בס"ד
הסרפן הכחול / ל. פוטש

"יש חתונה הערב" אמרה מטי אל תוך שפופרת הטלפון, עוד לפני ברכת השלום. "אהה" עניתי קצרות. כאילו יכולתי לשכוח.
"אל תהיי לי חמוצה" מטי סנטה בי. "גם את וגם אני נתחתן בסוף, את יודעת את זה" החיוך שלה עבר אלי בקו אלחוטי. למטי אני מרשה לסנוט בי כך, כל עוד היא ממתינה יחד איתי לרכבת.
"אני לא דואגת" השבתי לה, ניגשת תוך כדי אל הארון החורק, פותחת אותו ומעקמת את פרצופי מול הגרדרובה. "אין לי מה ללבוש" לחשתי, הרבה אחרי שמטי ניתקה את השפופרת מלאת רצון טוב לשמח אותי.
אין לי מה ללבוש, אני ממשיכה ולוחשת והתסכול שלי משפריץ ממני נתזים אל הסרפן הכחול המיתולוגי שלבשתי בחתונה של שרה'לה ושל כבי, של יוטי ושל אפרת, של מינדי ושל צילה, ועכשיו שוב, לחתונה של אסתי הוא ייצג אותי כבוד.
סרפן כחול נחמד, אין לי טענות אליך. בד נעים ונוח, אפילו לגיהוץ לא זקוק.
"כשתתארסי בעזרת ה', נחדש לך גרדרובה, כמו לאחיותייך" אמא הבטיחה לי מזמן. האירוסין מתמהמהים בנתיים ורק הסרפן הכחול, המיתולוגי והטוב, ממשיך לשרת אותי חתונה ועוד חתונה, ועוד אחת ועוד. "אסתי מתחילה את העשרת האחרונה" אמרה לי היום מטי. וזה אומר, שהסרפן הכחול הזה ליווה אותי במשך עשרים ואחת חתונות של חברות! 'ההיא עם הסרפן הכחול', תצביע עלי כל שדכנית מצויה, ולשום מחותנת עתידית לא יהיה קשה מדי למצוא אותי ולברר עלי פרטים חשובים.
קימטתי את הסרפן ועטפתי בו את צווארי עד מחנק. "אולי לא יפה להתפלל על שטויות" אני ניגשת אל החלון ופותחת אותו. רוח קרה נושבת פנימה, והצעיף הכחול שומר עלי היטב שלא אצטנן. "אני יודעת שאתה מבין אותי, שומע אותי עד הסוף ורוצה שיהיה לי טוב.
נמאס לי מהסרפן הכחול" אני מקמטת אותו עוד יותר ונבהלת מעצמי. "אני רוצה גרדרובה חדשה, אין לי סבלנות לחכות! והסרפן הכחול הזה… כשהוא היה חדש הוא היה נחמד וחגיגי, הוא הספיק להמאס עלי! אני מתביישת להופיע איתו בחתונה של אסתי. אני רוצה בגד חדש, ואפילו שניים, שאוכל לגוון. שיהיה לי נוח וטוב.
מההורים שלי אין לי אומץ לבקש… קשה להם. אני יודעת. הם חנוקים עוד מתשלומי הדירות של אלחנן ושרי. הם עובדים קשה כדי לפרנס את הבית, והבגדים שלי, לא עד כדי כך חשובים.
אבל אתה יכול הכל, אז בבקשה".
סגרתי את החלון, השמיים האפורים שלחו אלי חיוך קטן וקריצה ומיד התחילו להשפריץ גשמי ברכה. יישרתי את הסרפן הכחול, תליתי אותו על קולב, החלקתי לו ליטוף קטן – כי בסך הכל, מה הוא אשם, והכנסתיו לארון.
הגשם המשיך להכות בתופים על החלונות, ובין התיפופים שמעתי את הטלפון מצלצל.
"אבא בבית?" שאל קול ממהר מעבר לשפופרת.
"הוא אמור לחזור בעוד עשרים דקות, למסור לו משהו?"
"תמסרי לו שקלמן מחפש אותו בדחיפות" אמר ההוא, "שיתקשר אלי מיד".
הבטחתי, ליתר בטחון רשמתי גם על פתק.
אבא חזר אחרי שמונה עשרה דקות במדויק, כמו תמיד. טיפות גשם מנקדות את משקפיו, ספוגות בזקן הכסוף. הוא קילף את השקית הצהובה שעטפה לו את המגבעת, מנער את הטיפות אל שטיח הכניסה.
"אחד בשם קלמן חיפש אותך בדחיפות" אמרתי לו מהר. אבא חיבר את גבותיו והתקרב אל הטלפון, עם המעיל המטפטף. "אני לא עובד בהצלה, מה הוא יכול לרצות" הוא לחש, לא שם לב לקלמן ההוא שהרים לו את הטלפון מיד.
מלל ארוך נשפך בלי נשימה אל תוך האוזניים האדומות של אבא, ואני עמדתי לצידו, כמו ילדה קטנה וסקרנית. ידעתי שזה יקרה עוד רגע.
"זה לא קשור אלייך!" יסנוט בי אבא כמו תמיד, וינסה, יחד איתי, לגרש את הסקרנות הילדותית שלי המשתלטת.
אבא ניתק את הטלפון והביט בי, שותק.
אולי הצעת שידוך, והוא חוכך בדעתו מה לומר לי.
"את צריכה בגדים חדשים?" מפתיע אותי אבא ממקום לא צפוי. "רגע… ככה מהר?" אני מביטה בו מבולבלת.
אבא מהנהן, מבולבל גם הוא.
"קלמן הזה, הוא לא שדכן בכלל" מסביר לי אבא. "הוא פשוט תקוע בשדה התעופה".
"מה???"
"הוא ואשתו שואלים אם אנחנו צריכים בגדים לאשה או נערה במידה שלושים ושמונה" אבא ממשיך ואני לא מבינה את המציאות המוזרה שמתרקמת כאן. "הוא נותן לנו סכום בסך אלף ₪ לקנות בחנויות בגדים, ויש לו שני תנאים: התנאי הראשון הוא לגמור את כל הסכום הזה עד הערב, והתנאי השני הוא שהכל יהיה במידה שלושים ושמונה".
אני מהנהנת, רצה אל ארון הבגדים, פותחת אותו, מורידה את הסרפן הכחול המיתולוגי ובודקת את התווית שלו, כדי לוודא שלא התבלבלתי: מדה שלושים ושמונה, אין שינוי.
"יש לך מישהי שתלווה אותך לגאולה?" אבא שאל ודחיפות בקולו. "חבל על כל רגע, כשתחזרי אסביר לך הכל. רק תזכרי את שני התנאים".
הטלפון בער לי בתוך היד. מטי ענתה לי מיד. "עם מי???" היא שאלה כששמעה את קולי הנרגש.
"את יכולה לצאת איתי לגאולה, עכשיו?" שאלתי אותה בקול דחוף והבטחתי שבערב אסביר לה הכל.
מטי יצאה איתי, נרגשת כמו שושבינה. מאושרת ללוות את הכלה העתידית. "את זה תלבשי בווארט" מטי הצביעה על עליונית נחמדה וסולידית. "ואת זה – באירוסין!" מדדתי את שני הבגדים, הם היו צנועים ויפים והחמיאו לפני החוורות. בחנות הבאה מדדתי עוד חולצה וחצאית, וקבלתי בונוס – שרשרת.
"את נראית כלה אמתית!" החמיאה לי מטי רגע לפני שקילפתי מעלי את הבגד החדש, שיעטר אותי הערב לכבוד החתונה של אסתי. "תודה" החמאתי לה מסוחררת. "בקרוב אצלך".
התקדמנו אל תחנת האוטובוס, מצוידות בשקיות מעוטרות בזהב. צררתי את החשבוניות על סף אלף שקלים, אל תוך הארנק הורוד שלי ושלחתי למטי חיוך רחב ומאושר.
"עכשיו תגידי לי, סוף סוף, מי המאושר" אמרה מטי וקולה תחינה.
"אין לי מושג" הפתעתי אותה. "וככל הידוע לי, אני עומדת להופיע הערב בחתונה של אסתי, בדיוק כמוך".
"אז מה כן???" מטי לפתה את זרועי ולא הניחה לי. "אין לי מושג. סיפור מתח שטרם גילו לי את סופו" אמרתי לה. "מישהו התקשר לאבא שלי וביקש לתרום לו בדחיפות, בגדים במדה שלושים ושמונה".
פניה של מטי התכרכמו. "תיזהרו, זה מריח לי סיפור של הונאה" אוטובוס מחרחר הגיע, עלינו אליו לאט. "ברגע שתדעי את סוף הסיפור, תתקשרי אלי מיד, כן? תבטיחי לי, אני לא רגועה".
הבטחתי לה.
בבית המתין לי אבא, שפופרת הטלפון בידיו ובתוכו מקופל קולו של קלמן.
"הוא שואל אם הכל בסדר, אם קנית בגדים בשווי אלף ₪ כמו שסכמנו, אם יש לך חשבוניות ואם הכול במידה שלושים ושמונה".
"הכול נפלא" זרחתי. שולפת בגד אחר בגד, מראה לו את תווית המידה ואת המחיר.
קולו של קלמן נרגע שם בתוך השפופרת, הוא נפרד מאבא לשלום ואפילו אמר לו תודה.
"מה זה היה, אבא?" סימני השאלה התפוצצו בתוכי. הייתי חייבת להבין מה קורה כאן.
"זה סיפור מעניין" אבא חייך. "ר' קלמן ואשתו נחתו מחוץ לארץ לפני שעתיים, והמזוודה שלהם נעלמה.
כיוון שהיא הייתה מבוטחת בחברת ביטוח, הם קבלו מיידית את סכום השווי של תכולת המזוודה, – אלף ₪, וזאת בתנאי שהם קונים אך ורק בגדים בשווי הזה, ובמידה של אשתו – שלושים ושמונה.
אחר כך נודע להם שבעוד שעה הם מקבלים את המזוודה המקורית שלהם חזרה. הם העדיפו להמתין לה בשדה התעופה ולא להתחיל להתרוצץ בחנויות בגדים ולרכוש בגדים מיותרים.
ומה יעשו עם הפיצוי של הסכום הנחמד הזה, שעד הערב יפוג תוקפו?
התלבטו, חשבו. שניהם היו עייפים ולא היה להם שמץ של מושג מי מקרוביהם זקוק לבגדים. קלמן החליט לדפדף באנשי הקשר בטלפון הנייד שלו, ואשתו אמרה לו באופן אקראי 'סטופ'. היד שלו נעצרה על השם שלנו". אבא חייך. "נראה שה' אוהב אותך".
העברתי ליטוף אוהב על בגדי החדשים, וברטט התרגשות תליתי אותם בארון החורק.
הסרפן ההוא המתין להם שם, כורת איתם בשקט ברית ידידות בקריצת עין כחולה. תיכף אתקשר למטי, היא מחכה בלי סבלנות לעדכון החם.
לפני כן אני ניגשת לחלון ופותחת אותו, נושמת פנימה אוויר נקי. השמש הציצה מבין העננים, שולחת שברי יהלומים אל שלוליות הרחוב. הרמתי עיניים אל האינסוף, הוא שלח אלי קריצה מחייכת כשאמרתי מעומק לבי: תודה.