השלישי בטבת / ג. ברקן

השלישי בטבת / ג. ברקן

השלישי בטבת/ ג. ברקן

רוסיה, 1939.
היה זה אחד הימים המאושרים ביותר בחייה. לא שהיא ממש זכרה מה היה קודם לכן, אבל בכל זאת – יום הולדת שמיני, יש רק פעם אחת בחיים.
“מזל-טוב, ילדתי!” חיבקה אותה אמא, ואבא חייך ממקום מושבו על יד השולחן. “הגיע הזמן להדליק את הנרות”, הכריזה האם וקולה רעד מעט בקצוות. “ויקטור, תביא בבקשה שמונה נרות”.
“הנה הם”, שמט בנה הבכור את חפיסת הנרות על השולחן.
“תודה!” היא חייכה. לא מעירה על חוסר הכבוד שלו כלפיה. יום קשה עמד מאחוריהם וכל טעות יכולה להוביל לאסון. אם האסון עדיין לא קרה…
“ויקטור נראה מוטרד, עדיין”, לחשה קרינה לבעלה באחד מרגעי החסד בהם היו שני הילדים שלהם עסוקים מידי בשביל לצותת.
“זה בסדר, נחת עליו אתמול דבר גדול”, נאנח האב בכאב. “אני מקווה שהוא יתגבר על זה בקרוב”.
אבל ויקטור לא התגבר. ויום אחרי יום הולדתה השמיני של רוסלנה נלקחו הוריה למעצר על ידי המשטרה החשאית, ולא שבו.

“רוסלנה?” דפק ויקטור על הדלת המתקלפת, היא התחילה להלחיץ אותו. מה יכול לגרום לילדה כמוה להסתגר בחדר ולא לפתוח לו? היא לא מתגעגעת?
“רוסלנה, בבקשה, תפתחי כבר”, הוא התחנן. “רוס?”
הדלת נפתחה בפתאומיות שכמעט הפילה אותו אל תוך החדר.
“רוס!” קריאת הצהלה שלו התהפכה לבהלה והוא בהה באחותו קצוצת השיער.
“ידעתי שזה מה שתגיד”, משכה הקטנה באפה.
“ממה זזזה?” התגמגם אחיה.
“הם לא רוצים שיהיו כינים בפנימייה”.
“אז הם פשוט חתכו לך את כל השערות?”
“כולן צוחקות עליי”, התמרמר קולה של רוסלנה. “הן אומרות שאני נראית כמו בן”.
“אני בטוח שגם להן עשו את זה כשהן היו חדשות”. הוא לא סיפר לה שגם לו מציקים. למה להעמיס עליה? במקום זאת הוא חיבק אותה בחוזקה. “הן סתם ילדות מטופשות וקנאיות”
“אני רוצה הביתה…” היא התרפקה עליו.
“רק עוד ארבע שנים”, הבטיח ויקטור. “זה לא הרבה אם לא סופרים. ואז, רוס, אני אקנה לנו בית”.
~~~~~
רוסיה, 1954.
“החברה יורוביץ?” הציצה המזכירה שלה לתוך המשרד. “אישה אחת עומדת בחוץ”.
“תכניסי”, הפטירה רוסלנה. כנראה האישה כלל לא התכוונה לבוא אליה, אלא לאחד האגפים האחרים של הבניין – ולא הורשתה להיכנס. אבל אולי בכל זאת היא תוכל לעזור, כמו שעזרה לאחרים לפניה, ובגללם כבר יודעת סטניסלבה המזכירה להפנות אליה את כל אלה שנשארים בחוץ ללא מענה.
“היא כאן”, חזרה סטניסלבה ופתחה את הדלת לרווחה.
“שלום לך”, חייכה רוסלנה אל האישה הזרה וסימנה לה לשבת מולה. “במה אוכל לעזור לך?”
נראה היה שהאישה מתלבטת אם להאמין לחיוך או לא. אם להפשיר או להישאר קפואה. “שמי אלזה דוידוביץ'”, היא הציגה את עצמה. “ארבעה בנים יש לי, וארבעתם נלקחו ממני. עכשיו באתי לדרוש שיחזרו אלי”.
“לקחו ממך?” המהמה רוסלנה. “את יכולה אולי לפרט? כלומר – מתי, איפה, מי ולמה?”
“לפני שמונה שנים,” קולה של אלזה נשבר, “נלקחתי למאסר והוגליתי לסיביר. ארבעת הבנים שלי, יתומים טריים, נלקחו למוסדות ממשלתיים ואיש אינו מוכן לספר לי היכן הם”.
סיביר, זו הבעיה של האישה. סוף סוף הבינה רוסלנה מדוע הגיעה אליה. ברור שלא יתנו לאישה כזו, מורדת, להיפגש עם ילדיה שהיום הם בוודאי מחונכים היטב על ידי מיטב המורים של אמא רוסיה. אבל, גם ההורים שלה עצמה נלקחו אל הצפון האכזרי, מה היא הייתה עושה לפקידים לו היו מונעים ממנה להיפגש עם אמא שלה?
“אני אראה מה אפשר לעשות”, היא הבטיחה. “תני לי את כל הפרטים שלך ושלהם, ואני אעשה הכל בשביל לעזור לך. אבל”, היא מיהרה להוסיף מול מבטה המאושר של אלזה, “אני חוששת שלא אוכל לעשות הרבה”.

האולם היה קפוא וחשוך, המנורות העתיקות הפיצו אור חלוש שגרם לצללים מוזרים לרקד על הקירות.
“החברה יורוביץ'”, לחשש שומר הארכיון הזקן. “איך אוכל לעזור לך?”
כל עובדי הבניין כיבדו אותה, אחותו היחידה של החבר – מפקד יורוביץ’, זאת המוזרה שלא התחתנה ושעוזרת לכל מי שמבקש. לולא הייתה אחותו, סביר להניח שכבר הייתה מוצאת את עצמה באיזה חדר חקירות. לא שעשתה משהו לא טוב, להיפך.
“אפשר?” שאל הזקן שוב.
“אני מחפשת תיק משנת 1939, איפה הוא אמור להיות בערך?”
“בשמאל, עמודה 55/56, השנה כתובה על התיקים. לא לבלגן”.
“תודה”, היא פלטה ומיהרה אל העמודה הרצויה. נזכרת באיחור ששכחה לברר האם התיקיות מסודרות
על פי סדר האלפבית או על פי סדר כרונולוגי
“סליחה?” היא חזרה אל הסדרן. “מה-”
אצבעות מסוקסות ענו לה במקומו, מסמנות לה לחכות רגע, כי אל החדר נכנסה אישיות חשובה יותר ממנה, אבל ה”רגע” הפך לדקות ארוכות וסבלנותה תמה.
“אם אין אני לי…” היא נאנחה וחזרה אל העמודה, פותחת את שתי התיקיות הראשונות כדי להבין באיזה סדר מדובר.
זה היה סדר כרונולוגי. ורגע לפני שנאנחה בסיפוק, היא קלטה איזו תיקיה היא מחזיקה בעצם.
השלישי בינואר, 1939. יורי וקרינה יורוביץ’.

שוב היה הרחוב חשוך בשובה הביתה, כמו פעמים רבות מספור שבהן נשארה במשרד על חשבון זמנה הפרטי.
מבטה טיפס אל הבית, הבית שלה. אחרי ארבע שנים בבית היתומים, הוציא אותה ויקטור. לא היה לו בית ואפילו לא תחילה של בית. אבל הם היו יחד.
אמא רוסיה נתנה להם דירה קטנטנה ומוזנחת ושם הם גרו, כשוויקטור ממשיך להבטיח לה שהוא יקנה לה בית. שנתיים וחצי של עבודה מאומצת בשלושה מקומות שונים, פלוס דאגה לחינוכה והשכלתה – וסוף סוף היה בידיו הסכום הנדרש לרכישת דירונת במקום קצת יותר אנושי.
אבל הוא שאף ליותר. בשבילה.

ויקטור ידע שאת הכסף האמיתי עושים בקג”ב ולשם היו מועדות פניו. תשעה חדשים עברו עד שמישהו שם הסתכל על היתום היהודי ולקח אותו לעבודה. ויקטור נלחם על מקומו והצליח לעלות ולהתקדם עד שארבע שנים לאחר מכן, כשהיה היה בן עשרים וחמש בלבד, הוא פעל למענה שתתקבל גם היא לעבודה שם.
את הבית הוא קנה בסיום השנה הראשונה שלו. פחות משנתיים הם גרו שם יחד, כי ויקטור התחתן והיא ביקשה את רשותו לקנות לעצמה דירה ולתת לזוג הצעיר מרחב.
אבל ויקטור התנגד בכל תוקף, ותחת זאת הוא הציע לחלק את הבית לשניים, כך שהקומה התחתונה תהיה שלו ושל יוליה והעליונה תהיה שלה.
וכך היה.
“היי, אחות”, נופף לה ויקטור מהחלון, לא מודע למה שעובר בתוכה. “שמעתי שגם היום נשארת”.
היא לא ענתה. לא הייתה מסוגלת.
“רוס?” הוא נבהל ויצא אליה. “מה קרה?”
“כלום”, היא חייכה חיוך חיוור.
“חבר פאפאשקוב טוען שאם תמשיכי לקחת תיקים בעייתיים – לא אוכל עוד לחפות עלייך”.
“ואם אעשה משהו בלתי חוקי, תלשין עליי?” קולה נשבר, ליבה נשבר.
“רוס, מה…?” הוא לא הבין.
“אתה תלשין?” היא לא ויתרה. ” מי חשובה לך יותר, אני או ‘אמא רוסיה’?”
היא חיכתה לתשובה, אבל לא הייתה לו אחת כזו בשבילה.

~~~~~
“מזל-טוב לי” זימררה רוסלנה בשקט, נזכרת בידיה הרכות של אמא ובברכתה האוהבת. כמו אז, גם היום האירו שמונה נרות את החדר. היא לא הוסיפה עוד נרות, כפי שעשו חברותיה על עוגות יום ההולדת שלהן. אבא הדליק לה שמונה. ועד שהוא יחזור אליה – גם היא תדליק שמונה.
נקישות עדינות העירו אותה משרעפיה והיא נגשה לפתוח.
“שלום”, חייכה אלזה משנפתחה הדלת. “באתי רק לומר תודה. שלושה מתוך ארבעת בניי יצרו איתי קשר בזכותך”.
“אני שמחה לשמוע”. התרגשה רוסלנה ותכננה להזמין אותה להיכנס, כשעיניה של אלזה ננעצו בנקודה עלומה מאחוריה.
“חנוכה היום?” היא שאלה בבלבול.
“חנוכה?” חזרה רוסלנה בזרות. “מה זאת אומרת?”
“הנרות”, לחשה אלזה ונכנסה אל תוך הבית. סוגרת מאחורי גבה את הדלת. “למה הדלקת אותם? לא בגלל חנוכה?”
“לא” היא נרתעה, בלי לדעת למה.
“מה התאריך היום?” ניסתה אלזה ממקום שונה.
“השני בינואר”.
“חשבתי ככה”, היא נאנחה “את יהודייה?”
“מה זה משנה?” שוב היא נרתעה.
“תעני לי, רוסלנה. בבקשה”.
“כן, אני יהודייה. אבל זה לא קשור לנרות. הוריי נהגו להדליק אותם לכבודי, ביום ההולדת שלי”.
“נהגו?” היא חזרה. “מה קרה להם?”
“זה לא קצת אישי מידי?”
“הם נלקחו לסיביר, רוסלנה? יורי וקרינה יורוביץ’?”
“מאיפה את…?” נבהלה רוסלנה.
“הכרתי אותם, ברכבת. הדרך היחידה שיכלו להשיג אוכל ומים הייתה לחטוף ראשון. ואני הייתי אישה אחת בין עשרות.
“ההורים שלך היו היחידים שראו אותי בתוך כל הדבר הזה וסייעו לי לעבור אותו בחיים. אבל הם לא הסתפקו בזה. כשהגענו אל המחנה הם המשיכו לדאוג לי ממש כבת משפחה. כך עברו כמעט ארבע שנים עד שחליתי. כשהתעוררתי, הם כבר הועברו למקום צפוני יותר. מהר מאוד הועברתי גם אני, למקום אחר. וכך ניתק הקשר”.
“ואיך ידעת שזה הם?” הקשתה רוסלנה.
“הנרות”, חיכה אלזה. “בכל נר שמיני של חנוכה הייתה אמא שלך בוכה. בשנה הראשונה חשבתי שזה בגלל שכבר עברה שנה שלמה מהמעצר. אבל כששאלתי אותה, היא רק ניגבה את דמעותיה ומלמלה – “הלוואי שהם ידעו כמה אני אוהבת אותם”.
“וזהו?” היא הופתעה, שום דבר על ויקטור? הילד שלהם, עצמם ובשרם, שהלשין עליהם, ובגללו בכלל היו שם?
“וזהו”.
~~~~~

היא הביטה על כל הסובבים אותה, עדיין לא לגמרי מאמינה שזה באמת קרה. היא, רוסלנה יורוביץ’, התארסה. אנשים רבים באו להשתתף בשמחתה. מי מתוך נימוס ומי מתוך שמחה אמתית.
גם ויקטור היה שם
הוא לא הבין מה היא מצאה בבוריס שלא היה בעשרות הצעירים המבטיחים שהוא ניסה לשדך לה בעצמו. יהדותו של בוריס לא דיברה אליו. הוא עצמו נישא ליהודייה רק במקרה, ושניהם נודעו אחד על יהדותו של השני אחרי החתונה.
אבל לה זה היה אכפת. והיא ידעה שגם ההורים שלה, בכל מקום בו הם נמצאים, יהיו גאים בה ובדרך שבחרה.
“רוסלנה, את בסדר?” שאלה אלזה, דודתה לעתיד.
“כמעט ולא יכול להיות טוב יותר”, היא חייכה, נזכרת בהיכרות הראשונה שלה עם האישה המדהימה הזו, בשנה שעברה עליה. נזכרת בכאב שחוותה עם גילוי האמת על אחיה, ובהחלטיות בה ביקשה מאלזה, באותו יום סגרירי של השני בינואר, שתלמד אותה בשביל מה הקריבו הוריה את חירותם.
בתחילה היא חשבה שזו תהייה נקמה, שהיא תיפרד מוויקטור לעולם! אבל אחרי שלמדה, ואחרי שאלזה סיפרה לה עוד על אמא שלה – היא הבינה שלא זה מה שנכון לעשות. היה לה קשה. קשה יותר משהייתה יכולה לדמיין. היא עזבה את ביתו של אחיה ועברה לבית מרוחק במקצת. שומרת איתו על קשר טוב מאוד, אבל לא מספיק בשביל לדעת מה היא עושה בתוך ביתה.
והחיים המשיכו. לא כמו שהיא דמיינה אותם, אלא טובים בהרבה!

תגובה אחת

  1. Avatar
    ליאל וקנין הגב

    איזה יפה!
    ממש אהבתי 🙂
    הכתיבה שלך מיווווחדת!!
    נהניתי גם מהפרוייקטים למטה.
    הרבה הצלחה בהמשך…

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד