בס"ד
הציפורים עדיין מצייצות
צבעוניות ויפות, בשלל גוונים: ורוד וצהוב, תכלת ולבן. עפות מצד לצד ללא הפסקה. מדי פעם הן משמיעות שירה יפה, משרות רוגע ושלווה סביבן, משתלבות עם אווירת הקיבוץ השקטה.
דרור בן השתים עשרה מצא בהן נחמה. בהן הוא הפיג את הבדידות, לאחר שאימו עזבה את הקיבוץ יחד עם שני אחיו הקטנים. דרור לא רצה לעזוב את מקום הולדתו, את החברים ואת אבא. הוא נשאר לגור עם אביו, אך הבדידות בבית העיקה עליו. יום אחד אבא לקח אותו לצפות בעבודת הצפר. שם נדלק הניצוץ.
הוא אהב לראות איך בכל פעם בוקעים מהביצים גוזלים, הגדלים לציפורים עם צבעים שונים, ונהנה מפלאי הבריאה.
היה לו הרבה זמן לחשוב ולהרהר בזה, אך לא ידע איך לבטא את פליאתו.
כך עברו שנות הילדות. מדי פעם נסע לבקר את אמא, שלאט לאט התקרבה לבורא עולם והתחילה לשמור תורה ומצוות. דרור היה מבולבל, הוא הרגיש שהוא נמשך לקדושה, הרגיש סוף סוף חיבור למשהו אמיתי שנותן לו שמחה מעצם יהדותו – מה שלפני כן היה חסר משמעות עבורו.
כשהגיע הזמן להתגייס לצבא, נאלץ דרור להיפרד מכל הציפורים. הוא מסר אותן לבעלים אחרים, שכן הוא נעדר מהבית בכל ימות השבוע ולפעמים אף מספר שבועות רצופים, ולא היה מי שיטפל בהן.
דרור העדיף להישאר בשבתות בצבא ולא להגיע הביתה. הרגיש שאין לו למה לחזור; לא אמא, ועכשיו גם לא הציפורים.
שלוש שנים חלפו, דרור וחבריו השתחררו מהצבא והחליטו להגר למספר שנים לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, להרוויח הון ולחזור לארץ.
ניו יורק, ערב יום כיפור. דרור ישב בביתו והתחיל להרהר. שותפו לבית, שכבר היה בתהליך חזרה בתשובה, השפיע עליו לטובה, והוא החליט לצום ולא לעבוד ביום זה. הוא הלך לבית הכנסת, לראשונה מזה שנים רבות, והתרגש מהסליחות ומהתפילות היפות.
למחרת בבוקר הוא מתעורר ורואה שהוא לבד בבית. חברו כנראה יצא לבית הכנסת. דרור לבש בגדי שבת ויצא לכיוון בית הכנסת. היה יום סגרירי וקר, אך לא ירד גשם. הוא חיפש את בית הכנסת שהיה בו אמש, אך לא זיהה את המקום.
לפתע החל לרדת גשם. הוא המשיך לשוטט בין המבנים ולא מצא את מבוקשו. רק לאחר שנרטב כהוגן – סוף סוף הגיע. הוא נכנס בשקט, על מנת לא להפריע באמצע התפילה, ולפתע הוא רואה שכולם יבשים ורק הוא רטוב. הוא ראה בדבר סימן משמיים והחל להרהר בתשובה. "מה השם רוצה ממני?" שאל את עצמו. כאן החל הניצוץ של חזרתו בתשובה, ודרור החל בהדרגה לשמור את השבת הקדושה.
הזמן חלף, ודרור הלך והוסיף בקדושה, התרומם והתקדם, עד שהגיע הזמן מבחינתו להקים בית בישראל. דרור השקיע בתפילות אך זה לא קרה כל כך מהר. הימים חולפים, והישועה אינה מתקרבת. הוא היה מדליק נרות שבת ובוכה לבורא עולם שישלח לו אישה, שיקימו בית.
********
"מה זה הרעש הזה?" חשבה מימי לעצמה, "כמה ציפורים יש על העץ הזה?"
בכל בוקר בשעה חמש החלה מימי להתעורר מרעש הציפורים. היא פתחה את החלון ולא ראתה אותן, ולא הבינה מנין מגיעים הציוצים.
היא שיתפה את השכנה שגרה מתחתיה במצוקתה, וזו חייכה והנהנה במבוכה. "כן, מימי, זה בעלי… הוא החל פתאום להביא לחצר שלנו כל מיני ציפורים, מכל מיני סוגים. הרבה כלובים. גם אני לא מבינה. הציפורים שאת שומעת הן מהחצר שלנו".
"אני לא מסכימה לזה בשום פנים ואופן!!! שיעיף אותן מייד. זה לא ייתכן, כל בוקר אני מתעוררת בחמש בגלל זה. למה אני צריכה לסבול? וחוץ מזה, מה יוצא לו מזה? רק רעש ולכלוך!"
"אנסה לדבר איתו, אסביר לו שזה מפריע לך", אמרה חנה בעדינות.
בערב, לאחר שחזר דרור מהכולל, ביקשה חנה לשוחח עם בעלה.
"הציפורים", אמרה חנה בעדינות. "זה מפריע לשכנה".
"מה זה מפריע לה?" שאל דרור.
"היא אומרת שמפריעים לה הציוצים ושהיא מתעוררת מהם מוקדם מדי בבוקר", ענתה חנה.
"אני מבין", אמר דרור, והתכנס בתוך עצמו, מהרהר בליבו ולא מדבר. הוא לא חשב לרגע שתחביב הילדות שלו כל כך יפריע למישהו.
חנה ידעה שהעניין בנפשו. היא ידעה מה חווה בילדותו ואיך הציפורים היוו בשבילו עוגן להפגת הבדידות. כיום, אחרי כל כך הרבה שנים של גידול משפחה ברוכת ילדים, בחסדי שמים; שנים שבהן עברו תהפוכות, קשיים וניסיונות עד שהגיעו למנוחה ולנחלה, הוא החליט להעניק לעצמו פינה שקטה. כמה דקות של רוגע ביום, כמה דקות של שפיות, על מנת שיהיה לו כוח להמשיך בפועלו.
כשמסר את כל הציפורים לפני שהתגייס לצבא, הוא לא ידע מתי תהיה לו שוב הזדמנות לחזור לתחביב שכל כך אהב. במיוחד שלאחר מכן טס לארצות הברית, שם פגש את חנה ונשא אותה לאישה.
תמיד היה לו חלום שכאשר ישובו לארץ ישראל יוכל לחזור שוב לגדל ציפורים, אך לא דיבר על זה עם אף אחד, אפילו לא עם חנה. זה היה בגדר חלום. והנה עכשיו, לאחר מספר שנים שהם כבר בארץ ישראל, סוף סוף קנו בית משלהם, דירת גן נחמדה, ופה חשב שיוכל להקים שוב את פינת המרגוע שלו.
"אז מה נעשה?" שאלה חנה בעדינות.
"אנסה אולי להעביר את הציפורים לחצר השנייה שלנו", אמר דרור.
חנה נשמה לרווחה. היא לא רצתה לקלקל את השלום עם שכנתה. "מחר בבוקר ארגיע אותה ואבשר לה שישועתה קרובה, ומעתה תוכל להמשיך לישון בשקט", הרהרה חנה.
"דרינג דרינג…" צלצל הטלפון.
מימי הביטה על הצג וראתה שזו שכנתה חנה, מקווה שבשורה טובה בפיה ועוד היום בעלה מתכוון כבר להיפטר מכל הציפורים שלו.
"בוקר טוב מימי, מה שלומך?"
"שלומי?! מה יכול להיות שלומי כשאני מתעוררת כל בוקר בשעה חמש מהציפורים שלכם? ממש גזל שינה!!! אני מקווה שבשורה טובה בפיך! דיברת עם בעלך?"
"כן, דיברתי, אל תדאגי. הוא אמר שיעביר את כל הכלובים לחצר השנייה, כך שתוכלי להמשיך לישון בבוקר".
"אהה, יופי, באמת תודה רבה, תודה על ההתחשבות! את פשוט לא יודעת מה עובר עלי. אחר כך כל היום אני עייפה ועצבנית, בקושי מתפקדת! צריכה להשלים שעות שינה באמצע היום, והילדים מסכנים…"
כך המשיכה מימי לתאר את כל תלאות היום שלה ולהתלונן ללא הפסקה.
"רגע", אמרה מימי, "אז הוא לא מתכוון להיפטר מהן? בשביל מה הוא צריך את זה? מה יוצא לו מזה? זה ממש בזבוז זמן בעיני!" מימי הביעה את דעתה מבלי שנשאלה על כך. "ממש ביטול תורה, את לא חושבת?"
