התרוממות
חבצלת הגיעה לשכונה!
את חבצלת לא מפספסים בשום אופן. שמה הולך לפניה. היא מרתקת.
הגענו לאולם, הכיסאות היו סדורים במעגל, כמו בכל סדנא, ואנחנו פטפטנו עד שהיא נכנסה.
“אתן יודעות איך מתחילה סדנא?” היא שאלה ומיד הסבירה:
“עושים סבב הכירות. כל אחת מספרת על עצמה בכמה מילים, ומגיעים חזרה אל המנחה”.
וזה בדיוק מה שעשינו עם חבצלת. אחר-כך היא שאלה:
“דמיון – מה זה אומר לך?”
שוב סבב. אחת אומרת ‘הפוך ממציאות’, השנייה ‘אסוציאציה’, וכן הלאה.
כשהגענו אליה, היא אמרה:
“אני רוצה בעזרת ה’ שתחוו כמה כוח יש לדמיון. תנו לעצמכן ללכת אחריו.
מכירות את המשחק ‘ארץ עיר’?”
ודאי! מי לא מכירה? כל אחת שיחקה בזה בילדותה, אחר-כך עם ילדיה, ויש בינינו כאלו שמשחקות עם נכדיהן, בלי עין רעה.
“יפה. אני כותבת לכן רשימת מילים במקום אותיות האלף בית. אתן תחזורנה על המילים ברשימה, וכשאגיד ‘עצור’ – זאת תהיה… המילה שלכן”.
אין מה לומר, האווירה מתחממת. אנחנו מתחילות.
“אלף… ארבע כנפות, התרוממות, כנפי נשרים,
מי יתן לי, פרישת, ציפור, קצוץ
תחת כנפי השכינה,
ארבע כנפות. “עצור!” נשמע קולה של חבצלת.
הת—
“זאת המילה שלי”.
חבצלת ממשיכה בקולה הרך, ונעים לאוזן. היא מפעילה בנגן מוסיקה שקטה שמתנגנת ברקע.
“עצמי עיניים”, היא אומרת. עצמתי.
“נשמי נשימות עמוקות”. נשמתי.
היא ממשיכה להדריך אותנו ואנחנו מתמסרות להוראות.
“הרפי… את הצוואר, הראש, הידיים”.
התחלתי להמריא, לנשום אויר פסגות…
נחַתִּי.
מצאתי את עצמי באולם רחב ידיים. לידי, על הרצפה, פרושה היצירה הספרותית שלי.
כרגע היא חסרת צורה, משתרעת ימה וקדמה צפונה ונגבה, שטוחה. מי יצייר אותה?
מי יפיח בה רוח חיים?
מי ייתן לה כנפיים וירים אותה לתחייה?
“את!!!” אני שומעת קול באולם.
“אני?”
“כן, את!” עונה הקול. “רגע, מי אמר את זה?”
מסתכלת סביבי. אין איש.
“אני אפיח רוח חיים בדבר הזה, השרוע על הרצפה? אני יכולה? יש לי את ה… לא יודעת, אולי אין לי?”
“יש לך!” מכריז הקול. מאיפה הוא מדבר? היכן הוא נמצא?
“אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…” מתנגן לי עכשיו שיר ילדים הזה.
“את מחפשת מסביב.
לא תמצאי אותי שם.
אני נמצא בתוכך, עמוק, עמוק פנימה, אני הקול הפנימי שלך”.
“נעים להכיר”, אני אומרת לו… “איך בדיוק אצייר אותה?”
“תסתכלי עליה טוב, תתבונני, בעזרת ה’ תמצאי את הדרך הנכונה…”
יופי! מה עכשיו? הוא יודע לתת הוראות ולהיעלם…
אין ברירה, צריך להתכופף, להתבונן מקרוב על הדבר הזה, השרוע על הרצפה.
כתוב פה משהו:
“צביה בחנה בחשש את המזוודה, לא הבינה למי היא שייכת”.
דבר ראשון, נעשה לה החייאה. אני מתקרבת לאוזן שלה, מוחאת כפיים בדיוק כמו שלמדתי בקורס עזרה ראשונה. “צביה, את שומעת אותי? צביה! השמיעי קול”.
כחכוח. יש תזוזה.
“אסנת, אני הדמות הספרותית שלך. בבקשה השתמשי במפוח החשמלי ולחצי על הדוושה”. הסתכלתי, צביה צדקה. בפינה הימנית של החדר עמדה המכונה, גררתי אותה ולחצתי.
פרוטגוניסט – גיבורת הסיפור שלי, קיבלה עיניים חומות, שיער אדמוני (שאומר לנו שיתכן והיא בחורה מאד נמרצת, כמו שידוע לנו על בעלי שיער בגוון הזה) אסוף בקוקו, המעיד עליה שהיא בת בית יעקב.
“היצירה שלי מתמלאת, איזה יופי!”
“למה הפסקת ללחוץ? תמשיכי!” אומרת הפרוטגוניסט.
עוד נפיחה על הדוושה.
קיבלתי – זמן.
אה, כן, זה היה יום שישי קיצי בצהריים.
מצוין, חצי גוף כבר התרומם.
אני ממשיכה. שומעים את האוויר? פף,פף, פף-
תנועה – הדס סיימה את הקניות בסופר, גוררת אחריה עגלה מלאה כל טוב. היא רואה את צביה מרחוק, רוצה לנפנף לה לשלום ו… עוצרת את היד ברגע האחרון. זה לא,
פשוט לא מתאים! לבת בית יעקב – לנפנף!!!
עוד כמה צעדים והדס נעמדת מול ציבי.
היא האנטגוניסט – שלנו. מה זה קשור? ברור שזה קשור. הדס, היא האנטי שלי לציבי.
במבט קצרצר, איך יכול להיות? דסי המתוקה הזאת, הבחורה המאורסת שלנו – אנטי?
עם קצת סבלנות נבין שזה לא מה שחושבים על אנטי…
בואו נקשיב לשיחה שלהן:
הדס נעמדה מולה בתחנת האוטובוסים ירושלים-אשדוד.
“ציבי?! בואי, אעזור לך ונתקדם ביחד הביתה… את יודעת, מחכה לנו הרבה עבודה, החתן מגיע ו-“
“תראי, הדס”, היא אומרת.
“כרגע ירדתי מהאוטובוס והוא המשיך במסלולו. דקה אחרי שהוא נעלם הבחנתי שיש לי בעיה עם המזוודה”.
“כן? מה הבעיה עם המזוודה?” מתעניינת הדס.
“היא מאד מזכירה את המזוודה שלי. תגידי, מה הצבע שלה?”
“אפור”, הדודה היקרה עונה מיד.
“זה הגוון שרואים מרחוק, אם תתקרבי תבחיני שהגוון נוטה יותר לחום”.
הדס ניגשת, מתקרבת הכי קרוב שאפשר, בוחנת אותה, מסתכלת מלמעלה למטה ולהיפך,
עד שהיא מצליחה להבחין בגוון החום שעליו היא דיברה. “באמת גוון מיוחד”.
“אין הרבה מזוודות בצבע הזה”, האטיגוניסט מאשרת.
“עכשיו תניחי את ידך עליה, את מרגישה את הנקודות, את החספוס העדין?”
“כן”, היא אומרת.
“את חושבת ששני הסימנים האלו יכולים להיחשב כסימנים מובהקים?
האם זה אומר שהמזוודה היא שלי ללא ספק?
בנוסף יש את ארבעת הגלגלים, הידית והצבע המתקלף,
הכל בדיוק כמו המזוודה שהכנסתי לתא המטען.”
“נו…? עכשיו הוספת עוד סימנים, כמעט בטוח שהיא שלך. למה את עדיין עומדת בתחנה?
‘היום קצר והמלאכה מרובה’, ואנחנו לא עצלים. יום שישי היום”, מזכירה הדודה.
“נכון, ארוך, אבל גם ארוך מתקצר בסוף. שלא לדבר על כך שבמשך הזמן הזה את נצלית בשמש הקופחת!”
“הדס”, ציבי עונה לה, “את מבינה לבד ש’כמעט’ זה לא מספיק, נכון?!
למזוודה שלי הייתה מטפחת אדומה שקשרתי שלוש פעמים, כדי שהקשר יהיה חזק, ולא יתנתק. עכשיו המטפחת האדומה איננה… מה את אומרת?
תביני, המטפחת האדומה הייתה סימן הזיהוי שלי.
בלעדיה, יכול להיות שהיא שייכת למישהו אחר.
הרי בדיוק לשם כך קשרתי את המטפחת”.
“צביה?”
“כן?”
“אני חושבת שמותר לך לפתוח אותה, רק להציץ, לא לגעת, יתכן שהקשרים של המטפחת האדומה נפרמו”.
“איך זה יכול להיות?! קשרתי כל כך חזק!”
“נכון, אין לי ספק שקשרת חזק, אבל את יודעת?!
מספיק שעגלת ילדים הייתה מונחת על המטפחת, וכשמשכו את העגלה החוצה – היא גררה יחד אתה את המטפחת; או לחילופין היו אלה אופניים חשמליים והמטפחת הסתבכה באחד הגלגלים. את יודעת, הגלגל עשוי מתכת, והמתכת פשוט חתכה אותה”.
“את חושבת?” ציבי מהססת.
“אם רק הייתי זוכרת איך סגרתי אותה!
בדרך כלל אני מקפידה להעלות את שני הרוכסנים לאמצע, הפעם הם לא באמצע. רוכסן אחד למטה בצד השמאלי והרוכסן השני פוגש אותו שם. אולי זאת הוכחה נוספת שהמזוודה הזאת אינה שייכת לי?”
“זה דווקא לא סימן. אולי הפעם ארזת בחיפזון?
לדעתי, מותר לך לפתוח את המזוודה. הצצה חטופה תספיק לך כדי לדעת איך להמשיך מכאן, תחסוך לך את ההתלבטויות ותשחרר אותך מהתחנה ביום שרבי כזה.
אין שום אפשרות לדלג על שלב ההצצה”. דסי נחרצת.
“זה לא נעים לי. ואם המזוודה הזאת אינה שלי?
אם יש בה דברים שבעל המזוודה לא רוצה שאחרים יראו? אם…?”
“די! ספרת כמה ‘אימים’ אמרת?
הצצה אחת ואת פותרת את כולם. בעל המזוודה יבין שהיית חייבת לפתוח אותה כדי לוודא את הבעלות עליה. צביה! עד מתי תעמדי נבוכה בחום הזה? את חייבת לבוא אתי ולשתות כוס מיץ קר עם קוביות קרח”.
“תנשמו שוב שלוש נשימות עמוקות”, נשמע קולה המלטף של חבצלת.
“לשאוף אוויר, להוציא. לחזור לנשום כרגיל, לפקוח את העיניים.
הסתכלנה סביב, מכירות את הסביבה?
שתיקה.
חבצלת מאפשרת לכל אחת לחזור לעולם שלנו בקצב שלה.
“חבצלת, אפשר עוד קצת… אני חייבת לדבר עם ציבי והדס, משהו פה לא הסתדר לי. ציבי בעלת השיער האדמוני – לא מתאים לה. נראה לי שזאת הדס דווקא, עוד קצת לעצום עיניים, לתת לעניינים להסתדר בינתיים…”
