לכבוד גברת קורונה.

מה שלומך? איך את מרגישה?

אני קצת מצונן וקצת חלש. בגללך כמובן. הרי הגעת לבקר אותי לפני שבוע, זוכרת?

שמעתי שאת מטיילת לך בכל העולם, מבקרת בהרבה בתים ואפילו פארקים ואתרים נסגרים לכבודך…

זה לא כל כך מנומס מצידך, את יודעת? את עוברת בכל מקום, יוצאת – באה – חוזרת, מתי שמתחשק לך! ואנחנו בבית, בידוד!

תחשבי על זה, טוב? נראה לי שאם תראי מה את גורמת לאנשים בביקורים שלך, תביני שאת לא מתנהגת כל כך יפה בבית של אחרים והם לא שמחים איתך…

אויש, אמא תמיד אומרת שלא יפה לומר ככה לאורחים. אבל את לא אורחת רגילה! את כבר המון חודשים נמצאת אצלנו. ואני כבר מחכה שתלכי. (זה נקרא שאני עושה לך הלבנת פנים, כשאני כותב לך את זה? צריך לברר. אני אפילו לא יודע איך הפנים שלך נראות. כולם מציירים אותך כמו כדור גומי אדום עם קוצים מסביב, אבל אני לא בטוח שככה את באמת. תשלחי לי תמונה בדואר אם את רוצה. הכתובת שלנו היא: הרב שך ארבעים וחמש דירה אחת עשרה. תודה!)

רציתי לשתף אותך בבעיה קטנה שמטרידה אותי.

לפני כשבועיים, כשעוד הייתי בכיתה ג', אמר לנו הרבי בחיידר שמה שהכי חשוב בתקופה הזאת זה להמשיך להיות שמחים.

הוא הסביר לנו שכשאנחנו מחייכים, אפילו "בכאילו", אנחנו עוזרים לגוף שלנו לשחרר אנדורפינים, ההורמון ההוא שמייצר את מצב הרוח וגם מוריד מתח ולחצים.

השמחה, כך הוא אמר, היא כמו חיסון שמסייע לנו להיות בריאים.

הוא סיפר גם, על מחקר שעשו במדינה רחוקה וגילה שהאנשים החייכניים זכו לחיים ארוכים יותר מאנשים מצוברחים וממורמרים.

לא הכרתי את המילים הארוכות שלו, אבל כן הבנתי, שלא סתם עמדנו ליד החלון ומעכנו את האפים, כל פעם שעברה "משאית השמחה" ברחוב…

אני חושב שכשיש בגוף הרבה אנרגיות חיוביות – ד' עושה שהתוצאות של הבדיקות ייצאו שליליות.

המילים של הרבי קפצו כמו יו-יו בראש שלי. כל הדרך חזרה הן עלו וירדו, עלו וירדו וקצת בלבלו אותי. איך יכול להיות שחיוך לא אמתי יעשה לנו טוב???.

בדיוק עברתי ליד אופנוע ההצלה של הרב ויזר השכן שלנו, והחלטתי לנסות.

התכופפתי קצת והבטתי במראה הקטנה שבכידון. שלוש ארבע ו – חייכתי בכל הכח עד שכאבו לי השרירים. אוך! מהמלבן הכסוף ההוא הציצו אלי שתי עיניים חומות ומסכה עקומה קצת. בכלל לא ראיתי שם ילד שמתאמץ לחייך.

את יודעת מה, גברת קורונה? גיליתי שאני לא יכול להדבק בצחוק המתגלגל של מוישי, כי הוא נשמע כל כך שונה עם הבד התכול הזה על הפה…

גם אי אפשר לדעת אם החיוך של דני גדול ומתוק כמו טופי, או קטנטן וחמוץ כמו טיפת לימון.

"פְהחֶפ פָעיה" אמר הקול העמום של אבא, כשסיפרתי לו על כך.

"מה???" שפשפתי את האוזניים

"ב ה ח ל ט   ב ע י ה"  הוא חזר שוב, לאט ובקול, כדי שהמסכה לא תפריע לי להבין.

הבטחתי לאבא שאנסה למצוא פתרון. זה לא יכול להמשך ככה.

עכשיו אני חושב, מה אפשר לעשות כדי לפתור את זה… מה את אומרת?

אולי תשיגי לנו מסיכות משוכללות כאלה, שכשלוחצים על צד שמאל היא מתחילה לצחוק וכשעוברים לצד ימין היא מציירת סמיילי על הבד?

את יודעת, ככה לא נתעייף מהן…

בינתיים, עד שתקבלי את המכתב שלי ותקראי אותו, אני אמשיך לחייך ולשמוח.

אולי, עד שתחזירי לי תשובה כבר כולם יהיו בריאים ולא נצטרך בכלל מסיכות…

ותשתדלי כבר ללכת מכאן… מחכה מאוד לתשובתך-

דודי.