פרק שלישי

שהכל נהיה בדברו

"מה קרה?" שאלה בתיה את ערמת הילדים שסביבה. אל תרימי את הקול ואל תלחצי יותר מדי. אל תתני לדמיון המפותח שלך לנפח דברים יותר ממה שהם. ילדים בוכים לפעמים וגם מקבלים מכות. ככה זה ילדים והגיע הזמן שתתרגלי. "נראה לי שדבורה עקצה אותו" אמרה המנומשת ההיא מפירמידת הכוסות החד פעמיים. בתיה הרימה את בן ציון על ידיה, הוא המשיך לייבב יבבות של כאב. היא בחנה את האצבע האדומה, שעמדה להכפיל את נפחה.

"עקיצה?" גולדי כבר הייתה מאחוריה, מורידה במהירות את הסינר החד פעמי ומקפלת אותו לגוש קטן ולבן. "זה שום דבר נורא. הילדים שלי נעקצו כמה וכמה פעמים. וזה עבר להם תוך כמה דקות".

"יש דברים שיכולים להקל על הכאב" אמרה דסי, הנשואה, אחותה של  היולדת. "קרח, מיץ עגבניות, סבתא שלי הייתה מוצצת את העקיצה". בתיה התיישבה עם הילד על מיטת ההיי רייזר. כאב ראש עמום התחיל לדפוק ברקותיה. סביבה המשיכו להתעופף עצות כמו להקת דבורים, ובן ציון התפתל וייבב בזרועותיה. "כואב לך?" גולדי ליטפה לו את האצבע. בן ציון הגביר את הבכי. "האדמומית מתחילה להתפשט", אבחנה גולדי. אוי לא! כדור קוצים התיישב בגרון של בתיה והפריע לה לנשום. השם, שבן ציון לא יהיה חולה. אני לא אעמוד בזה.

היא השפילה את עיניה. האצבע הייתה אדומה כעגבניה בשלה, שהשפריצה נקודות אדומות לכל האזור סביב. "אאההמ" גולדי בחנה את היד, והקמטים על מצחה העמיקו. "אצל הילדים שלי, כשהם נעקצו, לא הייתה אדמומית כל כך רצינית. אולי כדאי לגשת איתו?"

"לאן לגשת?" הקוצים בגרון הכאיבו לבתיה, היא הייתה כל כך קטנה ואבודה. מי אמר שהיא יכולה להיות אמא, בכלל? ממתי היא יכולה להיות אחראית על ילדים קטנים? גדול עליה התפקיד הזה, וכבד נורא. היא לא מצוידת. אפילו את הכרטיס המגנטי של בן ציון לא בטוח הביאה איתה. בטוח שהיא לא הביאה! לא לקחה את הארנק שלה בכלל. רק אברהם לקח את שלו, והכניס את כרטיסי הרב קו בפנים.

"כדאי לגשת לטר"ם" מבטה של גולדי הרצין. האדמומית התפשטה אל שורש כף היד, והמשיכה לצמוח במעלה היד. הכתמים לא מצאו חן בעיניה.

"אתם בטוחים שזו הייתה עקיצה? דבורה רגילה?" שאלה את הילדים, שעמדו על המיטה כמו על פארענצ'עס ועקבו בעיניים קרועות אחר מהלך הדברים.  "דבורה קצת שמנה, אבל רגילה" אמרה דבי, שהייתה בשטח מההתחלה. היא נגשה לאמה החוורת ושאלה בעיניים גדולות מבועתות. "אמא, דבורה שמנה יכולה להרוג?" היא ליטפה את היד של בן ציון, ובן ציון לא הגביר את הבכי, כבר לא היה לו כוח.

"לא נראה לי" אמרה בתיה, מבועתת לא פחות. האדמומית הגיעה לצוואר של בן ציון, ובבת אחת הוא הפסיק לייבב. ראשו נפל אחורנית, ושפתיו הלבינו. "הוא צריך אמבולנס" צווחה בתיה ונסתה לנענע את הילד. איך תנסה להחזיר לו את הנשימה, כאשר היא בעצמה לא נושמת. הקוצים האלה, חונקים אותה עכשיו לגמרי.

"יהושע, תקרא לשכן מול, הוא פראמדיק" צעקה גולדי אל הסלון. "ילדים, בואו נזוז מכאן" יוכי הזמינה את כולם לחדר השני, רק דבי לא רצתה לזוז מבן ציון ומבתיה. השכן פרץ אל החדר. בדק את הילד, שלף מתיקו מזרק והזריק משהו במהירות אל תוך זרועו של בנצי.

"נראה שהוא אלרגי לעקיצת דבורים" אמר השכן, לא מזיז את עיניו מהילד. "הוא חווה כעת הלם אנפילקטי. זה דבר מסוכן מאד. כעזרה ראשונה הזרקתי לו כעת אפיפן. כדאי לפנות אותו לבית החולים להמשך טיפול".

ידיה של בתיה רעדו. נשימותיו של בנצי חזרו אליו, תודה לה'. "מה יעשו לו שם, ומה אני אעשה עם דבי" שאלה את אברהם, הגוש הקוצי איים להתפוצץ, ובתיה ידעה שזה עניין של זמן, עד שתגענה הדמעות. השכן מדד את הדופק של בן ציון ואת לחץ הדם. "אקח אתכם לבית החולים הקרוב" הוא אמר, ופנה לכיוון הדלת. "מי נוסע איתנו?"

"דבי וודאי יכולה להשאר כאן" אמרה גולדי. הייתה הדיינות קצרה באידיש, בין גולדי, בעלה והבנות שלהם. אחר כך נפלה החלטה כלשהי באידיש, פניהן של הבנות היו חמוצות מעט, או שרק נדמה היה לבתיה? אחד מהתאומים בכה בקול דקיק ואמא שלו יצאה מהחדר לטפל בו. בתיה שירכה את רגליה אחרי השכן, שהחזיק את בן ציון. נס שהיה מי שיעשה את זה, כי היד של בתיה הייתה לגמרי לא יציבה.

"אסע איתך" אמרה גולדי, ולא ידעה איזו אבן נשרה לבתיה מהלב. היא החליפה את מטפחת הבית שלה, לקחה את תיקה וירדה אחרי השכן, בן ציון, אברהם ובתיה במורד המדרגות.

"להתראות דבי, תתנהגי יפה" זרקה בתיה לילדה שלה, רגע לפני שנסגרה הדלת. היא הצליחה לדבר, למרות כדור הקוצים, ושום דבר חשוד לא עלה לה מהגרון אל העיניים!

גולדי הייתה מעשית כתמיד. "להתראות ילדים, תסתדרו כן? ותשמרו על התאומים שהניה תוכל לנוח, כן?" זרקה הוראות אל תוך הבית. "אשתדל לעשות את זה מהר, בעזרת ה'".

מיון הילדים היה עמוס להתפקע, ובכל זאת הם לא המתינו בכלל. השכן, מתנדב ההצלה פילס להם דרך אל הרופאים הנכונים. בן ציון היה עדיין חיוור, וכתמים אדומים ומפחידים פזורים על עורו.

"האם הילד אלרגי?" שאל רופא אפור שיער ומשקפיים. בתיה משכה בכתפיה, מנסה להתעלם מהפטישים בראש. "אני עצמי אלרגית לחלבי, אבל לא ברמה של סכנת חיים. ועד היום הוא לא פיתח שום תסמינים של אלרגיה".

"יש לו אלרגיה חריפה לעקיצת דבורים, ואולי לעוד כמה דברים". אמר הרופא ותקתק משהו אל תוך המחשב. "הוא… הוא כמעט מת לי בידיים" אמרה בתיה ובלעה את רוקה. "הראש שלו נפל אחורנית, הוא לא נשם". גם אני לא נשמתי, והראש שלי נפל לכל כיוון. איזו מן אמא חלשה והיסטרית אני.

"מה שהאלרגיה גרמה לו" הסביר הרופא בסבלנות, "הוא התנפחות. בדיוק כמו האצבע שהתנפחה והאדימה, קרה גם בתוך מערכת הנשימה שלו. לכן הוא איבד את הנשימה, ולכן האלרגיה עלולה להיות כל כך מסוכנת… לא תמיד מגיעה האלרגיה עד מערכת הנשימה".

הזרקת ההפיפן הצילה את חייו.

"ברוך ה'" אמר אברהם וליטף את זקנו הבהיר. "תודה לא- ל" הסכים איתם הרופא. "בכול אופן, הוא יישאר למעקב ולהמשך טיפול לפחות ללילה הזה".

"חול המועד עכשיו" בתיה רצתה לבכות.

"את כנראה צודקת" אמר הרופא והטיב את משקפיו, פניו נותרו חמורות סבר, כאילו לרופאים אסור לחייך. "אבל האלרגיה שלו לא התחשבה בזמן החגיגי הזה, אין לנו הרבה ברירות. אני מניח שהבריאות של הילד חשובה לכם".

–

גולדי, כמו מלאך טוב, לוותה אותם אל החדר במחלקת ילדים, דברה עם האנשים הנכונים עד שאברהם וגם בתיה קבלו כורסאות סבירות לשנת הלילה, בדקה את בן ציון שישן שנת ישרים, וליטפה את פניו. בכל אותו זמן שתקה בתיה ובלעה את רוקה מפעם לפעם. גולדי כל כך טובה! גומלת לה כל כך הרבה חסד חינם, שהיא כבר לא יכולה לראות את זה.

אבל במקום הזר והמוזר והענק הזה, בתוך מבוך של חדרים ופרוזדורים וחלוקים לבנים, לא היה לה סיכוי להסתדר לבד.

גולדי נעלמה וחזרה אליהם עם טרמוס חם וזוג כוסות, מזגה לבתיה כוס תה חם. בתיה ברכה בכוונה שהכל נהיה בדברו, פעם שניה בערב ההזוי הזה, ומתוך הערפל שטשטש לה את המוח, היא הזכירה לעצמה את מה שהיא זוכרת תמיד: שהכל הכל הכל, נהיה בדברו. אסור לך לשכוח את זה לרגע אחד.

היא שתתה מהתה משיב הנפש, וכמו קוסמת, הניחה גולדי על הארונית צלחת עם פרות שטופים. "זה מה שהצלחתי להשיג כאן" היא התנצלה, "חבל שלא הבאתי איתי משהו חם מהבית… לא עלה בדעתי שיאשפזו אותו". בתיה הנהנה שזה בסדר, והתעצבנה על השתיקה שירדה עליה. "עכשיו אני חייבת ללכת הביתה, כולם מחכים לי" אמרה גולדי בקול מתנצל. "על כל שאלה או בקשה, אל תהססו להתקשר".

"תודה רבה גדולה מאד" אמר אברהם ועיניו בארונית. "יישר כוח, עזרתם לנו מאד עד עכשיו".

גולדי עוד עמדה במפתן החדר. בודקת את מעלות המזגן. אחות חייכנית נכנסה אל החדר, בודקת את חומו ולחץ דמו של בן ציון. "איפה יש כאן שמיכות?" שאלה אותה גולדי. "שם" הצביעה האחות על נקודה עלומה במסדרון השקט. "תיכף אביא לך".

"את יכולה ללכת" שחררה אותה בתיה כמעט בכוח, והצליחה אפילו לחייך. "הכל מסודר. יש לנו אוכל, שתיה, ואפילו שמיכות למקרה שיגיע החורף".

גולדי הלכה. אברהם כיבה את מנורת הלילה, כיסה את עיניו, אמר קריאת שמע לאט ובכוונה ועצם את עיניו. אחרי ברכת המפיל הוא נוהג שלא לדבר.

בתיה ישבה על הכורסה כמו בובת סמרטוטים, כל עצמותיה כאבו, והעיניים לא רצו להיעצם.

הגוש הקוצי עוד ישב שם בגרון, ישב והעיק. היא הייתה כל כך בודדת. הייתה רוצה להיות שוב בטי הקטנה ולצרוח אמא. בתיה הייתה מופתעת מהמחשבה החדשה והביטה בה באומץ: כן. אני רוצה עכשיו את אמא שלי, האמתית. שתהיה כאן אתי, שתחבק אותי, שתבטיח לי שאני אמא טובה והכל יהיה בסדר. הטלפון של בתיה רטט על הארונית. ידה של בתיה נותרה על משען הכורסא, תלויה באפס כוח. זו בטח גולדי, הגיעה הביתה ורוצה לשמוע אם הכל בסדר. היא לא חייבת לענות לה, היא יכולה לחשוב שנרדמה כבר.

אבל לא חייב להיות שזו גולדי. מי עוד יכול להתקשר?

ידה העייפה התקרבה בכל זאת אל המכשיר המרטט, וקרבה אותה אל מול עיניה העייפות. יכול להיות שהיא כן נרדמה בסוף, ועברה לממלכת החלומות? כי בצג הטלפון היה מספר ארוך, של חוץ לארץ, מוכר עד כאב.

מספר הטלפון של אמא.