המסע מלוס אנג’לס לבני ברק \ גלית זר-חן

המסע מלוס אנג’לס לבני ברק \ גלית זר-חן

בס”ד

 

המסע מלוס אנג’לס לבני ברק

מאת: גלית זר-חן


בחצות בדיוק נשמעה הדפיקה בדלת. מי זה יכול להיות?
ישבתי אז על הספה. ספת העור הירוקה, שגם היא נמכרה, עם כל שאר החפצים שנאספו מביתנו שבוע לאחר מכן.
אנחנו עוזבים, והם מגיעים – משפחה אחרת שבאה לשליחות בלוס אנג’לס. האב ישמש כרב באחד מבתי הכנסת בקהילה, האם כנראה תלמד עברית. כל תכולת הבית שאספנו במשך השנים, כל מה שבחרנו, קנינו, שיפצנו, אימצנו אל ביתנו – הכל עובר לרשותם. השארנו להם הכל, בתור חסד, תמורת כמה גרושים. העיקר שיצליחו!

שעת לילה מאוחרת. אור קלוש מאיר את החצר האחורית, כאילו זרקור ממוקד על הדמות המרכזית בבמה, הפעם באור שונה. אור שחושף השקעה אינסופית בילדים: שטח גדול המיועד לכדורסל בימים רגילים, או לבריכה ענקית מתנפחת בימות הקיץ; נדנדות, מערכת מגלשות ומנהרות שהעשירה את משחק המחבואים; מתקני טיפוס ושאר משחקים וצעצועים על גלגלים לקטנטנים; פינת דשא ומסביבה שתילים ועצי פרי – הכל נשאר כעת מאחור, כבר לא שייך לנו. כל מה שזרענו, השקינו, טיפחנו – מישהו אחר קוצר! ובכזאת קלות…

והספה הירוקה, שכל כך אהבתי, גם אותה לא יכולנו לקחת. המליצו לנו שלא להביא רהיטים לארץ כי מידות הרהיטים בארץ שונות ממידות הרהיטים ב-LA. בארץ אין מקום לספות הרחבות של אמריקה, זה לא יעבור דרך הדלת, כך אמרו לי. מישהי סיפרה שהביאה את המקרר ארצה, והיו צריכים לשבור את הקיר כדי להכניס אותו, מה שהרס להם את כל המטבח. גם מידות המזרנים שונות. לא נורא, מוותרים, העיקר שמרוויחים את ארץ ישראל!

אז ישבתי קצת על הספה הירוקה שאהבתי, עד שנשמעה הדפיקה בדלת.
ישבתי אז כמו שאומרים “בין ארבעה קירות”, בית ריק. אלא שבבית הזה, 240 מטר מרובע – היו הרבה יותר מרק ארבע קירות… השקט ששרר בחדרים המרווחים היווה קונפליקט גמור להלמות ליבי.
אני פונה מכיוון החצר האחורית לכיוון הכניסה. חולפת על פני “חדר המשחקים”. בארץ ישראל אין חדר כזה. אולי ארון משחקים. אולי מדף… בדמיוני עולה תמונה של כארבעים ילדים יושבים על השטיח הפרוש מקיר לקיר, במעגל היכרות בין כל משתתפי הקייטנה שלנו, הקייטנה של משפחת זר-חן. מי לא הגיע? הרישום עצמו ארך כחודש. הקיץ הזה הייתה לנו אטרקציה מיוחדת – זוג שפנים רכים ונעימים שהילדים העבירו מאחד לשני במעגל לליטוף. אחרים ישבו מסביב עם משחקי קופסא או עם פאזל של ארבעת אלפים חלקים…

חדר המשחקים היה כעת ריק וחשוך, גם הוא עצוב נוכח הפרידה.

אם לא הדפיקה הפתאומית, הייתי ממשיכה לתהות סביבי – חיים שלמים ארוזים במזוודות, תיקים ושקיות… חיים של קרוב לשלושים שנה בארצות הברית.

