בס"ד

פרק ראשון – תרגישי מלכה

הסלון הקטן היה נקי וחגיגי ומואר, והשולחן הקטן הערוך לא הזכיר בכלל את השולחן הארוך בבית של הניגמן, שאירחו אותם בשנה שעברה. הוא לא היה דומה למארחים שטיינר, מלפני שנתיים. ובכל זאת ניצבה קערת סילברפילד במרכז השולחן, שלש מצות עגולות הפיצו ריח מגרה ממרכז השולחן, ועוד כמה אלמנטים כסופים ניסו לשוות לו מראה הדור.

אברהם ישב כמו מלך קצת עייף בקיטל הלבן שלו, וניהל את הממלכה דלת המשתתפים. בן ציון משך בשולחן ודבי קיפצה בין הכסאות לספה.

בתיה בחנה בעיניים עייפות את שולחן הסדר שלה, ונאנחה בלי קול. ככה נראית השנה הראשונה שלהם בבית, כל כך שונה מכל החלומות. שוב בנציון בכה, הוא פלט בבת אחת את כל הירקות הטחונים שהכניסה לו בעמל. יופי, עכשיו עיטרו שפריצים כתומים את שולחן הסדר החגיגי, ניקדו את המפיות הלבנות ואת גביע הכסף.

אברהם עצם את עיניו, מנסה להכניס עוד קצת התלהבות ובכל זאת למהר באמירת המגיד, כי כמה יכולים ילדים קטנים לחכות עד לשולחן עורך, וגם בתיה וודאי רעבה כבר ועייפה. לא קל לנהל ליל סדר לבד, אבל השנה זו הייתה ברירת מחדל.

חלמת על זה כל השנים, אמרה בתיה לעצמה, וניגבה את ריסיה הבהירים. אבל בחלום היא לא הייתה עייפה בכלל, וגדוד של ילדים צדיקים, מסולסלי פאות ופעורי עיניים, ישבו שם והקשיבו מרותקים למוצא פיו של אברהם. בחלום הייתה אווירה מלכותית, והרגשה מוחשית וזוכרת, של יציאה מעבדות לחרות.

את צריכה להרגיש מלכה, הזכירה בתיה לעצמה, כשהיא קמה אל המטבח הקטן להביא מרור וקערית חרוסת, ועוד שתיה לבן ציון, ועוד שקית של אגוזים קלופים לדבי, כדי שיהיה לה מה לחבוט ולפוצץ אל השולחן המפואר.

את צריכה להרגיש מלכה, אמרה בתיה לעצמה, ובכל זאת הרגישה כמו שפחה. ניסתה ליישר את הגב הכואב, ובין ידו המתנופפת של בן ציון לגמה ממילות ההגדה, קצת מפה וקצת משם.

איכשהו, הם הגיעו אל האפיקומן.

דבי הפסיקה לחבוט בשקית האגוזים, דממה קצרה ירדה על הסלון הקטן, ובתיה נשמה אותה עמוק אל תוכה. "צפון" הרים אברהם את הקול. זו הייתה מנגינה משולבת מהניגמן ושטיינר פלוס מבטא צרפתי קלוש ורחוק. אברהם סובב את פניו אל כרית ההסבה, תחב את ידו אל המחבוא והיד חזרה אליו כלעומת שבאה. ריקה.

"מי גנב לי את האפיקומן!" שאל אברהם במבט חמור סבר. "אני!" נופפה דבי במפית הבד, וחיוכה היה זורח מאד. "ואני לא מחזירה אותו עד שלא תבטיחו לי פרס".

"נו תגידי מה את רוצה, עד חצי המלכות!" החיוך הדגיש קמטוטי עייפות, או אולי הם שייכים כבר לגיל, על לחייו של אברהם. "אני רוצה מתנה ענקית" המשיכה דבי למתוח אותם.

"נצטרך לחשוב אם נוכל לקנות לך אותה" אמרה לה בתיה. יש גבולות בבית הזה, ילדונה. "אם תרצי לטוס לירח" אמר אברהם, "לא בטוח שנוכל לתת לך את זה".

