זיכרון אחרון \ אסתי דרעי

זיכרון אחרון \ אסתי דרעי

זיכרון אחרון |  אסתי דרעי

תום צועד לאורך השביל הצבעוני, כפכפי העץ שלו משקשקים במנגינה נוגה.

הוא יוצא אל האוויר הפתוח, נושם את הריחות הקסומים, ומביט קדימה.

באופק, תחנות הרוח טוחנות את מחשבותיו, את הדממה המעיקה.

הוא מתקרב עוד ועוד, ומתיישב על המזח באיטיות. מוצף מחשבות.

הרגשות הקשים עולים בו שוב ושוב, חובטים בו ללא רחמים.

המחשבות מתערבלות במוחו הקט. הוא מנסה לעכל את מציאות חייו המורכבת.

מציאות קשה. אך כזו היא, והלוואי שתשתנה מהר, אם בכלל. הלוואי.

הוא עוצם את עיניו הדומעות, רואה בדמיון את אבא, אמא, ובקי.

הלוואי והייתם כאן איתי, להקל עלי מעט, רק מעט.

הלוואי והייתי איתכם, להקל עליכם, בסבל שאתם עוברים. או עברתם.

הוא מסלק את המחשבה הזו. ועוצם שוב עיניים.

הוא צופה באמא, ששמה מרק מהביל על השולחן השבתי המושקע כל כך.

הוא רואה את אבא, ששר זמירות שבת בקול ערב.

ואת בקי אחותו שמקריאה בקול מתוק את פרשת השבוע מתוך הדף הצהוב.

הו, בקי! אחותו האהובה. שתמיד הקשיבה לו.

תמיד הנעימה את זמנו. הייתה לו לחברה טובה.

הלוואי ואוכל לראותך, אפילו לזמן קצר, ולספר לך קצת ממה שעובר עלי.

את היחידה שמוכנה לשמוע ולהבין, שמוכנה להפיג את הכאב, את הבדידות,

בילדותיות ובתמימות מתוקה. אפילו יותר ממרי. יותר מכל אחד אחר.

ואז, ללא הודעה מוקדמת,

אמא מניחה בבהלה את המרק על השולחן, ונסה בבהלה.

אבא עוזב גם הוא השולחן, ובורח כל עוד רוחו בו. ובקי רודפת אחריהם, בלי לשאול דבר.

ורק הוא, תום, נשאר לבדו ליד השולחן, מביט בעיניים כלות בחיים השלווים שנקטעו בפתאומיות.

תום פוקח פתע את עיניו. לא. הוא אינו ליד השולחן בבית היפה באמסטרדם.

הוא כאן, חי את המציאות העגומה יום יום, שעה שעה.

אבל – – –

איפה אבא? איפה אמא, ובקי? לאן הם נעלמו, ולמה??

והוא נזכר, ובוכה.

בוכה על חיים רגועים שנגמרו ברגע אחד נמהר.

בוכה על המציאות שבאה תחתם.

בוכה על שמש ששקעה, ונדמה שלא תזרח לעולם.

_            _            _

שנתיים לפני כן.

הנרי תחב את רגליו לתוך כפכפי העץ הנוקשים.

מי דופק בכזו שעה מאוחרת?

אולי עוד יהודים הרוצים את טובתו בזמן כה טרוף, זמן מלחמה?

הוא פותח את הדלת בחשש מה, עד כדי סדק צר.

נבהל לראות את ארי, שכנו, בפתח.

מחזיק את בתו הקטנה, בקי, במעין חיבוק מגונן.

אותו חיבוק, שהנרי חולם מעל עשר שנים לתת לילדו, אך אין לו למי.

“היכנס”, הוא מתנער ממחשבותיו הנוגות קמעה, ואומר קצרות.

ארי מודה לו בניד ראש כמעט בלתי מורגש, ונכנס אחריו בפסיעות שקטות.

“מה מביא אותך הנה?” הנרי שואל בדאגה.

על אף שהוא יודע את התשובה טוב מאוד. יותר מדי טוב.

“בקי…” ארי מתחיל את המשפט, מנסה לשמור על קור רוח, ללא הצלחה.

הוא פורץ בבכי מר.

הנרי מבין הכל מיד. הוא נושם עמוקות.

נותן לבכיו הנסער של ארי לשטוף את החדר. “אני מבין…” הנרי שומע את עצמו אומר באיטיות.

ארי מודה לו בעצב. מנגב את הדמעות. מנשק את בקי הקטנה, ופורץ בבכי מחודש.

דמעותיו מתערבלות בדמעותיה של בקי הקטנה.

בכי של ילדה קטנה שהתבגרה באחת.

הנרי מנגב דמעה קטנה בהיחבא, ולוקח את בקי הקטנה מידיו המגוננות של אביה.

מי יודע האם תזכה להרגיש אותן שוב, במציאות ולא בדמיון.

_               _                _

“תומי?” מרגרט קוראת לתום מהסלון רחב הידיים.

ילדים רבים היו תחת חסותה של מרגרט, אך את תום אהבה במיוחד.

משהו מן התמימות והילדותיות שלו, שבה את ליבה.

אך תום אינו שומע.

הוא היה בעיצומו של ניסיון נואש לפתוח את פסנתר הכנף הגדול.

מרגרט אינה מרשה לפתוח אותו, אבל לו היא בטח תסכים.

הוא ניסה שוב ושוב, ואחרי כמה חריקות נואשות מצד הפסנתר עתיק היומין, הוא נכנע.

הוא הסיר בעדינות את מפית הבד הרקומה שרקמה מרי, אחותו החורגת, וליטף את הקלידים בערגה. מתרפק על הזיכרונות המתוקים.

אבא, בזמנו, עמד על כך שהוא ובקי ילמדו לנגן עוד מגיל צעיר.

על אף ובגלל שלא היו צריכים, בגלל החוש המוזיקלי שבו ניחנו בגנים המשפחתיים.

אבא, כך תום זכר, הלחין כמה וכמה מנגינות מיוחדות.

רק אחת מהן, המיוחדת מכולן, הוא זכר. ולא ישכח לעולם.

הוא ליטף את הפסנתר, והתחיל לנגן. לחן ייחודי, השייך רק למשפחה שלהם.

תום ניגן, וניגן, וניגן, ולא עצר.

נותן לזיכרונות להציף אותו.

הוא חזר לתקופה אחרת. תקופה לא רחוקה, אבל נדמה לו שהיא רחוקה ממנו, כמרחק הולנד מאנטרטיקה.

הוא שכח לרגעים ספורים היכן הוא נמצא, ולמה, וכיצד.

_            _                _

בקי ואנה צעדו בעליזות, צחוקן החינני הדהד בכל האזור הפורח.

אותו יום האיר להן פנים במיוחד. הן סיימו את העבודה מוקדם, ויצאו לטייל כשסלים בידיהן.

“הי אנה, תסתכלי על הפרחים האלו, הם כל כך נאים! מה דעתך?” בקי קראה בהתלהבות. אנה עיקמה את אפה הסולד.

“אממ… האמת… לא כל כך אהבתי אותם! בואי נלך לחפש אחרים!

אני בטוחה שנמצא יותר יפים מאלו!”

אנה ניסתה לסחוף את בקי בתאוריה. והצליחה.

הן המשיכו לצעוד בקלילות בשבילים הנאים והמטופחים.

רצו לקטוף למיס בל זר, כזה, שלא תראה בכל הולנד. ניסו לתור אחר אחד כזה.

הן רצו לשמח את מיס בל, שכל כך טורחת עבורן, למרות שזה לא קל,

ולפעמים היא אפילו צועקת עליהן – – –

הנרי, לעומת זאת, דווקא טוב וחביב עימן. לעולם אינו צועק עליהן,

ולעיתים אפילו משחק עימן, וקונה להן מתנות יקרות…

הן רצו לקטוף גם לו זר פרחים, אפילו יפה יותר מזה המיועד למיס בל,

אבל מה לעשות שגברים אינם אוהבים זרי פרחים, יפים ככל שיהיו…

עד עתה, הן לא מצאו את מבוקשן. והמשיכו לחפש במרץ זר יפה.

אנה כמעט התייאשה, אך בקי עודדה אותה.

בקי חשבה לעצמה: אבא תמיד חיזק אצלי ואצל תום את מידת הכרת הטוב.

בבית הם לא היו שומרי מצוות, אבל שבת הם כן שמרו – – – –

ואת מידת הכרת הטוב, אבא חיזק במיוחד.

פעם הוא סיפר לה ולתום, שמשה רבינו לא רצה להכות על היאור, כיוון שהוא הציל אותו!

אומנם בדרך מאוד עקיפה, אבל כן.

והיא, בקי, אף פעם לא הבינה מדוע צריך הכרת הטוב גם למשהו שאינו חי.

אך היא לא שאלה יותר מדי שאלות, והקפידה עד כמה שניתן להכיר טובה, לומר תודה על ארוחה, או סתם לומר למורה שהשיעור היה מעניין…

כעת היא חיפשה משהו שיבטא את הכרת הטוב העצומה שלה אל מיס בל.

לפתע צד את עיניה פרח מדהים ביופיו. היא ידעה שאת זה היא חיפשה.

“אנה, זה מה שאנחנו מחפשות!”

היא אמרה, והצביעה על הפרח. אנה הנהנה בראשה בהסכמה נמרצת.

בקי קטפה בעדינות את הפרח, כרכה אותו בסרט ורוד, וצעדה עם אנה חזרה לבית שלהן, הבית של בינתיים. הלוואי.

לפתע היא שמעה מנגינה נוגה, עצובה משהו.

היא נעצרה, והקשיבה ללחן. ללא ספק. זה הלחן של אבא.

הלחן שאבא הלחין לפני פרוץ המלחמה. הלחן ששמור רק למשפחתם.

מי זה שמנגן? איך הוא מכיר את המנגינה? הרי רק הם מכירים זאת…

שמא, שמא זה- – – תום??? אחיה האהוב… הלוואי.

בינה לבין תום, תמיד היה חוט סמוי של הבנה הדדית,

למרות הבדלי הגיל…

קשר מיוחד, שאינו מצוי בדרך כלל בין אח ואחות רגילים. משהו מעבר.

היא היססה לרגע. קול פנימי אמר לה לדפוק בדלת של אותו בית

שממנו בוקעת המנגינה, והיא אכן עשתה זאת.

היא דפקה על הדלת בהיסוס, שממש לא אופייני לה.

לאחר כמה דפיקות חלושות הדלת נפתחה באיטיות.

ילד קטן, אך לא קטן מדי – פתח את הדלת בחיוך ביישני.

היא הביטה בעיניו התכולות, אוקיינוס של כאב היה בהן.

מן הסתם, עוד ילד שחי בבית לא-לו, כמוה.

אותו ילד, היה שקוע גם הוא בהרהורים משלו.

הוא הביט בנערה שעמדה בדלת, תמירה ונאה. כל כך דומה לבקי.

ואולי, אולי זו היא? זה נראה כל כך לא מציאותי, לא הגיוני.

“זה אתה שניגנת את ה- – -?” היא שואלת, הנערה.

תום מביט בה בהפתעה. מדוע נגינתו מעניינת את הזרה?

“אכן”, הוא אומר. ישנה רק אפשרות אחת. שקיווה בכל מאודו שתתגשם. הלוואי.

בקי, כשזר הפרחים עדיין בידיה, מביטה בילד חזק חזק, והוא מביט בה.

מבטיהם מצטלבים לרגע למבט אחד, מבט מלא משמעות, שאומר הכל.

“תום?” בקי מעזה לשאול.

“בקי!” הוא עונה לה בקול נרגש. אותו חלום התגשם זה עתה למול עיניו.

מסתבר שכל התקוות, התפילות, הבקשות והדמעות, בעיקר הדמעות, לא שבו ריקם.

_             _             _

יום חדש הפציע בביתם של הנרי ומרי בל.

תום רץ בשביל המוביל אל הבית.

היום הוא מצא את האושר הפנימי שלו. הוא חש את ההרגשה האמיתית של משפחה תומכת.

לא זמנית, לא ‘לבינתיים’, או מאמצת…

רק אתמול נפגשו הוא ובקי, אח ואחות, שחיו כל אחד אצל משפחה אחרת,

ולמרות היותם במרחק רבע שעה הליכה, לא ידעו זה על קיומו של זה.

הוא הביט אל קצה השביל. בקי עמדה שם, זר פרחים מהמם בידה.

‘מעניין למי הזר הזה מיועד’, הוא הרהר בסקרנות.

“תום! בוא, יש לי הפתעה בשבילך…” בקי קראה אליו בקול מתוק יותר מתמיד,

למרות שהתבגרה. בעצם, שניהם, גם הוא וגם בקי, מזמן לא ילדים.

כל אחד הוא מבוגר קטן. זהו כוחן של הנסיבות, שמשנות אנשים מן הקצה אל הקצה,

כל אחד בדרכו שלו.

בקי לא שמה לב להרהוריו של תום. היא הייתה עסוקה בקשירת הסרט התכול אל הפרח הגדול.

משגמרה, הרימה את מבטה אל תום, שחדל ממחשבותיו, והביט בה בסקרנות אופיינית,

שגם המלחמה לא הצליחה לשנות.

“זה בשבילך…” היא הושיטה בסרקזם את הזר היפה לתום, וחייכה אליו חיוך של אחות אוהבת.

חיוך שהספיק לשכוח. והנה, דווקא בכורח הנסיבות ידע להעריך אותו.

הוא לקח את הזר מידיה של בקי, ושניהם הרגישו את הקשר שנקשר ביניהם.

חוט סמוי של אהבה, חיבה, וקרבה אמיתית. לא בדמיון, לא בפנטזיה.

והנה, שתי כנפיים שבורות, שנלקחו ממשפחה מסועפת, התאחדו. והפכו לכנף אחת גדולה.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד