פרק רביעי
מי יזכור את הצעד הראשון
היד של בתיה לחצה בלהיטות על המתג הירוק. אמא'לה. את כל כך רחוקה עכשיו, אבל את אמא שלי. אולי תקשיבי לי, אולי תכילי אותי, אולי תגידי לי, סוף סוף, כמה אני מתאמצת להיות טובה ולעשות טוב. יש דברים שרק אמא יכולה להגיד לילדה שלה, אלוקים יודע כמה אני צמאה ומיובשת ולבד.
בתיה ניערה את ראשה העייף, מנסה לנער ממנו את שברי האשליות.
הקול של אמא היה קר ומתכתי ורחוק, כמו תמיד. "בטי!" היא פתחה במילה אחת. אחר כך שתקה, והשתיקה שלה המתינה למשהו. אולי התנצלות. אבל מה עשיתי? בתיה לא הצליחה להיזכר.
"בטי, אני מחכה לטלפון והוא לא מגיע" המתכת בקול של אמא הייתה כל כך נוקשה, כמו צינור הפלדה שמחוץ לבנין. אם הייתה נוגעת בה הייתה שומעת 'גלאנג'. "על מה את מדברת, אמא?" בטי לא הבינה, למה שוב הריסים שלה לחים. "חג אצלנו היום, ואני בבית החולים עם בן ציון…". המשפט האחרון נבלע בקולה של אמא. "חג שמנג. על זה בדיוק אני מדברת איתך עכשיו. גם לנו יש חג, ואת לא מתייחסת.. לא טלפון, לא מתנה, לא מכתב, לא כלום. ככה לימדו אותך להתנהג בקצה העולם שלך?".
"איזה חג יש לכם?" בתיה הייתה קטנה ומותקפת. את עניין בן ציון והאלרגיה העדיפה להדחיק בינתיים.
אמא המתינה עוד דקה ארוכה ושותקת ואחר פלטה. "החג של הנס!"
"אה" בתיה הייתה קטנה ומכווצת. "יש להנס יום הולדת! לא מבינה איך יצא לי מהראש… החג שלנו.." אויש. בתיה טפשה. עכשיו תסבירי לאמא מה זה ליל סדר בשבילך, ואיך הרגשת שאף אחד מהמשפחות "שלך" לא הצליח לארח אותך לליל הסדר. את יודעת שאין לזה סיכוי, מה את מנסה בכלל.
"שוב עם השטויות שלך" נשפה אמא. "תגידי, ליהודים אסור להתקשר לאח לאחל לו מזל טוב?" הקול של אמא עלה, ונשמע לבתיה קרוב ומאיים. "אני אשה עסוקה. מליון דברים יושבים בתחום האחריות שלי. עשרות פגישות רפואיות ביום, בניין חדש במתחם, ומעולם לא שכחתי לחגוג יום הולדת לילדים שלי. זה מינימום, של פעם אחת בשנה".
"אה, לבן ציון יש יום הולדת בעוד שבועיים, אני אגיד לו שיתקשר אלייך". בתיה לא הבינה מאיפה זולגת לה הטיפשות אל הפה, שוב ושוב. "מזל טוב!" אמרה אמא, ומשהו בציניות שלה בכל זאת התרכך. "אם תבואו לכאן, נחגוג לו מסיבה עם ויסקי ושמפניה, והמון בלונים ומתנות. אבל זה רק אם תבואו אלינו. ברור לך שאני לא יכולה לעזוב את כל המפעל הזה אפילו ליום אחד". בתיה שתקה, ואמא המשיכה. "מה יש? בתנ"ך שלכם כתוב שאסור לנסוע לסבתא שמחוץ לשומקום שלכם? שאסור לחגוג ימי הולדת?".
"לא כתוב שום דבר מהדברים האלה" אמרה בתיה, מובסת. ולא אמרה כלום על הויסקי והשמפניה. "נחשוב על זה… בינתיים תני לי את הנס, ואגיד לו מזל טוב".
"הלו" הקול של הנס היה גברי ומחוספס ורחוק. "מזל טוב" אמרה לו בתיה קלושות. "עכשיו תאחל לי משהו" ביקש הנס והמתין. "אני מאחלת לך…" המילים נתקעו לבתיה בגרון. מה תאחל לו, לאיש בן השלושים, שאי פעם היה אחיה? "אני מאחלת לך שתהיה בריא, ש… תצליח, ותעשה רק דברים טובים בעולם".
גיחוך עלה מהעבר השני. "תהיי בריאה גם את" אמר הנס, ובלי הודעה מוקדמת, טרק את השפופרת.
בתיה מיששה את הטלפון הנייד ובהתה בו. הוא השמיע הבהוב חלוש, היא חיברה אותו אל המטען. הביטה על בן ציון שנשם קצובות ועל פניו השלוות של אברהם. ופתאום היא התפרקה אל תוך הכורסא.
הבכי עלה לה מתוך הבטן, ושטף את פניה בגלים. היא בכתה את המילים של אמא, שהיא אמרה, ובעיקר את אלו שהיא לא אמרה. היא בכתה את הזרות, את הבדידות, את הדבורה שעקצה את בן ציון, את דבי שנמצאת בבית של גולדי, את החסד של גולדי טובת הלב, את התאומים שנולדו במזל טוב, היא בכתה את הנשמה שלה, בשקט.
עיניה נעצמו בעייפות, ושוב היא הייתה בתוך הבית הגדול והיפה ההוא. ארבע קומות לו וחדרים רבים, ומשרתות, וג'קוזי, ובריכה מאובזרת, ואמא אחת ממהרת לעבודה מאד. בטי נמצאת שם בבית כמו נסיכה. אבל אין לה את מה שהיא כל כך רוצה. והיא צמאה, ומיובשת, ובודדה. האוזניים של אמא ממשיכות לנדוד הלאה, אל בנייני מפעל חייה, ובטי, מוקפת בית יפה ואביזרים ומשרתות, כבר מאז הרגישה לבד.
היא התעוררה אל תוך החדר החשוך. זרות חונקת שנשבה מקירות בית החולים.
אברהם ישן שנת ישרים, מהמסדרון עלו קולות של אחיות וצפצופי מכשירים. אולי תצלצל עכשיו? תגיד לאחות יפה שכואבת לה הראש?
היא תמדוד לה חום ותגלה שהיא חמה, אולי. אולי לחץ הדם שלה גבוה מדי, או נמוך מדי. שמישהי תהיה כאן ותדבר איתה. שרק לא תהיה כאן לבד.
הכאב ברקותיה התגבר. היא קמה מהמיטה, ניגשת לכיור ליטול ידיים. שטפה את פניה וניגשה את החלון הגדול. מסיטה את הוילון החום. שמים כהים החלו להתבהר בקצוות. מהחלון נצצו הרים מנוקדים בנורות לילה למלוא האופק. ההרים היו בעיניה כמו כתר זורח. פיה היה כל כך צחיח, ובכל זאת הוא נפתח והצליח ללחוש.
"אבא שלי" היא אמרה. "אבא שלי".
יותר לא הצליחה לדבר. אשד גאה מעיניה, רוחץ את פניה האדומות. עיניה היו מזרקת מים, והיא נתנה להן לפכפך, לשפוך החוצה את הכול.
"אני כל כך לבד". השמים התבהרו עוד יותר. שמש אצילית נעמדה מעל ההרים מחייכת אליה חיוך של זהב. "אף אחד בעולם לא יודע, אף אחד לעולם לא יבין". לחשה. "איך אני יכולה לתת כוח לילדים שלי, כשאני בעצמי כל כך מרוקנת… כמה אפשר לנצל את גולדי ולעייף אותה. כמה אפשר להיות מושא לחסד".
קרני שמש השתברו מול עיניה הלחות וסנוורו אותה. היא המשיכה לעקוב מרותקת על הנוף המתבהר. מאפשרת להוד הרחב הזה לעטוף אותה לאט.
ופתאום, בלי לחשוב איך, היא התחילה לדבר: "אתה היחיד שיודע את הבדידות שלי, כמה היא כואבת. רק אתה יודע, איך עזבתי הכול והתמסרתי אליך. רק אתה יכול למלא לי את החסר השחור הזה. רק אתה, שעומד מעל כל האבות וכל האמהות, יכול להיות לי כאב וכאם.
מעולם לא ידעתי אבא, כמה קשה להיות אמא. כמה גדולה וכבדה האחריות. עשה שאדע ואזכור, כי אתה זה שנושא אותי, על חבילת דאגותיי המעיקה".
רשרוש נשמע מאחוריה. בתיה ניגבה את פניה בגב ידה. לגמה נשימה, מתחה את שפתיה לחיוך ולאט הסתובבה לאחוריה.
אברהם נטל ידיים ומלמל ברכות השחר.
"ישנת טוב" הציץ עליה, מחייך קלות. "המחזיר נשמות לפגרים מתים".
אה. אהה. כמה טוב היא ישנה, כמה ארוך היה הלילה. בנצי פתח עין כחולה והתמתח. האחות יפה צצה במפתן. מודדת חום ולחץ דם. "מה שלומך, בן ציון?" זרקה והביטה בפניה הסמוקות של בתיה. "הילד נראה בסדר. תיכף יהיה ביקור רופאים, והוא יקבל מכתב שחרור". אמרה, בוחנת שוב את פניה של בתיה. "מה שלומך את, אמאלה?".
"שלומי בסדר גמור" ענתה לה בתיה בקול יציב. מרחוק חייך אליה האופק, לוחש לה סודות. את תהיי בסדר גמור אמאלה. כבר עכשיו טוב לך יותר.
–
השולחן היה ערוך בטוב טעם. הרב הניגמן מזג יין מבקבוק הקריסטל והתרומם, כשדבי הכריזה בקולה הצלול: את האפיקומן של הדוד, אני תפסתי לתפוס!
צחוק קולקטיבי שטף את השולחן. גולדי צבטה לה בלחי ואמרה שהיא מותק, ובתיה הסבירה לה שהיום הוא שביעי של פסח. חג שונה מליל הסדר, ואין בו אפיקומן וארבע קושיות.
דבי הנהנה, אולי מבינה ואולי לא את הכול. הרב הניגמן קידש על היין ושקיות מצה חולקו ליושבי השולחן. לקול המצה המתפצפצת, ניסה הרב הניגמן, בעלה של גולדי, שדבי כינתה אותו "הדוד", להכנס לנעליו של נחשון.
"הוא היה איש ככל האנשים. בתוך עם ישראל התהלך וישב. יחד עם כולם הוא התעטף בענני הכבוד, יחד עם כולם הוא שתה מבארה של מרים ונהנה מטעמו הענוג של המן. יחד עם כולם הוא התהלך במדבר, ענן מיישר לו את הדרך ומפנה אותה מנחשים ועקרבים. יחד עם כולם, נפתחו עיניו באימה, מול מרכבות פרעה וחיליו שהלכו והתקרבו אל העם, ובידיהם חיצים וחרבות…
יחד עם כולם התלפפה סביבו טבעת חנק: מולו הים ונחשולי גליו, מאחוריו גדודי מצרים הולכים ומתקרבים, ענני אובך מתרוממים, מטשטשים את שדה הראיה —"
בתיה עצמה את עיניה. נעלם השולחן היפה ומשפחת הניגמן המפוארת. נעלמו כלי הפורצלן וסלטי הפסח. מולה התנחשלו הגלים, ואל עיניה חדר מלח הגלים, שורף בהם.
היא ראתה את נחשון, איש קטן בין אנשים. הרוח מעיפה את זקנו אחורה. והוא מציב רגל בתוך המים. ועוד רגל. גלי הים מתגברים, מאיימים לבלוע אותו. מי יזכור שהיה כאן פעם נחשון, היה ואיננו?
המים מציפים אותו, הרגליים שוקעות בחול הרך. שוקעות עוד ועוד. המים מלוחים, מתיזות מלח לעיניים ולפה. עוד רגע הן מגיעות לנחיריים, אי אפשר לנשום —
"ופתאום זה קרה" הגיע הרב הניגמן לסוף הסיפור, עיניו מוארות באור יקרות. בתיה התנערה כמו מחלום. "פתאום נעלם לו הים ודרך רחבה נסללה בפניהם. מסותתת, יפה, מקושטת בעצי פרי. ושוב צעד לו נחשון יחד עם כל העם, מתמזג איתם ואוכל מפירות הניסים". בתיה סקרה את השולחן. בראשו ישב הרב הניגמן עטור השטריימל. סביב היו הנשואים וטפם, ועל פניהם חופפת השכינה.
"מליוני צעדים צעד העם הזה על האדמה הניסית, שנפערה להם בתוך הים. מליוני צעדים של התקדמות, לקראת הגדה השניה. האם מישהו זכר את פסיעתו הראשונה, המסוכנת כל כך, של נחשון?".
בתיה עפעפה ועיניה בתוך הצלחת. חיבקה את בנצי הקטן אל לבה. "יום יבוא" לחשה לו. "ושורה של דורות יהודיים כשרים, ימלאו את השולחן שלי. אולי כמו בבית הזה…" היא בלעה את רוקה המלוח. גדול היה החלום, והלב שלה קטן מלהכיל אותו. "מיליוני צעדים עוד תצעדו בדרך הזאת, באדמה הניסית שנפערה לנו בתוך הים.
אולי תדע, בנצי שלי, ויחד אתך הדורות אחריך. אולי לא תדעו.
הלוואי לא תדעו" בנצי נפנף בזרועותיו, מנסה להשתחרר מחיבוקה המהודק מדי. "אולי לא תדעו כמה קשה וכמה ארוכה היא הייתה, הפסיעה הראשונה.
כמה מלח נכנס לי לעיניים, כמה פעמים נחנקתי, כמעט, כמה פעמים נפלתי והתייאשתי, עד שנבקע לי הים…"
בנצי השתחרר מידיה, זוחל בצהלה אל מתחת לשולחן. בתיה התכופפה להרים אותו, לוחשת, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע.
"די לי שאני זוכרת.
כי את הצעד הראשון הוא הצעיד אותי. והוא זה שקרע לי את הים".