"אני לא רוצה לטוס לירח" זרח החיוך של דבי. "אני רוצה שתקנו לי מזוודה, גדולה, ענקית, עם המון המון רוכסנים". "בסדר" הסכים אברהם ולקח את שקית הבד מידיה. "אבל רק אחרי חול המועד, כי בחול המועד אין חנויות". בשביל מה את צריכה מזוודה, ילדונה? אשאל אותך מחר, כשוך ליל הסדר הקטן שלנו, וכשכאב העייפות ירפה מראשי הייגע.

אברהם הביט בריכוז במפרשי ההגדה, מזמזם שיר חסידי. "אתם יודעים למה אני צריכה מזוודה, כן?" קטעה דבי את השיר היפה.

"ניקח את המזוודה הזו, ונלך לתחנת האוטובוסים! כמו שפוגל השכנים עושים, ולב, ויעקובוביץ’, ומליון חברות שלי!" אמרה דבי, עיניה להבות לא ברורות.

החיוך מפניה של בתיה נמחק, בבת אחת. היא הבזיקה מבט כאוב אל אברהם. אברהם המשיך לשיר את הזמר החסידי, ובתיה לא אמרה כלום. רק מזגה לדבי עוד כוסית של מיץ ענבים, שמינית במספר. שתשתה כוס תשיעית ועשירית אפילו, ורק לא תתחיל.

שלא תתחיל את הסדרה שלה עכשיו. שלא תהרוס להם את ליל הסדר, הצולע ממילא.

—

בחול המועד הם יצאו יחד. בתיה הובילה את בן ציון בעגלתו, דבי נתנה יד לאברהם וצעדיה קיפצו על המדרכה. "לאן אנחנו הולכים?" שאלה דבי בפעם החמישית.

"לברך ברכת האילנות" ענה לה אברהם ועיניו מחפשות, תוהות. "היה כאן עץ שסק, באחד הבניינים האלה… ראיתי שלט עם הברכה מודפסת עליו…" לבסוף, הייתה זו דבי הערנית, ששמה לב לשלט, ולפרות הכתמתמים שהציצו בין העלים הצפופים. אברהם עצם את עיניו, בירך בכוונה על האילנות הטובים שברא האלוקים, להנות בהם בני אדם. בתיה ענתה אמן בכוונה ואחר עצמה את עיניה, לברך גם היא.

היא נשמה אל תוכה את ניחוח הפריחה. "אין כמו האביב הזה, הקדוש, של ארץ ישראל" אמרה, מביטה על אופק ההרים. "בחוצלארץ אין אוויר קדוש?" זרקה דבי שאלה תמימה. "לכן אנחנו לא נוסעים לשם, בחיים?"

ילדה קטנה, איך היא יודעת לדרוך על יבלות הכי כואבות. בתיה שתקה לרגע ומיד התנערה. "אין כמו ארץ ישראל" היא הטעימה כל מילה, ולא יספה. השמש האביבית הזמינה אותם לטייל הלאה במורד הרחוב. "אלך לבית המדרש, יש עכשיו שיעור של ענייני דיומא" אמר אברהם. "נלווה אותך" אמרה בתיה.

"סליחה" בתיה נסתה להחלץ מתוך עומס לא הגיוני בתחנת האוטובוסים, שגלש על פני המדרכה כולה. העגלה של בן ציון נתקעה בעגלת תאומים מסורבלת. אם התאומים הסיטה אותה פנימה, אל תוך התחנה. בתיה הביטה קדימה, אל אופק ההרים התכלכלים. רק קדימה, הלאה מהתחנה המלאה.

על העיניים של דבי לא הייתה לה שליטה. הן טיילו פנימה, והרגליים הקטנות עצרו מהילוכן. "היי, חנהלה!" ילדה אחת מתוך סט של ילדות לבושות בגדי חול המועד חדשים, ענודות סרטי שיער תואמים, נופפה לה לשלום. "לאן את נוסעת?"

"דבי, אני ממהרת נורא" בתיה הסמוקה נסתה למשוך בידה של הילדה, מביטה עדיין קדימה בריכוז. "רגע, אמא. עד שפגשתי את חנהלה! תרשי לי לדבר איתה עד שהאוטובוס יגיע, טוב?" בתיה משכה בכתפיה. אברהם המשיך לצעוד לבדו אל בית המדרש. בתיה הביטה אחר דמותו המתרחקת, העטויה קפוטה חסידית בוהקת, ושטריימל שחור שעיר.

איש ככל האנשים, אברהם שלה. הולך לבית הכנסת לשמוע שיעור תורה. אולי גם להשתתף, הלוואי שיהיה בו אומץ.

"היי! גם אביגיל כאן" מתוך התחנה קפצה ילדה קלועת צמה, גם היא נופפה לדבי לשלום. "לאן את נוסעת?"

"גם היא נוסעת לסבתא שלה, לביקור של חול המועד" ענתה חנהלה במקומה והמשיכה לפטפט. "היום אנחנו נוסעים לסבתא ירושלים ולכותל, ומחרתיים נסע לסבתא בני ברק ולפינת החי". בתיה סיימה לקרוא בעיון את כל המודעות בעמודים הסמוכים לתחנה, כמה טוב שמיקמו אותם בדיוק כאן. "ואתם, לאן אתם נוסעים?" שאלה אביגיל את דבי, מעיפה אחורה את צמתה הדקיקה. בתיה התיקה את עיניה מלוח הלוויין, המדווח על זמן בואם של האוטובוסים. "האוטובוס של אביגיל מגיע עוד רגע, לא כדאי לעכב אותם" אמרה לדבי בלחץ. כמענה לתפילתה האילמת נכנס האוטובוס לתחנה, חנהלה נבלעה בין דלתותיו יחד עם סדרת אחיותיה, וגם הצמה הדקיקה של אביגיל, שנקראה אל הדגל המשפחתי, נעלמה מהאופק.

האוטובוס פלט עשן עכור, ודבי התיישבה בתחנה המרוקנת. "כל העיר נוסעת" אמרה דבי, ושרבבה את שפתיה בעצב. "כל העיר נוסעת לסבתא שלה, ורק אנחנו לא. אני יודעת למה, זה בגלל שאין לנו סבתא, ואת סתם אומרת שיש".

"את מדברת שטויות" בתיה נגבה אגלי זיעה שניקדו את מצחה, על אף האביב הנעים. "ועכשיו בואי נחזור הביתה, להכין ארוחת צהריים חגיגית".

"לא רוצה, לא מעניין אותי!" דבי בעטה על דפנת התחנה המחוררת, וזו השמיעה צליל מתכתי קר.  "את לא אוהבת אותי, את לא נותנת לי מה שאני רוצה! רק את בן ציון את אוהבת" דבי קפצה מספסל התחנה ונעמדה מול אמה בגו זקוף. "הבטחתם שתקנו לאפיקומן, מזוודה ענקית! כשתהיה לנו מזוודה, כבר לא יהיה לאף אחד תרוץ". דבי קיפצה, הדמיון העלה שלהבות בעיניה. "נמלא את המזוודה הענקית ונסע לסבתא חוצלארץ, לביקור של חול המועד! לא סתם ניסע, ניסע במטוס! ונקבל שמה כאלה מתנות, שחנהלה בחיים שלה לא חלמה לקבל! תקנו לי פליימוביל ענק מארץ החלומות, העיניים של אביגיל יצאו לה".

בן ציון הושיט את ידיו אל ספסל התחנה, מנסה להחלץ מקישורי העגלה. "אנחנו חייבים לחזור הביתה, דבילה" בתיה שרכה את צעדיה למעלה הרחוב. "בן ציון עייף, ואני צריכה להכין ארוחת צהריים".

"לא רוצה לחזור הביתה, ולא רוצה לחזור הביתה!" דבי נשכבה על המדרכה למלוא ארכה, ידיה ורגליה בועטות באוויר. "רוצה לנסוע לסבתא, עכשיו!"

בתיה חייכה אליה בעצב, מודה לה' על הרחוב הריק שחסך ממנה בושות. "אי אפשר לנסוע לסבתא עכשיו מותק" הסבירה לדבי לאט. "למה, כי אבא לא כאן? אני יכולה לרוץ לקרוא לו!" דבי נעמדה לזנק, ופניה הרטובות לוהטות. "לא, לא!" בתיה עצרה אותה, בן ציון התכופף מתוך העגלה בצורה מסוכנת. "אי אפשר לטוס מהרגע להרגע. צריך לסדר דרכון, ולהזמין טיסה" בתיה לא הבינה למה היא מתנצלת כל כך, הילדה, עוצמתית ככל שתהיה, היא רק בת שש וחצי. "אז תסדרי היום דרכון ומה שצריך, ומחר ניסע!" בעיניה של דבי בער הניצוץ ההוא, המוכר, של אלו שרוצים לעקור הרים וגם עושים את זה.

"לא שייך" בתיה בלעה את רוקה, ולא הבינה למה הוא כל כך מלוח. "אני הולכת עכשיו הביתה מהר. ו… בואי נמהר" הכניסה את כל החגיגיות לקולה. "אולי בכלל דודה גולדי מתקשרת להזמין אותנו… מזמן היא אמרה שהיא כמו סבתא שלנו!"

"דודה גולדי היא לא סבתא שלנו, והיא אפילו לא דודה" אמרה דבי והואילה לצעוד אחרי בתיה, בלי להרגיש. "אבל לא אכפת לי שהיא תזמין אותנו לביקור של חול המועד. בבית שלה אף פעם לא משעמם". היה רגע של שקט, בתיה נשמה נשימה אחת עמוקה, מוקדם מדי.

"אני לא מבינה" אמרה דבי, התמיהה זרזה את צעדיה. "למה את לא נוסעת לסבתא, בחיים" קטרה דבי. "היא אמא שלך, אמרת לי. את לא צריכה לעשות לה כיבוד הורים?"

"המממ" ענתה בתיה ולא הוסיפה. דבי משכה בכתפיה.

—

כשאדים חמימים מלאו את המטבח, ודבי שקעה בהאזנה לדיסק מרתק וחדש, הסתגרה בתיה בחדר. נשמה עמוק, אספה את כל האומץ שלא היה לה וחייגה את מספרה של גולדי.

אחר חמשה צלצולים ענה לה ילדון, היו המון בכיות וצחוקים ורעש ברקע, כאשר גולדי נגשה אל השפופרת. בתיה נאלצה להגביה את קולה ולחזור על דבריה שוב, ולבה שקע עשרים פעם, כשאמרה: "דבי שלי מאד מקנאה בחברות שלה… אולי את מסכימה להזמין אותנו לביקור של חול המועד?"

גולדי אמרה שבטח, ובוודאי, והיא ממש ממש ממש מתנצלת איך יצא לה מהראש להזמין אותם. כי העומס, והילדים והבלגן, ואין סדר יום, ומה השאלה בכלל – תמיד הם יכולים לבוא לביקורים ולא צריך לחכות להזמנות.

בתיה הודתה לה. נגבה את עיניה ויצאה מהחדר בחיוך רחב ובהבטחה חגיגית לדבי: הנה, מחר בבוקר גם אנחנו נוסעים. נעלה על אוטובוס ונסע לדודה גולדי שהיא ממש כמו סבתא, לביקור של חול המועד.

—

חלף היום ובא הלילה.

ברגעים של נים ולא נים, עלה מול עיניה של בתיה בית גדול ויפה. ארבע קומות לו וחדרים לו רבים. משרתת נמוכת קומה ניגשת אל נסיכה אחת, משילה מעליה את הסוודר שקיבל כתם קטן, ומביאה לה סוודר חליפי ויפה.

"תרצי לשתות משהו, גבירתי? או אולי לאכול?".

"רק לשתות, כוס קולה קר עם קוביות קרח" עונה הגברת בלי להניד עפעף. "ותכיני לי בבקשה את הג'קוזי, כואב לי הגב".

המשרתת נעלמת, חוזרת כעבור רגע עם כד קריר וכוס קריסטל. "הסבון והמגבת שלך מוכנים. ואם תרצי, אקרא לדניס והיא תעסה לך את הגב".

בתיה מתענגת על רכות הג'קוזי, ועל התחושה הנסיכית שחזרה אליה, לפחות בחלום.