר מקצועי, כשגדלתי. בירושלים, את יודעת, יש קצת יותר אופציות לחוגים ליהודים בכלל, ולחרדים בפרט…" היא חייכה אל רחל.
"היה לי ברור שאמשיך ללמוד בחוג הזה, אבל אז… אז הציעו לאבא לבוא לכאן, למקסיקו, לעזור לחיזוק החיים הרוחניים של הקהילה היהודית… הפסקתי ללמוד, קיוויתי שאוכל להמשיך כאן".
רחל הסתכלה עליה, מנסה לדמיין את מאיה הקטנה שכל מה שהכירה נעצר בבת אחת, פתאום היא צריכה לעבור לארץ חדשה. לא נראה לה שהיא הייתה מסוגלת לזה…
"בקיצור, הגענו לכאן, בהתחלה מי חשב בכלל על ריקוד? חשבתי רק איך אני חוזרת לארץ…" היא נזכרת בלילות ההם, שהתפללה שיבוא כבר משיח, ולו רק כדי שתוכל לעלות על כנפי נשרים ולדאות מכאן בחזרה לשכונה בירושלים.
"אבל אז גילתי את בית הספר לריקוד של חוי גרוס!" עיניה נצצו בדיוק כמו אז.
"את יודעת מה זה? מעולם לא העזתי לחשוב על דבר כזה! בית ספר, עם מורה חרדית, בית ספר מקצועי שלם!"
"אבל", הנצנוץ כבה. "בקושי ידעתי אז אנגלית, ועל ספרדית – בכלל לא היה מה לדבר… לכן אמרה אמא שאלמד קודם את השפה, אתאקלם במקום, ורק אז היא תרשום אותי…
כמעט שנתיים עברו, והיום הזה הגיע, לפני כמעט חודש וחצי… אבל, ביום הזה… ביום הזה, הגיעה גם המכונית שלקחה ממני את היכולת ללכת". היא מעפעפת בעיניה במהירות, כאילו כדי למחוק את הזיכרונות.
רחל נושכת את שפתה התחתונה, מה אומרים במצב כזה?
"רחל! תגידי משהו, אפילו ללכת אני לא יכולה!" תחינה בעיניה, בקולה.
"בוודאי שאת יכולה! היום, היום! את הלכת בחדר שלי!!!" היא מתכופפת אליה, אוחזת בידיה, מנסה להעביר לה את כול הכוחות שבעולם.
"הלכתי רק חמישה צעדים…"
"נו? ולפני שבוע לא הלכת בכלל!" היא מזכירה.
"כן, אבל הרגשתי כאילו טיפסתי על ההימליה עם… עם עקבים!"
למרות המצב הכל כך לא מצחיק, רחל מוצאת את עצמה צוחקת בלי להפסיק, ומאיה, לאחר הלם קל, מצטרפת אליה – גם זו דרך להפיג מתחים…
"אבל עזבי", מאיה מסכמת לאחר ששככו גלי הצחוק. "אולי באמת אני מאשימה את הרגליים שלי בפחדים של עצמי, אבל מה לעשות… זהו חלום ושִברו". חסומה, לא מסוגלת.
"את יודעת", אומרת רחל לאחר כמה שניות. "הפתגם הזה 'חלום ושִברו' הוא עיוות קל של הפסוק מספר שופטים, 'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת-מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת-שִׁבְרוֹ'". היא מגחכת כאשר היא רואה את מבטה הנדהם של מאיה.
"אל תתלהבי, למדתי עם הבת שלי למבחן… בכל אופן, הפרוש של המילה 'שברו'- זה 'פתרונו'. מאיה, לפעמים החלומות שלנו נשברים, ואנחנו יחד איתם. אבל לכל שבר יש פתרון! יש דרך להיטיב את המצב". הדמעות זולגות מעיני שתיהן.
"בסוף הפסוק, מאיה, בסוף הפסוק גדעון אומר לעם ישראל 'קומו כי נתן ה' בידכם את מחנה מדין'. קומי, מאיה! קומי! ותתני לקדוש ברוך הוא להוביל אותך לעבר הפתרון, פתחי לו פתח להכניע את פחדייך.
מאיה, אנו כל כך קטנים ושבריריים, וה' כל כך גדול. אינך יכולה לעשות הכל לבד, מאיה! תאמיני בה', הוא יפתור את הכל הרבה יותר טוב מאיתנו…
קומי מאיה, ואני ואת עוד נרקוד יחד במסיבת ההודיה שלך, בעזרת ה'!
תביני, מאיה, הכל ביד ה', לא בידנו. כל מה שאנו עושים הוא רק השתדלות, אל תפחדי ממנה… "
מאיה חייכה מבעד לדמעות, רחל צודקת. "אז, את פנויה מחר בבוקר?"
רחל צחקה "אני חושבת שאני יכולה לסדר משהו…"
וכך, על מרפסת קטנה, המשקיפה על חצרו של בית החולים נוצר לו ריקוד חדש, ריקוד של אמונה.