"יש בזה משהו", חנה התחילה להתבלבל קצת ולחשוב שאולי בעלה אכן מבזבז את זמנו. אבל מי היא שתעיר לו על כך? הרי היא יודעת בדיוק מה הסיבה לכל הציפורים האלה, וכמה הן רפואה לנפשו הפצועה, אבל לא העזה להסביר זאת לשכנתה.
"כל אחד והתחביב שלו", אמרה חנה. יש כאלה שאוהבים לטייל ולטפס על הרים, יש כאלה שאוהבים לנגן, יש כאלה שחייבים לצאת לנופש כל שנה. זה ה'נופש' שלו, הוא לא צריך יותר מזה. זה מה שעושה לו טוב ומרגיע אותו".
"כן, אבל בכל זאת? זה לא נראה לך קצת מוגזם כל הכמות הזאת?…" מימי המשיכה בניסיונות השכנוע שלה על מנת לזכות בחזרה לשקט הקודם, לפני שבאו הציפורים לבניין.
חנה הרגישה שמימי קצת נסחפת וגולשת לעניינים לא לה, וניסתה לעצור את השיחה.
"כל אחד והעניינים שלו", רמזה חנה. "הוא יעביר את הציפורים לחצר השנייה ובעזרת השם נחזור לחיות בשקט ובשלום".
"בסדר", הסכימה מימי בלית ברירה תוך כדי שהיא מעקמת את פיה בחוסר רצון על כך שדעתה לא התקבלה.
עוד באותו יום החל דרור לסדר את החצר השנייה על מנת שיוכל להעביר את כל הציפורים לשם, וכבר בערב סיים עם המשימה הקשה.
"תודה רבה בעלי, השם יברך אותך, יישר כוח גדול. הרגשתי ממש לא נעים שככה מימי סובלת".
"מה רע להתעורר מציוץ ציפורים?" שאל דרור. זה הדבר הכי נפלא בעולם.
"מה לעשות, זה מפריע לה, צריך להתחשב", אמרה חנה.
"אני מקווה מאד שבזה יסתיימו התלונות…" אמר דרור ונשך את שפתיו. לא הצליח לכלוא את המילים.
"אני מקווה. סך הכל היא אישה טובה. פשוט קצת קשה לה עם כל הילדים, אין לה עזרה, בעלה עובד מהבוקר עד הערב, היא לבד איתם". ניסתה חנה לדון את שכנתה לכף זכות.
"דרינג, דרינג"… צלצל הטלפון, הפעם בבית של חנה.
"שלום", ענתה חנה.
"בוקר טוב חנה, השם יברך אתכם. הבוקר הציפורים לא הפריעו לי ויכולתי לישון עד שעה סבירה. תגידי תודה לבעלך הצדיק".
"אהה יופי, אני ממש שמחה, תודה על העדכון. המשך יום נעים".
"יום נעים", ענתה מימי, וסגרה את הטלפון שמחה ומרוצה.
מימי פנתה לעיסוקיה תוך כדי שהיא פותחת את חלון הסלון על מנת לאוורר את הבית, ולפתע היא שומעת להקת ציפורים המצייצות ושורקות ללא הפסקה.
"אני לא מאמינה!!!" חשבה מימי לעצמה, איך הסכמתי לזה? עכשיו הן יצייצו לי פה ויפריעו לי כל היום, לא רק בבוקר! הצילו!!! השם!!!!
מימי הייתה ממש מתוסכלת ולא ידעה את נפשה מרוב צער. היא התיישבה על הספה במפח נפש. "מה אעשה עכשיו?" חשבה לעצמה. היא הרגישה מאוד לא נעים שוב להתקשר לחנה ולהתלונן, אחרי שבעלה עשה מאמץ כה גדול בשבילה.
"ריבונו של עולם! תן לי עצה טובה!" התפללה חנה כשראשה מורכן בין ידיה.
תוך כדי התפילה, בינתיים בקומה מתחתיה טיפל דרור בציפורים, חידש להן את המים וניקה את הכלובים. ופתאום, כאשר פתח את אחד הכלובים כדי לנקות אותו – ברחה לו ציפור אחת. דרור ניסה לתפוס אותה ולא הצליח, היא הייתה גבוהה מדי, ודווקא הציפור הכי יפה, עם הצבעים שהכי אהב.
הציפור התעופפה לה בחופשיות, היא לא הייתה רגילה לחופש הזה… פתאום הרגישה שאין שום כלוב שיעצור אותה, והיא עפה לה בשמחה בשמי הארץ, עלתה גבוה גבוה בחופשיות תוך כדי שירה נעימה. הציפור עפה ונסקה, ונכנסה דרך החלון הפתוח של… מימי כמובן.
הציפור התעופפה בתוך הבית והתיישבה על גב הספה מול מימי.
מימי הרימה את ראשה בבהלה וראתה את הציפור. "אני לא מאמינה!" אמרה בקול. "איך הגעת לכאן?" שאלה את הציפור בבלבול.
"צוויץ צוויץ", צייצה הציפור בתשובה.
"באת במיוחד בשבילי?" שאלה מימי.
"צוויץ", ענתה הציפור.
מימי הביטה בציפור. לראשונה בחייה היא רואה כזאת ציפור יפה בכאלה צבעים מרהיבים, כל כך מקרוב. לפתע החלה הציפור לשיר בקול נעים ומרגיע.
מימי הייתה מרותקת לשירה ששבתה את ליבה.
תוך כדי שירה החלה הציפור להתעופף מצד לצד. מימי סגרה מיד את החלון כדי שהציפור לא תברח. "זו בוודאי הציפור של השכן שכנראה ברחה לו, אנסה להחזיר לו אותה".
"אמא!!" קרא חיים בן התשע מהחדר. היום הוא נשאר בבית בתור עונש על כך שהרים ידיים על חברו לכיתה. לאחר שיחה עם ההורים הוחלט להשאירו בבית ליומיים.
חיים היה ילד שובב ולא רגוע, ולמימי היה קשה מאוד לחנך אותו ולהתמודד עימו. ההתנהלות איתו במשך כל היום הייתה רצופה במאבקים.
"כן, חיים", ענתה אמא, "בוקר טוב".
"אמא, תביאי לי מים!" ביקש חיים בעזות.
אמא ניגשה אל החדר.
"בוקר טוב", אמרה שוב. "אולי תקום מהמיטה? השעה כבר תשע".
"לא רוצה! מה יש לי לקום? אני במילא לא הולך לתלמוד תורה".
"צוויץ צוויץ!" צייצה הציפור, מתעופפת לה בחלל הסלון, והחלה לשיר את שירתה.
"מה זה?" שאל חיים וזינק מהמיטה, בא לראות את המחזה המרהיב.
הציפור חגה סביב חיים והתיישבה על כתפו.
חיים החל לחייך ולצחוק.
"איזו ציפור יפה!" אמר.
מימי לא זכרה מתי הוא חייך כך בפעם האחרונה. הוא היה כל כך ממורמר מהמצב שלו בתלמוד תורה.
"איך היא הגיעה לכאן?" שאל.
"זו לכאורה הציפור של השכן למטה. הוא התחיל לגדל ציפורים, וזו כנראה ברחה לו. צריך להחזיר לו אותה".
"אמא, אני חייב ללכת לראות!!! יש שם עוד ציפורים?"
"אני מתארת לעצמי שכן, בוא תראה…" מימי הציצה דרך החלון הסגור, היא לא רצתה לפתוח אותו כדי שהציפור לא תברח. דרך החלון ראו את הכלובים וציפורים עפות בהם מצד לצד, אך היה קשה להבחין בציפורים. מימי פתחה מעט את החלון, ושירת הציפורים עלתה עד לביתה.
"וואו!!! אמא, בואי נרד לשם. אני מוכרח לראות!" אמר חיים, וניצוץ היה בעיניו.
"אתקשר לבדוק אם זה מתאים", אמרה מימי.
"דרינג… דרינג", צלצל הטלפון בביתה של חנה.
"שלום", ענתה חנה.
"חנה, את לא תאמיני. פתחתי את החלון כדי לאוורר את הבית וחשכו אוזניי!! עכשיו אשמע את הציפורים כל היום, לא רק בבוקר".
'בעלי צדק, הוא ידע שעוד יהיה לה על מה להתלונן', חשבה חנה.
"אז מה את רוצה שנעשה עכשיו? בעלי הלך לקראתך ועשה מאמץ מאוד גדול, אולי תסגרי את החלון ותדליקי מזגן?" הציעה חנה.
"לא, חנה, לא בשביל זה התקשרתי. בזמן שישבתי על הספה וחשבתי מה לעשות, נכנסה לביתי ציפור אחת כל כך יפה והחלה לשיר. נראה לי שזו אחת הציפורים שלכם שברחה, יכול להיות?"
"כן, נכון", אמרה חנה, "בזמן שבעלי ניקה את אחד הכלובים באמת ברחה לו ציפור אחת. מה? היא נכנסה דרך החלון שלך? ומה עשית?"
"מייד סגרתי את החלון. תיארתי לעצמי שזאת אחת מהציפורים שלכם. היא התיישבה פה על הספה והחלה לזמר. חיים התעורר מהשינה ובא לראות אותה וכל כך התלהב. הראיתי לו את כל הכלובים והוא ממש משתוקק לבוא לראות את הציפורים. האם סיפרתי לך שהשעו אותו מהתלמוד תורה?" המשיכה בלחש, "הוא ממש לא מסתדר שם, מאוד קשה לו. מצב הרוח שלו ממש ירוד. אבל איך שהוא ראה את הציפור שהתיישבה לו על הכתף – חזר לו האור לעיניים. הוא ממש קורן מאושר. האם אוכל לרדת אתו למספר דקות?"
"בוודאי", אמרה חנה, "בשמחה!"
מימי וחיים ירדו לביתם של דרור וחנה. חנה ליוותה אותם לחצר עם הציפורים.
"וואו!" התלהב חיים. "אמא, תראי כמה ציפורים".
"כן, יש פה המון ציפורים מהרבה סוגים", אמרה מימי.
"כמה ציפורים יש כאן? ואיזה סוג זה? ואיזה סוג אלה? והאם יש להם גוזלים…?"
מאותו יום החל חיים להתעניין בציפורים של דרור. מדי פעם הוא היה יורד לביתם על מנת לצפות בהן ולשמוע את שירתן.
דרור, בסבלנותו הרבה, הראה לחיים איך מטפלים בציפורים ובכלובים שלהם כדי שיישארו נקיים, ואף אפשר לו מדי פעם לעזור לו להחליף להן את המים, ולמלא להן אוכל. פעם אחת הגיע חיים בדיוק כשבקעו גוזלים, דבר שריגש אותו מאוד.
ומימי… מימי ראתה איך התנהגותו של חיים משתפרת עם התחביב החדש שלו. היא שמה לב איך הציפורים היוו בשבילו תרפיה אמיתית, טיפול רגשי בבעלי חיים מתחת לאף שלה. היא הבינה שכל הייסורים שהיו לה מהציפורים היו כולם לטובה, שכן עם הזמן החל חיים להשתפר גם בלימודים והפך לילד רגוע ושמח.
חיים ביקש מאמו שתקנה לו זוג ציפורים ליום הולדתו.
תחילה היא מאוד התנגדה. היה לה מאוד נחמד שחיים יורד מדי פעם לשכנים, מטפל בציפורים יחד עם השכן וחוזר הביתה רגוע ושמח עם הרבה סיפוק. היא הייתה מוכנה "לסבול" את הציוצים שלהם במשך היום כי ראתה איזו תועלת יש לבנה מזה, אך להכניס אותן הביתה? זה כבר יהיה ממש מאתגר.
לבסוף החליטה להרים טלפון לשכנתה ולשאול אותה אם תוכל לקנות מהם זוג ציפורים עבור חיים שלה.
חנה פנתה לדרור, והם החליטו ביחד להעניק לחיים מתנה מיוחדת במינה. הם הזמינו את חיים אליהם ונתנו לו לבחור את שתי הציפורים שהוא הכי אוהב, והעניקו לו אותן במתנה יחד עם כלוב מתאים.
חיים לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא גילה אחריות רבה וטיפל בהן במסירות, מדי פעם היה מזמין חברים והם היו משחקים ביחד ואף מכינים שיעורי בית, כשברקע ציוץ הציפורים.
מימי הודתה לבורא עולם על המתנה הנפלאה שנפלה בחלקה. שנים של תפילות על בנה היקר פרשו כנפיים ועלו לפתע עד כיסא הכבוד. משאלת ליבה שחיים יחזור למוטב – התגשמו, בזכות דבר שבהתחלה התנגדה לו: הציפורים של דרור, שעדיין, למרות הכל, עדיין מצייצות.
