חוזרת אל האור / מיכל שעאר

חוזרת אל האור / מיכל שעאר

חוזרת אל האור

בעבודת הקודש במדרשה המיועדת לבנות שגילו את האור ושבו אליו, נפגשת אורית בסיפורים מאירים ומעוררים. מוגשים כאן בחום שלושה סיפורים כאלו.

אור כפול

את אביגיל הכרתי בתחילת דרכי במדרשה. היא הייתה מהוותיקות שטרם התחתנו. כבר בימים הראשונים לא יכולתי להתעלם מנוכחותה, ובעיקר, מהחיוך השובה שלה והגומה העמוקה החרוטה על לחייה. היא כובשת את כל מי שפוגשת בה, ובכמה משפטים כבר ידעתי שמההיכרות הזו רק ארוויח. רק שלא ידעתי עד כמה.

בשיחתי איתה, אנחנו נזכרות בתקופה ההיא, של ימי המדרשה השמחים, וגם הקצת פחות.

“תמיד אהבתי יהדות ומסורת”, היא מגלה את אוזניי. “בבית היה לנו קידוש יחד עם חדשות ברקע, ובחגים המשפחתיים שהיינו חוגגים אצל סבא וסבתא משני הצדדים, תמיד הייתה מסרטה דולקת. היו לנו חוויות מיוחדות מהחגים האלו.

ובכל זאת, כל הזמן רציתי יום אחד בשבוע שיהיה לי שקט, ושכל המשפחה תוכל להתעסק האחד בשני, שנתאחד ביום הזה לתוך עצמנו”. כך היא התחילה לגלות רצון להכיר יותר את היהדות והשבת.

היא הגיעה למדרשה בגיל עשרים וחמש, אחרי חצי שנה של התנסות עצמאית בחזרה בתשובה. “הייתי עושה שבת בבית בלי לדעת מה אני עושה בדיוק”, היא אומרת. “משום שלא ידעתי מה מותר ומה אסור לעשות בשבת, פשוט לא עשיתי מאומה. לא הדלקתי אורות, לא חיממתי את האוכל – אכלתי אותו קר, לא הרתחתי מים – שתיתי רק שתייה קרה כל השבת. רוב הזמן הייתי קוראת ספרים או ישנה, העיקר לא לחלל את השבת”. כך היא חשבה שתוכל לשמור על השבת, אבל לא הבינה מה היא מפספסת. “באיזשהו שלב הבנתי שלא אוכל להמשיך כך, כי אני לא באמת מבינה מה אני עושה, לכן החלטתי לשמוע בקול הממליצים, ולהיכנס למדרשה”.

היא מצאה את מדרשת ‘פסגות’, ומיד הבינה שהגיעה למקום הנכון. “בחסדי ה’, הגעתי למקום אורתודוקסי תורני אמיתי, ולא מקום של שקרים ותורות אחרות ר”ל. אלוקים עשה איתי חסד גדול”, היא אומרת. “נכנסתי לשלושת השיעורים הראשונים שהיו באותו הערב. בשני השיעורים הראשונים לא כל כך הבנתי מה אני עושה שם, אבל אז הגיע השיעור האחרון עם הרבנית של המדרשה, וזה הרגיש לי כמו שיעור חברה בבית הספר. כל כך נהניתי, שמיד בסיום השיעור ניגשתי להירשם. כבר לא הייתי צריכה להתרשם. הגעתי למקום הנכון”.

כמה טוב להיות טוב

“בעולם החילוני, פחדתי מחברות. הייתי טובה, וכולן דרכו עליי. במדרשה – זה לא קורה. כל הקנאה והתחרות מתחלפות ברצון לעזור, ולהיטיב עם אחרות, לעודד ולשמח”. אני מסכימה איתה. “פתאום כל הצורך הזה להיות הטובה ביותר, המקובלת ביותר, מתחלף ברצון ללמוד עוד הלכה, להתחזק בעוד מצווה, להתקרב אל ה’. כמה טוב להיות מי שאת, ולא להתחרות באחרות על משהו שאין לו משמעות”.

אביגיל הייתה בטוחה שתוך שנה או שנתיים במדרשה היא מקבלת את החיזוקים הנכונים, ומקימה בית יהודי לתפארת. “למעשה הייתי במדרשה תשע שנים עד שהתחתנתי”. החיוך הזה שעולה לה, מכיל בתוכו הרים וגבעות של תפילות, תהיות, שאלות ותשובות, צחוק ובכי, התמודדויות ואתגרים שלא חלמה שתתמודד איתם בכל תקופת ההתחזקות שלה במדרשה.

אחרי שהבינה שהתהליך מפריע מאוד למשפחתה, שהייתה מפורקת בעקבות גירושין, והיא אינה יכולה להתחזק יותר בבית, היא נאלצה לעבור לדירת סטודנטיות שבה גרו יחד כמה בנות שלמדו במדרשה.

“בנות הגיעו למדרשה, למדו שנה – שנתיים, התחתנו ועזבו, ואני נשארתי כל כך הרבה זמן במדרשה. לא הצלחתי להבין מה אני עושה לא נכון”. הכאב ניכר במילותיה, גם היום. “לאחר תקופה שבה התחתנו חברותיי אחת אחרי השנייה, שאלתי את בורא העולם: “מה היא קיבלה על עצמה שאני לא קיבלתי? מה היא עשתה שאני עדיין לא עשיתי?”

לאחר כמה שנים של מגורים בדירת הסטודנטיות, הודיעו לבנות הוותיקות שעליהן לעזוב, ולפנות מקום לבנות חדשות. “בדיוק באותו הזמן ביקשה אימי שאגיע לסייע לה עם אחי הקטן שהוא בעל תסמונת דאון. הייתי צריכה לשמור עליו בבית במשך שבועיים. לא הייתה לי עבודה באותו הזמן, לכן דווקא הסתדר לי להגיע הביתה”. לאחר שבועיים של עזרה לאמה בכל הקשור לבית ולאחיה, היא ביקשה מאימה לחזור הביתה. “אמא שלי סירבה”. היא אומרת לי, ואני מרגישה איך הכאב בליבי מתגבר. “לא היה לי לאן ללכת. לא הייתה לי פרנסה, לא היה לי מקום מגורים, כלום. הייתי צריכה להתחיל הכל מאפס. הרגשתי שאין לי כלום בעולם, אפסיות גמורה. זה שבר אותי”, קולה רועד.

היא לא הניחה את הסידור והתהלים מידיה. לא הפסיקה להתפלל לה’ שיושיע אותה. יותר נמוך מזה כבר לא תוכל לרדת. וה’ שמע.

כמה ימים לאחר מכן, היא מצאה עבודה, ואחר כך גם דירה שתוכל לשכור במחיר מתאים. היא התחילה לבנות את חייה בדירה משלה, ממשיכה ללמוד במדרשה.

 

כמה טוב ה’

“בכל התקופה הזו הייתי מדברת עם ה’ בכל פעולה שעשיתי. בניקיון, בבישולים, וגם בזמן קבוע של התבודדות ושיחה עמוקה ומבררת: מה עשיתי נכון היום ומה לא. כך התחזקתי עוד יותר באמונה בקדוש ברוך הוא, שהוא כל יכול והוא היחיד שיכול לעזור לי”.

השידוכים לא הוסיפו לה הרבה שמחה. “נפגשתי הרבה עם בחורים. מיד בפגישה הראשונה הייתי יודעת שהוא לא מתאים לי, ובכל זאת, מקבלת את דעת הרבנים שלי, וממשיכה לפגישה נוספת, וכך מבחור לבחור, בלי סוף”.

היו ימים של כעס. “הייתי בוכה: אלוקים, מה איתי? למה אתה שוכח אותי? הרגשתי כל כך קרובה אליו, ולכן הרגשתי שיש לי אפשרות לכעוס. אבל תמיד לאחר מכן באה האהבה של הבורא שהראה לי כמה הוא איתי, מחבק אותי”.

המשבר האחרון שהיה לה קרה כשליוותה חברה אל הרבנית קולודצקי להתברך לפני חתונתה. “הרבנית בירכה אותה בחום, ואני בכיתי. הכל נסדק, הייתי לבד. אין על מי להישען, אף אחד לא יושיע אותי – לא חברות, לא משפחה. אף אחד. רק ה'”.

לאחר כמה ימים התארחה אצל חברה בשבת, ובעלה של החברה המליץ לה לקרוא את ‘חובת הלבבות – שער האמונה והביטחון’. “הייתי כבויה. לא יכולתי לחשוב על כלום, לראות כלום. ופתאום מתוך החושך הזה, הרגשתי את האהבה של חברתי, ואת הרצון שלהם לעזור לי, וזה פתאום הדליק בי אור”. האור ניצת בעיניה.

“שבוע לאחר מכן, התארסתי עם בעלי”. היא התחתנה בגיל שלושים וחמש וחצי.

“היום אני מבינה שכל מה שעברתי בחיי, היה כדי שאכיר אותו, וכדי שיהיו לי הכלים להתמודדות בנישואין האלו. לבעלי יש שני ילדים מנישואין קודמים, מושפעים מאימם. ביני לבין ילדיו יש אהבה גדולה, אבל חיבלו בה, ולצערי בתקופה האחרונה הם אינם מגיעים אל ביתנו”, היא אומרת בצער.

היא מחבקת את אחד התאומים שהתחיל לבכות פתאום. “אבל זכיתי בגיל שלושים ושש לחבוק שני בנים מתוקים, אהובים כל כך”. היא מנשקת אותו ואני מרגישה את הנשיקות עד הלב שלי.

 

קרן אור

את קרן, אימא לשלושה קטנטנים, הכרתי כשכבר היינו נשואות. התחלנו להתחבר במפגשי ערב של בנות המדרשה הנשואות, והחברות רק העמיקה עם השנים.

קרן התחתנה בגיל שלושים וארבע. היא עבדה בארגון גדול לקירוב רחוקים, ושם הציעו לה את הבחור שעתיד להיות בעלה.

האם הרגשת שאת מתפשרת בכך שהתחתנת עם בעלך? אני שואלת, והיא אינה מבינה את השאלה בכלל. “מהרגע שהכרתי אותו, לא הפסקתי להודות לה’ שבחר בי להתחתן איתו” היא מדגישה.

קרן התחתנה עם גר צדק, מאסטר ברזילאי בקפוארה, שעלה לארץ, ראה כמה היהודים טובים ומיוחדים, והחליט להתגייר. “הוא כל כך עוצמתי וכריזמטי, שהרגשתי מלכה כשהתחתנתי איתו. הייתי הולכת איתו ברחוב, וכולם היו עוטים עליו, אוהבים אותו. הבנתי איזה אדם אהוב הוא, וזה פשוט כבש אותי”. “זה לא פשוט להתחתן עם גר צדק, אבל היתרונות עולים על החסרונות”, היא מספרת בלהט.

אני חוזרת איתה אחורה אל תחילת דרכה בתשובה. “אני בת סנדוויץ’ בין שני אחים. אנחנו משפחה דתית לאומית, קצת ‘פרווה’. למדתי בבתי ספר דתיים, אבל הייתי חילונית עם חצאית. מתישהו הבנתי שאני סתם עובדת על עצמי, לכן פרצתי את כל הגבולות, עזבתי את הבית, עברתי לתל אביב, התחלתי לעבוד במד”א תל אביב, היכן שכל הברנז’ה. זו הייתה תקופה של אדרנלין ו’אקשן’ יום יומיים. האירועים היו תדירים, כל הזמן קורה משהו בתל אביב. בלילות הייתי חוזרת מבילוי, ולא מבינה מה קרה לי עכשיו. נפער לי חור בבטן. שום דבר לא גרם לי להיות שמחה. לא התקדמתי כלל בכיוון של נישואין, וזה הביא אותי לייאוש גדול יותר. לא הצלחתי להבין למה בחורה כמוני אינה מתחתנת?”

אחרי שגרה חמש שנים בלב תל אביב, עברה לאוסטרליה והתגוררה שם במשך שנה. היא עבדה בכמה עבודות, שאחת מהן הייתה לטפל במשפחה חרדית. “המשפחה הזו האירה לי את הדרך”, היא מספרת.

אבל לא הם אלה שגרמו לה לחזור בתשובה, אלא אחיה הגדול, שהתחיל להתחזק, ופשוט סלל לה את הדרך. “הוא שהתקרב ולמד, ואני פשוט הלכתי אחריו. נדהמתי לראות את הרוגע והשלווה שנפלו עליו מאז שהתחזק. הוא זה שנלחם מול ההורים והמשפחה והוכיח שאין כמו יהדות, וזה גרם לי לרצות לטעום מהדבר הזה. מתישהו ההורים שלי הבינו שיותר טוב שהילדים שלהם יהיו דתיים מאשר חילוניים, והתחילו לזרום איתנו”.

למדרשה היא הגיעה בגיל שלושים, עם כמעט – חצאית, ושאר סממנים משונים. “הייתי בטוחה שאני ממש דוסית, רק חסר לי קצת אידישקייט ואני מיד מתחתנת”, היא צוחקת. “בשיחות עם הרב של המדרשה, הייתי אומרת לו שאני ממש רוצה להתחתן, והוא כל הזמן ניסה לשכנע אותי להמתין עוד קצת, כי מה שאני רוצה היום זה לא מה שארצה בעוד כמה חודשים. וכמה שהוא צדק”.

בביתה, היא אינה מפסיקה לדבר עם ה’, להודות לו על כל הטוב שהוא מרעיף עליה ועל בעלה. “אבא, אתה יצרת את בעלי, אתה ייחדת אותו לעבוד אותך, אני רוצה לעבוד אותך. תן לו ה’, את כל מה שהוא מבקש”. כך היא מתפללת.

כיום, כשהיא בת ארבעים, במקביל להיותה עקרת בית במשרה מלאה, היא מנהלת את שיעורי הקפוארה של בעלה, ואת לוח ההרצאות שלו בכל רחבי הארץ והעולם. “הוא עובר ממקום למקום כדי לספר את הסיפור האישי שלו. הוא כל כך מעודד ומרים אותם מהמקום שלהם, גורם להם להאמין בעצמם. הוא מאוד מצליח בזה”, היא מספרת.

לבעלה יש הגבלה אחת חשובה – את כל ניהול הפעילות היא מבצעת עם דפים, עפרונות ועטים. “בעלי אינו מסכים להכניס שום טכנולוגיה הביתה”, היא מספרת, ורוצה שיהיה בזה קידוש ה’. אין לנו מחשב או טלפון חכם, ולמרות שזה כל כך נצרך בניהול עסק. אני יודעת שזה בנפשו ממש, לכן עושה את הכל ידנית, כמו לפני שבעים שנה”. היא גאה בזה כל כך.

 

אור אמת

את יעל הכרתי כשכבר הייתי ותיקה במדרשה. היא הייתה ותיקה הרבה יותר ממני, אך מסיבה כלשהי מעולם לא נקשרה בינינו שיחה. מאותו הרגע שהתחלנו לדבר, לא הפסקנו עד עצם היום הזה.

יעל רזה ותמירה, בעלת חן מיוחד, אוהבת את הבריות. נכנסה למדרשה בגיל עשרים ושש, והתחתנה בגיל שלושים ושמונה. “לא האמנתי שאחכה כל כך הרבה שנים”, היא אומרת והחיוך הביישני שלה מעיד על הקושי. “הייתי בטוחה שה’ שכח אותי. שאני לא ברשימות שלו. חשבתי שאולי אני לא צריכה להתחתן והתיקון שלי הוא לחיות לבד עד יום מותי”. הלב שלי לא עומד בזה.

היא מספרת לי על חתונה של חברה צעירה שהתחתנה בגיל עשרים ושתיים, והיא הייתה כבר בת שלושים ושש. “הכלה וכל החברות סביבה הביטו בי במבט מלא רחמים, ואני רק רציתי להיעלם. כולן ניסו לברך אותי – ‘בקרוב אצלך’, אבל אני מיאנתי לקבל את הברכה. לא רוצה ברכה ולא רוצה רחמים”. היא מעפעפת וניכר שהכאב עדיין קיים.

היא התמודדה באמונה שלמה בגזרה שה’ גזר עליה. התמידה להתפלל, לשמוע שיעורי תורה ולהתחזק. ההצעות הלכו ופחתו, התדירות שלהן הפכה לפעם בכמה חודשים. והיא מצידה ממשיכה בשגרה, ממאנת לשמוע לעצת היצר. “החיים שלי תמיד היו מלאים בעשייה. בין אם במשפחה, בעבודה, ועם חברות. לא נתתי לעצמי להתחפר מתחת לשמיכה ולהיעלם, למרות שלפעמים רציתי רק את זה”.

בגיל שלושים ושבע היא החליטה שהיא מרימה ידיים. “דיברתי עם ה’ ואמרתי לו – אלוקים, אני כבר לא יכולה יותר. אין לי כוח. אני לא מסוגלת להמשיך כך עוד שנה ועוד שנה. אני משאירה את חיי בידיך, ואתה תעשה בי כרצונך”. אנחנו כמעט בוכות.

הוויתור הזה היה בדיוק מה שהייתה צריכה לעשות. היא שחררה, וה’ המשיך משם. באותה השנה היא התארסה עם בעלה.

“זו הייתה הצעה מיוחדת. לא ציפיתי לבחור כזה, בדיוק כמו שרציתי תמיד”. היא מחייכת אלי, מצפינה סוד. “לשמחתי, הוא לא הגיע לבד, אלא עם עוד שתי בנות קטנות ומתוקות שהיו צריכות אמא”. הוא התאלמן כמה חודשים לפני שהכירו, ובנותיו לא זכו לחוות אמא. האם חלתה זמן קצר לאחר לידת הבת הקטנה, ומאז הייתה בטיפולים ובבתי חולים. הבנות עברו מיד ליד בקרב המשפחה, אבל עם כל הרצון הטוב, אמא לא באמת הייתה להן.

“מהרגע הראשון שראיתי אותן, ידעתי שזה זה. לא יכולתי לעמוד במתיקות שלהן”. היא מחייכת אלי, ואני נמסה. “שלא תחשבי שזה קל”, היא מלכסנת מבט לעברי. “בחורה רווקה שאחראית על החיים של עצמה, הופכת בין לילה לרעיה ואמא לשתי בנות. הפריווילגיה שיש לכל האימהות לצמוח עם הקשר ועם כל ילד שמגיע – אינה קיימת אצלי”.

אבל היא צולחת את האתגר, והופכת להיות אמא במשרה מלאה, מסורה לביתה ולבנותיה, מרעיפה עליהן את מה שהיה חסר להן כל כך הרבה זמן.

אני מסתכלת עליה בפליאה. איך את מצליחה לעשות את זה?

והיא עונה לי בכזה ביטחון: “כל הכלים שקיבלתי בימי רווקותי משמשים אותי עכשיו, בתפקיד שה’ הועיד לי. אין לי ספק שה’ עשה הכל כדי שאהיה האמא הטובה ביותר לבנות הללו”.

על מנת שתוכל להשלים את הפערים הרגשיים של הבנות, היה עליה לבנות מערכת יחסים בריאה איתן, כולל חינוך ומשמעת, הגדרת כללים חדשים שלא היו נהוגים בבית. “מצד אחד, הבנות כבר מבינות ויודעות מה קורה סביבן, מצד שני, היכולת לעשות שינויים עדיין אפשרית. כל שינוי בבית נעשה במודעות ומתוך מחשבה על טובתן של הבנות ושל הבית, כמובן”. היא מסבירה לי.

“אני אוהבת את הבנות הללו, כאילו היו בנותיי ממש. אני משקיעה בהן את כל מרצי ויכולותיי”, היא מסכמת. אור אמת קורן מפניה.

תגובה אחת

  1. Avatar
    ליאל וקנין הגב

    מיכל יקרה!
    את כותבת מיוחד!!!
    מאוד נהניתי 🙂
    תצליחי תמיד!

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד