לשון קטנה, צעירה ומתגלגלת, מותירה מולה הורים הלומים. מה יהיה עם הילד הזה? מהיכן הוא למד להתחצף כך, ומה יצא ממנו לכשיגדל?

באיזה עונש נכון להעניש אותו, אם בכלל, ומתי?

חוצפה של ילדים – האם היא נמצאת תחת שליטתנו? האם יש ביכולתנו להעצים או למנוע אותה? איך נתמודד עם תופעת החוצפה, ויש גם טיפים כיצד לגדל ילדים חצופים.

אין ילד חצוף.

ילד קטן, חצוף גדול

בתיה שול, אם לחבורת בנים: בזמן שנעדרתי מהבית נתן בעלי לילדים ארוחת ערב, כשחזרתי, שאלתי את בני בן הארבע: איך היה?

ענה לי בזו הלשון, כשהכוונה לאביו: הוא מגיע ונותן לנו רק לחם עם ממרח אחד, ועוד רוצה שנאכל את זה!

לא ידעתי מה לומר לו ואיך להגיב, אם בכלל, אז אמרתי רק: ככה לא מדברים על אבא!

מאוחר יותר, ביקש הילד בנחרצות איגלו. "עוד מעט אביא לך איגלו" אמרתי לו, הילד לא הפסיק לנדנד. "אמא, אני מבקשת ממך משהו ואת לא שומעת בקולי!"

ברור לו שכשם שהוא אמור לשמוע בקולי, אני אמורה לשמוע בקולו.

 

חוצפה הדדית

ציפי קלוגר, גננת בגן חובה: אמרתי לילדה שמיאנה להיפרד מהמשחק 'עכשיו אוספים את משחקי ההרכבה!'

הביטה הילדה אל תוך עיני ואמרה: 'את לא תחליטי עלי, הגננת! רק ה' מחליט עלי!'

מרוב הלם, נפלה לי המחברת שהחזקתי ביד. אמרתי לילדה אחרת: 'תרימי לי בבקשה את המחברת!'

ותען הילדה ותאמר: 'את הפלת – את תרימי!'

"חבקתי" בחוזקה את שתי ידיה. 'רוחלה! למה את מתחצפת?'

ותען הילדה בתום: 'כי את התחצפת אלי!'

חוצפות קטנות

לעתים החוצפות הקטנות האלה באות מטפשות או מתמימות, או משתיהן גם יחד.

בעיני זו שגיאה לצחוק מחוצפות כשהן קטנות ומתוקות. הצחוק הזה עשוי לעודד צורת תקשורת שגויה. כשהם יגדלו, הם כבר לא ידעו את הגבול, אומרת בתיה שול, ומדגימה.

כשחמי וחמותי הגיעו לבקר, הביכו אותי הילדים עם השאלות הנועזות שזרקו עליהם:

• סבתא, כמה את שוקלת?
• סבא, יש לך כינים בזקן?

הסמקתי עד תנוכי אוזני. מעבר למשפט המהיר: כך לא מדברים לסבא ולסבתא! חלחלה בי ההבנה שהילדים האלה אינם מבינים עד הסוף מהו דיבור מתאים למבוגרים ומה לא, ועלי להסביר להם. הושבתי אותם בזמן שקט לקורס מזורז ואמרתי להם ברחל בתך הקטנה, מה נקרא חוצפה ואיך מדברים בדרך ארץ כלפי מבוגרים. כולי תקווה שיפנימו את הדברים.

חנוך לנער בעודו נער

"לפעמים אנחנו מתלהבים מהברקה של ילד, מתשובה שנונה על גבול החוצפה" אומר המחנך הרב פנחס ברייער. "אנחנו נהנים לשמוע שוב ושוב את דברי ה'חכמה' ובלי לשים לב אנו מלמדים בכך את הילד להיות חוצפן. מלמדים אותו לדבר בחוסר דרך ארץ. הילד קולט שבסגנון הדיבור הזה הוא זוכה במנות גדושות של תשומת לב.

החינוך מתחיל מגיל אפס. מה שיחשב כחוסר דרך ארץ בגיל עשר, אסור שיזכה בחיוך סלחני בגיל שלש. חינוך הוא עקביות, חינוך הוא קו עקבי בלי זיגזג ובלי שינויים".

זה  קורה בבתים הכי טובים

חוצפה היא עניין מאוד אינדבידואלי  בכל בית, אומרת בתיה שול. יש בית שבו משפט כמו 'אין לי כוח' נחשב לחוצפה. בוודאי שצריך לעצור חוצפה, רק לזכור שלפעמים ילד לא התכוון להתחצף, הוא באמת לא מודע לכך שזאת חוצפה, וצריך ללמד אותו בנחת: 'כך לא מדברים', ומנגד, ללמד אותו איך כן מדברים, שלא יישאר רק עם ה"לא".

בעיני אין ילד חצוף. יש ילד שמתחצף. ילד שמתחצף הוא ילד שלא נשאר חייב ותמיד עונה. אם נקודת המבט שלנו תהיה כזו, נשדר לילד שהייתה לו בעיה נקודתית של חוצפה והוא צריך להתגבר עליה, נמנע את גדילת התופעה.

"בכל בית יש קו אדום", אומרת שושי זליקוביץ', מנחת הורים ויועצת משפחה. "קו שאותו הילדים לא יעברו לעולם. בבתים מסויימים, ילד לעולם לא ירים את הקול. בבתים אחרים לא יגידו לעולם 'לא בא לי', ובבתים אחרים זה חלק מהשפה היומיומית.

הקו הדק הזה כל כך ברור לכל ילד, הוא עובר באוויר, אין צורך לדבר עליו אפילו".

הסיבות

למה הילד מתחצף?

"לשונו של הילד לומדת להתחצף מפני כמה סיבות", חולקת ציפי מנסיונה. "ברוב המקרים זוהי בדיקת גבולות: עד היכן אני יכול להגיע בלי שיעצרו אותי? לפעמים אלו מאבקי כוח, ובחלק מהמקרים קריאת מצוקה: 'אנא, תציבו לי גבולות, אני מרגיש מעורער וחסר בטחון!' לעתים זו כאמור חוסר ידיעה. איש מעולם לא לימד אותו שכך מדברים. הפתרון הוא: פשוט ללמד אותו.

ובהנחה שאין ילד רע, אני חושבת שילד חצוף הוא כזה שאינו מצליח לתקשר ולהביע את עצמו בצורה נכונה. כאשר נטפל בבעיה, סימפטום החוצפה ייעלם".

"המניעים לחוצפה הם רבים" אומרת בתיה שול. "והמענה שלנו צריך להיות בהתאם: לעתים זו עייפות ששולחת את הרסן מפיו של הילד, הפתרון הפשוט לכך הוא: הקפדה על שעות שינה. חוסר תשומת לב – להעניק תשומת לב חיובית. חוסר גבולות זו בעיה קשה, שלעתים קרובות גם ההורים לוקים בה…".

להבין את השורש

"רבים מאתנו מתמודדים עם בעיית החוצפה אצל ילדים ונוער" אומר המחנך הרב פנחס ברייער. "כל עוד חסרה לנו ההבנה הברורה בשורש הבעיה, היא תחמיר ותלך ככל שהילדים יתבגרו. וכדי לדעת את דרכי ההתמודדות, עלינו להבין ראשית כל את המניעים לתופעת החוצפה.

כה שמעתי מפי קדשו של מרן ראש הישיבה הגריא"ל שטיינמן, במו אוזני:

הוא טען שילד חוצפן אינו אשם בהתנהגותו זו! אשמים הם אלו שהביאו אותו למצב אין ברירה כזה, שבו רק על ידי חוצפה הוא מצליח להשיג את מבוקשו, קרי: תשומת לב והתייחסות. גישתו הברורה היא לטפל בשורש ובמניעים.

ילדים הם טובים במהותם

במהותו, ילד אינו רוצה להתחצף. הוא רוצה להיות טוב ואהוד וחביב על סביבתו. הוא יודע איך נכון לדבר, ועל פי רוב הוא אף יודע מה המחיר שיידרש לשלם על פניני החוצפה שלו.

אם בכל זאת הוא ביכר לעשות את מה שעשה ולדבר כפי שדיבר, מאותת הדבר על במצוקה. אין לו ביטוי אחר לתסכול ולכאב שלו. החוצפה שלו היא זעקה: תבינו אותי, קשה לי! אני מרגיש לא מובן!

אדם שטוב לו וערכו גבוה, לא יגיע למצב של איבוד שליטה. הוא לא יתבטא בבוטות ובאגרסיביות. רק אדם מחוק יגיע לרמות גבוהות של חוצפה ואיבוד שליטה".

השמש החלה לשקוע, השקיות היו קשורות היטב לידיות העגלה, האוטובוס בושש להגיע. מוישי בן השנתיים החל לצרוח. גפיו התפתלו ואיימו לקרוע את קישורי העגלה. "צ'ה גינה! צ'ה מגלישה!" הוא בעט וצווחותיו התגברו.

"את צריכה לחנך אותו" הטיבה גברת כבודה את משקפיה מעם ספסל התחנה. "זה הזמן ללמד אותו דחיית סיפוקים. תסבירי לו בנועם שהגינה אינה מתאימה לו עכשיו, כי האוטובוס עומד להגיע".

אמו של מוישי הנהנה בשתיקה מחייכת. פשפשה בתיק העגלה, מילאה את הבקבוק שלו במה שמילאה והגישה אותו אל פיו הפעור בצמא. "הוא בסך הכל עייף, וצמא". מוישי חטף את הבקבוק בשתי ידיו, ואחרי פחות מדקה נשמטו עפעפיו והוא נרדם.

בדיוק כמו מוישי הרעב, הצמא והעייף, מרגיש הילד החצוף. הוא נתון במצוקה. זה הזמן להתייחס לכאב שלו. זה לא זמן לדיבורים.

אחד על אחד

"ילדת הגן הזו עברה את כל הגבולות, והתלבטתי רבות איך להעניש אותה" משחזרת ציפי מגן חובה. "בכל אותו הבוקר הייתי נסערת. לקח לי זמן להבין שפשוט נפגעתי. כן אני, גננת מנוסה עם וותק של חמש עשרה שנים, הצלחתי להפגע מילדה שנונת לשון בת שש… לא ידעתי אם לצחוק או לבכות".

 

"זה קורה לנו בדרך כלל" אומר המחנך הרב פנחס ברייער, "במקום לקלוט את המצוקה של הילד ולהתחיל לחשוב איך עוזרים לו, כבודנו האישי נפגע ממילותיו של הילד, ומתוך אותה פגיעה וסערת רגשות, אנחנו מענישים את הילד בצורה לא אפקטיבית, והעניינים מסתבכים והולכים. (איני שולל את הענישה באופן כללי, ואדבר עליה בהמשך).

ההתמודדות.

שלב א' – שמירה על קור רוח

ראשית עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו, כי ילד חוצפן הוא ילד חלש! אין ספק שהוא נתון במצוקה. כרגע איננו יודעים אם היא נובעת מהבית, מהחיידר או ממקום אחר. אולי זה כשלון לימודי, אולי דבר קשה שעבר עליו. אין מה להפגע מילד פגוע. וככל שההתפרצות שלו גדולה יותר, אות היא שהחולשה שלו יותר זועקת.

ככל שנפנים זאת ונלמד, הידיעה תאפס לנו את המערכת ותעזור לנו לפעול מתוך שיקול דעת לוגי ולא להוסיף סיבות להגברת התסכול.

שלב ב' – ענישה

זה הזמן להעניש את הילד על החוצפה. כעת הענישה תהיה פרופורציונלית מתוך ידיעה שאין כאן שום אקט חינוכי. ענישה אינה מחנכת! היא ככל היותר מלמדת שכך אין משיגים דברים. יש כאן אולי גם חינוך עקיף לסביבה, (למען ישמעו וייראו). ובכל זאת, הבה ונזכור כי אין כאן פתרון לבעיה. זו רק ההרדמה לסימפטום.

טיפול אמתי לילד חוצפן הוא חיפוש וטיפול בגורמים שהביאוהו לידי חוצפה.

'לעולם' זה אומר: 'לעולם'!

ידועים לכולנו דברים חז"ל, שלעולם יש לנקוט בדרך של שמאל דוחה וימין מקרבת. אם חז"ל הגדירו זאת במילה 'לעולם', זה אומר, אכן, 'לעולם'.

חינוך נכון מושג אך ורק דרך הימין המקרבת! השמאל הדוחה יכול להכשיר במעט את השטח, אבל את החינוך המעשי עושה הימין הטובה, המעודדת, המלטפת והמקרבת. כך גם במקרים של חוצפה. הימין המקרבת היא זו שתצליח לחנך, ולטפל בשורש הבעיה.

 

בכוחנו הדבר

האם בכוחנו כהורים להעצים או לעצור את תופעת החוצפה?

אכן, ללא ספק.

ילד מכבד מבוגר, לא בגלל גובהו האימתני, לא בגלל הכובע והחליפה והזקן הארוך. ילד מכבד מבוגר משום שהוא הפנים כי מבוגר הוא דמות מכובדת, גבוהה ממנו, ויש פער בין הרמות. על המבוגר להצדיק זאת". אומר הרב פנחס ברייער.

"הורה או מחנך שאינם מכבדים את מעמדם ומשדרים בהתנהגותם ההיפך מהערכים שאותם הם מנסים להחדיר. (אבא מלקק ארטיק משובח תוך נאום על שבירת התאוות…). הרי הוא מאבד במו ידיו את הלגיטימיות לזכות בהערכה ובכבוד.

ילד שרואה חוסר מכובדות בסגנון הדיבור, זלזול בהלכות וזלזול במוסכמות של גדולי ישראל, הרי ההורה הזמין אצלו את תופעת החוצפה. ואיך נצפה מהילד שיכבד אותנו, יותר ממה שאנחנו מכבדים את עצמנו?

כבד את תפקידך

התורה מצווה עלינו 'כבד את אביך ואת אימך'. עלינו לכבד את תפקידנו כאב וכאם! ואם אין אני לי, מי לי.

חז"ל מלמדים אותנו שילד קולט את השפה שלו לא מהרחוב, לא מהחברים והשכנים. הוא קולט הכל רק מהבית…

ילד המדבר בזלזול לאחד ההורים, וודאי שהוא שמע זאת בבית. לא תמיד נזכור מתי הוא שמע זאת אבל ברור שהוא שמע. יחס מזלזל בין ההורים, קל לילדים להעתיק זאת.

בית שבו מכבדים באמת, גם את הילדים, מגדל ילדים בעלי דרך ארץ. גם ילדים רכים ראויים ליחס מכבד. ילד מושפל הוא ילד משפיל.

שרשרת של כבוד

ילד הרואה בבית יחס מזלזל בהורי הוריו (סביו וסבתו), בית שבו רגילים הילדים לשמוע בדיחה על הסבא מצד האמא וקריצה על הסבתא מצד האבא, קולט שכל העניין של דרך ארץ הוא משהו זמני שבשלב מסויים פג תוקפו. הוא אינו מסוגל לכבד את הוריו בזמן שהוא רואה דוגמא הפוכה. ילד השומע בבית זלזול בגדולי ישראל לומד להיות חוצפן. הזלזול חוזר אל ההורים כבומרנג: הוא יפנים את ה'חינוך' שקיבל ויזלזל קודם כל בזה שלימד אותו לזלזל.

ומרובה מידה טובה

מובא בספרים הקדושים, שהשכר לכיבוד אב ואם הוא שילדיו יכבדו אותו.

אין כאן עניין סגולי. זוהי בסך הכל תוצאה חינוכית: ילד הרואה איך הוריו מכבדים את הוריהם, כיצד הם מדברים אליהם ובאיזה רגש הם מצייתים לבקשתם, לומד איך לדבר ואיך לכבד.

עטרת זקנים בני בנים – השכר על כיבוד הזקנים הוא: בני בנים, הכבוד מהבנים.

לשנות את הסיפור

שושי זליקוביץ', מנחת הורים ויועצת משפחה, 'תוקפת' את החוצפה מזווית נוספת.

כשילד מדבר אל הוריו בצורה לא מכבדת ולא מכובדת, הוא מזמין את הוריו למלחמה. 'עכשיו התחלתי, נראה מי יהיה כאן המנצח'.

מחשבות אוטומטיות רצות לנו בראש באוטוסטרדה: הוא לא יודע איך להתנהג! איזה ילד חצוף! הוא לא אוהב אותנו ולא מעריך אותנו, מי יודע מה יצא ממנו, הוא נעץ לנו חיץ בתוך הלב וזה כואב, הוא לא מחשיב אותנו בכלל, אם ככה הוא מדבר בגיל כזה מה יהיה איתו כשיגדל, תמיד הוא מדבר אלינו ככה, זו כנראה בעיה שורשית ומי יודע על מה זה יושב.

המחשבות האלה מכניסות אותנו למערבולת רגשית עזה, ומהמקום הזה אנחנו מתחילים לנקוט בצעדי ענישה שונים: פלפל חריף על הלשון, קשירת הידיים, 'תעמוד כאן בפינה עד שתגמור לחזור בתשובה ותבטיח שאתה יודע איך מדברים', 'תכתוב מאה פעם דרך ארץ קדמה לתורה' (טוב, השיטה הזו באמת כבר פסה מהעולם). או לחילופין: ילד שמדבר ככה לא מקבל את הממתק שהבטחתי.

בסופה של דינמיקה, הוכחנו לילד שאנחנו שולטים עליו, הראנו לו מי כאן הגדול והחזק, לכאורה החזרנו לעצמנו את הסמכות.

אז למה נשאר לנו טעם רע בפה?

כי בכל מקרה הילד ניצח אותנו. האינטרס החם שלו היה  לצרף אותנו אתו למלחמה. עצם ההצטרפות שלנו היא נצחון עבורו: הנה חשבנו עליו, הצטרפנו אליו, דאגנו לו. הוא שייך אלינו.

מהמלחמה הזו הוא מרוויח תחושת חיבור אלינו. הוא נהנה ממנה בסתר לבו, על אף המחירים שעליו לשלם. (עונשים, כעס, מניעת רווח). הוא לא חש בהם בכלל. מבחינתו הוא הרוויח, ובגדול.

התחושה הרעה שלנו הולכת וגוברת. כי איזו מן הרגשה זו להיות במלחמה מול הילד? הרי איננו רוצים להלחם איתו, הרצון שלנו הוא להביא אותו לשיתוף פעולה.

הפתרון: לשנות את הסיפור

כולנו זוכרים מילדותינו את המבוגרים הסמכותיים האלה, שאף לא ילד אחד ניסה להתחצף אליהם. המורה ההיא שהסמכות שלה לא נבהלה מפרצוף של ילדה קטנה. היא לא ראתה ולא שמעה והמשיכה הלאה בעיסוקיה. קלטנו בתת המודע שיש מבוגרים שלא שווה להתחיל איתם…

ילד מרגיש אם 'שווה' לו להתחצף אלינו. אם נצטרף אל הריקוד שהוא התחיל הוא ימשיך להתחצף עוד ועוד. עונשים לא יעזרו, אדרבא, הם יוסיפו חומר בעירה לאש.

הוא לא נגדנו

איך משנים את הסיפור, בטרם מתפתח כאן 'סיפור'?

ככה זה התחיל: שלוימי דבר אלי בחוצפה. אני דוחקת הצידה את כל הקולות המבוהלים שקפצו לי בלב ואומרת לעצמי: הרגעי. זכרי קודם כל שהילד הזה הוא לא נגדך. אין כאן מלחמה. הילד אוהב אותך, הוא רוצה את קרבתך, רק משהו בתקשורת שלו התבלבלה והוא לא יודע איך לבטא זאת.

הוא לא נגדך, הוא בעדך. הוא רוצה בך ובקרבה שלך ובתשומת הלב וכן, גם בדאגה. הוא הזמין אותך למלחמה כדי להגדיל את תחושת השייכות שלך אליו. הוא פשוט התבלבל.

נחזק את עצמנו מבפנים.

הקולות המשתוללים בלב עדיין מודחקים בצד. את מחזקת את עצמך מבפנים: את אמא ויש לך סמכות, שאינה תלויה בהסכמה או באי ההסכמה של ילדך. את אמא מכוח התפקיד שבורא העולם נתן לך. אם הילד הזה מרוצה עכשיו או מלא טענות כרימון, לא משנה עכשיו לעצם העובדה שאת האמא הכי טובה שיכולה להיות לו.

סערת הרוחות נרגעה, שיקול הדעת חזר אליך. זכית להגיע למקום אחר, למקום של עוצמה פנימית שאינה מחפשת ביטוי חיצוני.

ומה הלאה?

 להעניש? להתייחס? ללכת הלאה?

זה לא משנה. העבודה שלנו היא להגיע למקום הנקי הזה. למקום שמכבה את האש לפני שהיא נדלקה, שמסיים את הסיפור לפני שהוא התחיל. אם אין סיפור, אין התפתלות בעלילה ואין פואנטה. אם אין אש, אין צורך לנפנף בצינור המים.

הסמכות הזו היא כל כך פנימית, היא אינה זקוקה למלל וגם לא למבט עין חד. היא נמצאת שם בפנים ומשדרת לילד, את מה שהיא צריכה לשדר.

הילד התחצף אלינו, הפסקנו את הסיפור ובכך תם הסיפור.

האמנם?

למחרת התחצף הילד לשכנה בגינה. או לסבתא או למלמד בחיידר. מה עושים? האם גם כאן נכון להתעלם כדי שהריקוד יפסק? ומה עם הפגיעה? מה עם בין אדם לחברו?

שושי זליקוביץ' מזהירה:

את העבודה הפנימית הזו, תעשו רק בינכם לבין ילדכם.

אל תעשו אותה על חשבון אחרים!

כשמבוגר אחר נפגע מהחוצפה של הילד, זה הזמן לעצור אותו בכל החומרה ולפעול כפי המצופה מאתנו. לדרוש בקשת סליחה, או לשלוח מכתב מתנצל או כל פעולה אחרת שתחזיר למבוגר האחר את הסמכות שלו, הן בעיני הילד והן בעיני עצמו".

עקבתא דמשיחא.

יש אומרים כי החוצפה בת דורנו הגיעה לשיאים שלא שיערום אבותינו. האמנם? האם זכינו לראות סימנים לבוא המשיח?

"בעבר היה דיסטנס בין הורים ומורים לבין הילדים", אומרת בתיה שול. "היו יותר עונשים, היה מרחק והייתה יראה. לא אשכח איזה פחד היה לי מהמורות שלי… כשראיתי אותן בחנות המכולת הסמקתי מבושה, מעולם לא העזתי להתקשר למורה, גם כשהייתה לי שאלה דחופה ממש, וברור שקראתי למורותיי בגוף שלישי.

כשאני רואה את בנותיי ואת ההתנהגות שלהן כלפי המורות אני נדהמת מצד אחד, ומהצד השני שמחה: המרחק המיירא ההוא בין מורה ותלמידה התנדף והלך. יש יותר קרבה, יותר הכלה, יותר קבלה, וכן, גם יותר אהבה.

וכשאוהבים, קל יותר לקבל.

בילדותי שלטו היראה והפחד. כיום שולטות הקרבה והאהבה. הדיסטנס פחת ויש כאן מחיר. לא תמיד זוכרות בנותיי לכנות את מורותיהן בגוף שלישי ולעתים זה גובל בחוצפה.

המגמה כיום בכל העולם היא להחזיר את הגבולות ואת הסמכות, לקראת בואו של המשיח נזכה בעזרת ה' לאיזון המושלם.

טיפ פרקטי,

כיצד להוציא את הילד מהמעגל שהוא נכנס אליו:

יש ילדים סוערים באופיים, הם נוטים לדבר בצעקות והשימוש בידיים מאד נגיש להם.

וככה זה נראה: דודי הגיע הביתה, במקום ברכת שלום הוא העיף את הנעליים וצעק, טרק את הארון וחיפש בו אוכל, את הסט הזה הוא קינח בכמה מילים חצופות לתפארת.

התגובה האוטומטית של אמו, היא באופן טבעי באוקטבה שבה דודי משתמש, ואם אפשר גם שימוש בידיים כדי לעצור אותו. המעגל ממשיך: דודי מגביר את הצעקות, הידיים ממשיכות להפליק לכל כיוון, בלי להבחין בין ימין לשמאל. אמא מגבירה את הצעקות, קולה כבר צרוד, מעגל הקסמים הולך ומסתובב אל תוך עצמו, השכנים כבר ודאי מבוהלים…

הדרך הטובה לעצור את המעגל בעודו באיבו, היא פשוטה מאד: להוריד טון.

הילד צעק? דברו אליו בקול נמוך, כמעט בלחש. אמרו לו בשלווה מרבית: אם תדבר בשקט יהיה לנו קל יותר לשמוע אותך.

התנועות שלו חדות ומשתלחות? הפעילו את כוח הניגוד: עטפו אותו בתנועה רכה.

השיטה הזו עובדת פלאים, מומלץ לנסות.