בשעת לילה שקטה שכזו, מתוך החושך, הבדידות והריקנות, אני ניגשת לפתוח.
בפתח ניצבת גב’ קתי ליבהוף, חברה יקרה, תמיד מעודדת בשעת צרה. אני מתמלאת שמחה. דווקא עכשיו, כשאני מתנתקת, מתרחקת, דווקא אז יש אות חיים, ממישהו שעוד אכפת לו ממנו. עדיין לא נשכחנו לגמרי…

“סליחה שאני מגיעה בשעה כזו מאוחרת”, מתנצלת קתי בקולה הרועד ובחיוכה האוהב. “ידעתי שלילה לפני הטיסה אינך ישנה, ואולי אף אורזת. הבאתי לך תיק-יד מתנה לטיסה, אולי תמצאי בו שימוש”.

למה לא? התיק החום התאים למזוודה החומה האישית שלי, והרעיון התאים אף יותר להרגשת האכפתיות שלה הייתי זקוקה. “בואי, ראי, כל הבית ריק, ארוז. את השאר בעלי יארוז. הוא יישאר בינתיים ‘לסגור עניינים’, יטפל במכירת הבית וישלח את מה שנשאר במכולה דרך מטען של אונייה. כל מה שאספנו במשך השנים ישוט בלב ים… מי יודע איך יגיע…”

“כל כך הרבה מזוודות? איך נותנים לכם להעביר כזו סחורה?” קתי עומדת פעורת פה למול חדר המשרד, שהפך בין-חודש למחסן…

“זה לא הרבה, קתי. בינתיים לקחנו רק מה שצריך להתחלה. אנחנו שמונה נוסעים. אני ושבעה ילדים. אליהו הבכור כבר שם, מחכה לנו. ‘אל על’ מאפשרים לכל נוסע שעושה ‘עלייה’ – לקחת עימו שלוש מזוודות, תיק עלייה למטוס, ותיק אישי. זה יוצא חמישה פריטים לכל אחד, כלומר ארבעים פריטים בסך הכל… כל אחד מהילדים קיבל ממני תיק ‘האנדבג’ (קיטבג) גדול לארוז בו את השמיכה האישית שלו, הכרית, והחפצים האישיים שלו מהמגירה. את רואה? כאן בכיס החיצוני של התיק שמתי פתק עם שם לכל ילד, כך כשנגיע – כל אחד יוכל לקחת את התיק שלו מבלי לפתוח את התיק”.
“תמיד את מאורגנת להפליא”, אומרת קתי, “אם אני הייתי צריכה לעזוב – לא הייתי מסוגלת להחליט מה לקחת ומה להשאיר”.
“מישהו יעץ לנו לא לקחת כלום. להתחיל הכל מהתחלה. זה הכי קל, אבל בכל זאת ישנם דברים שעליהם אי אפשר לוותר – אלבומים, ספרים שאספנו במשך השנים. אין ברירה, היינו חייבים להזמין מכולה. כאן ארזתי כל מה שצריך למטבח”, הצבעתי על אחד התיקים אותו כנראה אחפש מיד כשנגיע…
“את יודעת מה אני רוצה לעשות דבר ראשון כשנגיע… בדמיוני קודם כל אכין חביתה לאליהו, לכן שמתי שם מחבת, וכלי לבדוק את הביצה… גם סיר לאורז, כמה כפות, וכמה צלחות חד פעמיות…”

מאז ההחלטה לעזוב, לפני חודשיים, פשוט התחלנו לסגור בתיקים האלו כל מה שאפשר, והכל נשלח לחדר המשרד… עוד תיק, עוד מזוודה, נערמו זה על גבי זה ומילאו משרד שלם עד אפס מקום. מבט אל החלק הזה של הבית המחיש לילדים את גודל השינוי שהתחיל למחרת אותו הלילה…

קתי ואני פטפטנו מעט, ונפרדנו בתקווה להיפגש שוב, מתישהו, בארץ הקודש. “לא אעכב אותך עוד. אני רק רוצה לברך אתכם שתצליחו. הרבה סייעתא דשמיא בארץ הקודש. נסיעה טובה! ו… אה! כמעט שכחתי. רציתי לספר לך שאנחנו, ציבור הנשים הליטאיות של הוואלי (אזור יהודי בלוס אנג’לס) ממשיכות את השיעורים שלך. קבענו להיפגש פעם בשבוע ולקרוא מתוך ספר הלכות צניעות… אנחנו חייבות למלא את החלל שנוצר כשלא תהיי כאן עכשיו… ”
במשך חמש עשרה שנה מסרתי שיעורים בקהילה, בנושא שלום בית, חינוך ילדים, צניעות, ופרשת השבוע. לעיתים הוזמנתי לדרוש בערבי בת-מצוה, חנוכת בית, הפרשות חלה ואירועים שונים; וערכתי סדנאות שבכל אחת מהן השתתפו מעל מאה נשים. והן לא שוכחות, לא מפסיקות את הרצף. ברוך ה’.

קתי כבר עזבה ואני נשארתי ניצבת בכניסה, מביטה אל השמים וחולמת. לוס אנג’לס, עיר הכוכבים. כוכבים אחרים מנופפים לי עכשיו לשלום… כוכבים שאראה בפעם האחרונה.
הרבה ישראלים בלוס אנג’לס חולמים לעלות לארץ בבוא היום, כולם מתגעגעים למשפחות שלהם. ויודעים ש”שם” באמת הבית שלנו. אבל רגליהם נטועות חזק ועמוק באדמת קליפורניה וקשה להם לעקור אותן.
אנחנו עקרנו שתי רגליים וקפצנו קפיצה גדולה. גדולה מדי. מעבר לימים ויבשות. לקצה השני של כדור הארץ, ונחתנו בבני ברק.
כן, קפיצה גדולה מדי. ע נ ק י ת!

בני ברק. עיר התורה והחסידות. זיכרונות מציפים. הכל הולך להיות זמין, הפיג’מות שאנחנו אוהבים, תשמישי הקדושה של “מלכות וקסברגר”, הציציות של “משכן התכלת”, חנויות הספרים לילדים. כל מה שהיינו תמיד מזמינים אצל כל מי שטס לארץ – הכל הולך להיות מוגש לפנינו על מגש של כסף. במרחק דקות הליכה. לא יחסר לנו כלום. צריך משהו? קופצים לרחוב רבי עקיבא וזה שם. איזה כיף!
ועולם הישיבות – הקדושה, השמחה, הילדים ודאי יפרחו.
ומה איתי? האם יקבלו אותי? האם יחשיבו אותי למוזרה ושונה? ימים יגידו…

ואיך נחיה בלי סבתא שגידלה את כל הילדים? וסבא שפינק אותנו כל כך. איך אנחנו עושים להם את זה? לוקחים גם חלק מהם. כמה כואב. אצלינו בבית נפגשו כולם בשבתות ובחגים. נטאלי גיסתי לקחה אליה את מגש הנרות שלי, ואת הספרייה עליה הנחתי מגש זה. היא רוצה להדליק נרות שבת על אותה ספרייה ולהיזכר בי בכל ליל שבת.

בין הטיפול בילדים שעדיין זקוקים לעזרה בהתארגנות הבוקר, לבין ארוחת הבוקר שחייבים לספק להם לפחות למספר השעות הבאות עד שיתמקמו במושב המטוס, לבין אריזות אחרונות, שאלות מכאן ומשם – איפה הפריט הזה והזה? אל תשכחי את זה… מה עם זה… ובין זה לזה – מוחים דמעות אחרונות של בני משפחה, שכנים וחברים שבאו להיפרד ממשפחתנו בבוקר הטיסה.

שיירה של עשר מכוניות שמלוות אותנו לשדה התעופה עוצרת בכניסה לנמל כדי לפרוק את המטען. כל המשפחה שותפה לתהליך – בקצב ובהתלהבות, כמו תמיד אחראיים, עוזרים במלוא המרץ כשאנחנו זקוקים לעזרה… מוציאים הכל מתא המטען, מעמיסים על עגלות. הילדים שומרים על העסק וגם אחד על השני.

לאחר בדיקה ביטחונית, שאלות, איחולי הצלחה, ושאר פעולות הנדרשות כדי לשחרר אותי הלאה לחיים, אנחנו מגיעים לשטח שבו נפרדים. בתחתית המדרגות הנעות. משם כבר לא נותנים למשפחה לעבור. רק לנוסעים עצמם. צביטה בלב…

יש שם הרבה “נפרדים” למיניהם. זוג שאחד ממנו נוסע לשליחות מסוימת, מבקרים החוזרים למקום מוצאם, מטיילים שעוד יחזרו לכאן. אבל אנחנו סוג אחר של נוסעים.
אנחנו משפחה חמה ואוהבת שנאלצת לוותר. חצי שרוצה כאן, וחצי שרוצה לשם. לב אחד שנחצה לשני קצוות שונים של האוקיינוס. גם מהחיבוקים והדמעות צריך להיפרד. אין ברירה. עושים זאת.

אני פורשת כנפיים ועפה. המדרגות הנעות נותנות לי דחיפה חזקה קדימה. הן צוחקות לעברי: גם אם את רוצה לעצור – עכשיו כבר אי אפשר, עכשיו הכל זורם בכיוון הזה…  אבל אני דווקא מוצאת את עצמי מביטה לכיוון השני… למטה… רגשי אשמה על שאני עוזבת את כולם. נטאלי גיסתי עמדה שם עם אחי ערן. היא בכתה. ראיתי אותה. גם אמא ואבא נופפו לשלום. אמא לא רק בכתה, כל רמ”ח איבריה ושס”ה גידיה בכו איתה! 

אני לא בכיתי. איך יתכן? איך זה שלא הצלחתי לבכות? היה טבעי מצידי לתאר כאן את הדמעה, שבדרך כלל מופיעה בקצה העין, לחלוחית זעירה שצצה שם וכמעיין המתגבר פורצת החוצה, חושפת את הצפון במעמקי ליבי. אבל לא, לא הייתה דמעה כזו. יבשו הדמעות. כמו מדבר יבש, אבל כזה שחריצים מטביעים באדמתו היבשה את חותמם. חריצים עמוקים וחדים, באדמה יבשה שאין בה סימן חיים, אפילו לא טיפת מים אחת.

אני חושבת שדמעות נוצרות כאשר יש בלב תקווה. כשיש למה לצפות, למה לקוות. כשיש אור בקצה המנהרה, אז הרגשות מרשים לעצמם לפרוץ החוצה, לפרוק עול מעל הלב הכואב, ואז להירגע. כי כשיודעים שיש פתרון והוא יגיע, ורק הכאב צריך להראות איזושהי נוכחות – אז נוצרות הדמעות. להמחיש את הכאב, לתת לו את הנוכחות שביקש.

אבל כשאין תקווה, כשהכאב חסר אונים, כשעמוק בתוכי אני יודעת שלמצב הזה אין ולא יהיה פתרון, מלבד להמשיך ולכאוב, להילחם ולהמשיך הלאה; כשהגוף בשוק, בהלם, והכאב לא יעזור, ושום דמעה לא תעזור – אז הכאב הוא כמו אותו חריץ באדמה הקשה, בלב הכואב, ללא שום תקווה, ללא טיפת מים חיים. יבשו הדמעות! והאדישות תפסה את מקומן…

המטוס נחת, וליבי איתו. תפס תאוצה על הקרקע, תוך כדי מחיאות הכפיים הסוערות של נוסעי ה”נפרדים” למיניהם, והרמקול המבשר “נא להישאר לשבת עד שהמטוס ייעצר. ו… תודה שטסתם אל-על!”
אלא שהמטוס, בניגוד לדפיקות ליבי, בסופו של דבר עצר… אצלי כלום לא עצר. הלב פועם – בכל רגע ורגע שעובר – חזק יותר. בום! בום! בום! אני רועדת. מי מחכה לי בחוץ? שיירה של עשר מכוניות? אמא? אבא? אח? אחות? חברה? לאן פניי מועדות? אינני יודעת.

לפרוש כנפיים ולעוף! לעוף אל הבלתי ידוע…

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד