בסיעתא דשמייא.
חייב לדאות
פיארה הביט במשטמה מוסתרת ברצפת העץ שבביתו, עליה כתובים היו שמו ותוארו. הוא התיישב על הקרשים והחל לגרד אותם בציפורניו הארוכות, אך הכיתוב לא נמחק.
הילדון הכחוש יצא מבקתת העץ בצעדים מהוססים. הלילה עוד חלש על היקום במרות החלטית. הוא פסע להיכן שהובילו אותו רגליו, סובב את בקתת השליט הרחבה, תופס ממנה מרחק הגון, ומצא עצמו בפתח חצר בקתת בית הלימוד.
בצעדים איטיים הוא פסע פנימה, עקף את מיקום המורה והתמקם על הרצפה בפינה, עיניו סוקרות את החדר הזעיר בשפתיים חתומות. אפו נדחק לקיר, קולט מניחוחות הבוץ, מתאמץ להתמוסס ככל האפשר.
כשהשמש החלה להאיר את החצר, נהדפה הדלת בכתפו של המורה הגברתן, והוא החל ללמד את שלושת הנערים שהגיעו בעקבותיו. משהבחין בפיארה המצונף בפינה, תפס בקמע שענוד היה לצווארו וגררו אל מחוץ לחדר הלימודים.
ארשת פניו נותרה חתומה כתמיד, ורק השריר מעל הגבה השמאלית רטט במיאון. הילד המוכה הצמיד אזניו לקיר הלח וניסה לקלוט מבחוץ את המשך מהלך השיעור.
שניות מספר טרם הוארה החצר ללא צל, חמק ממנה ופסע במהירות לבקתתו, תחת העיניים הירוקות הפציעו חלומות ורודים על ימים זוהרים ומלבלבים יותר, של שינוי הגורל, מעוף ותעופה.
***
הרצפה בבית המשפט הייתה נקייה יותר מהקרשים השחורים בביתו, זוהי המסקנה הראשונית אליה הגיע לאחר הצצה חטופה. במבט שני שם לב כי החריצים בה רבים והיא מחוספסת, אולי בעקבות כפות הרגליים שדורכות עליה לעיתים רחוקות כל כך.
הוא הרים את מבטו לבחון האם בתקרה הקמורה קיימים הבדלים משמעותיים יותר, אך מבטו הצטלב בעיניו יורקות השנאה של השליט.
השליט שאל אותו משהו בקול כעוס, הוא לא ענה, רק התבונן בו בריכוז, אומד כל תנועת יד עצבנית.
המשפט המשיך. הוא השפיל עיניים בחזרה.
במבע אדיש שמע פיארה את אשמותיו. הוא לא הניד עפעף כשהוקרא גזר דינו, ורק כשנעץ ראג'ה אצבע תחת סנטרו והרימה – הישיר אליו שוב מבט רציני ושקט. עיניו התכולות של השליט לא מצמצו לנוכח הירוק העז והנחוש שנשקף מחוץ לאישון הכהה בעיני פיארה, ומבען התנצנץ בעת שלחש בשקט: "לכל אחד – גורלו השמור לו. חבל על הכוחות שגובה ממך המלחמה בגורל. היכנע לו – ותהיה מאושר". פיארה אף לא הביט בו בלגלוג, הוא הרים עיניו למעלה, מבטו חודר את התקרה הקמורה, נוגע בכוכבים.
***
הוא ישב כפוף בבקתה הנמוכה והנעולה, נשען על הקיר הספוג, עיניו העצומות דואות אל לפני כמאה שנים, לתקופת טרום הגורל. רוח חמה חדרה לתאו, אך הוא לא שת לבו לכך. עיניו מכווצות במחשבה, ידיו קמוצות בנכונות למלחמה.
הוא הרהר בימים בהם חיו עשרות משפחות בכפר הזנוח בשלווה דביקה.
החיים בכפר היו יובשניים, שגרתיים כמעט כמו החום המעיק. עד לאותו יום בו הופיע ראג'ה הראשון בבגדים מאובקים.
ראג'ה הציע עצמו לעבודה וממנה השתכר בתחילה. לאחר שבנה את ביתו החל לתחזק את הכפר. הוא קנה את לב התושבים והם מינוהו לשליט עליהם.
ראג'ה חוקק תקנות חדשות והכפריים הריעו בהתלהבות. התינוק שנולד זה עתה לאוויר הכפר המשולהב נבחר להיות ניסיון ראשון, ועל רצפת העץ בבקתת הוריו נכתב "ראג'ה השני, השליט". והוא גדל כשמעמדו העתידי שמור לו. התקנון קבע שככל שירבו האמצעים בבית ההורים – כך ייקבע מעמד בנם. ואוי לו למי שינסה לחתור תחת גורלו.
פיארה נזכר באותו יום חם, בו חרב עליו עולמו בעת שמסוגל היה לקרוא את הכתוב על רצפת ביתו.
האותיות הכו בו באכזריות, לא הרפו ממנו. הוא התגנב לבקתת זקן הכפר, והניח סמרטוט בהיר על אדן חלונו. הזקן המתין לו בשעות הבוקר המוקדמות והילד המזועזע שאלו בכאב:
"מדוע נקבע לי גורל שכזה? היאך לא התחשבו בכישוריי, במשאלות ליבי?"
"אביך עני מרוד היה, ומת בסמוך ללידתך. לא היה לו לשלם מאומה בעדך. אך, פיארה יקירי", הזקן הישיר מבט לירוק התמים והכאוב ולאט לעברו בלחש:
"סור אלי שנית בעוד אחד עשר ירחים ואתן לך דרך פעולה, ולעת עתה ילווך האומץ והתקווה". פיארה הפציר עוד בזקן, אך הלה שלח אותו מעל פניו בליטוף חלוש ועוצמתי.
בשנה שאחר כך נותר מהזקן אך צנצנת אפר, והזקן שמונה תחתיו קיבל משרה זו בשיטת "גורל עריסה", ודברי החכמה שבפיו זהים היו לעצותיו של נכדו בן השש.
מני אותו יום עשה פיארה שימוש יעיל במילותיו האחרונות של הזקן. ברור היה לו שבאופן כזה – הוא לא יבנה את עתידו ועתיד ילדיו. הוא יילחם על מעמד שונה, הוא ידאה גבוה, לא יישאר לדשדש בחולות.
בפעם הראשונה שנמצא בבית הלימוד התעלמו ממנו, וכשקרב לבית הרפואה נזפו בו קלושות, אך משהתמיד ללמוד ולהחכים החלו הגערות, אחר כך התווספו הבעיטות ועתה הוא מוטל במעצר של ארבעה עשר יום.
***
הוא נכנס לבקתה בצעד רענן, לאחר מנוחה של שבועיים – הוא חש איך כוחות חדשים מזרימים בו עידוד.
מבטו קפא.
על החלון זרוקה היתה פיסת בד מוכתמת בגוון כהה. מישהו רוצה לשוחח איתו בסודיות.
הוא ניצב כך, רגלו הימנית נוטה קדימה, פיו פעור למחצה, עיניו מקובעות בצידו החיצוני של החלון.
מאוחר בלילה המתין למטיל הסמרטוט האלמוני מאחורי בקתת הלימוד.
והם הגיעו, בפסיעות מהוססות ונבוכות הם התקרבו לכיוונו. הוא תקע באישוניהם מבט יציב ודרוך, סוקר את מבע פניהם בעיניים מצומצמות.
אולבה פתח הראשון, קולו נוסק וצונח חליפות: "פיארה, שמענו שבתוכניותיך לעזוב את הכפר והחלטנו שאנחנו באים איתך. גם לנו נמאס מצורת החיים פה. גם אנו מצפים לשינוי".
אולבה הספיק להעביר את משקלו מרגל לרגל שלוש פעמים ולהתחרט על כך שש פעמים, טרם ענה להם פיארה.
"אשמח אם תצטרפו אליי. אני יוצא בעוד שלושה לילות. היו מוכנים".
הם נדהמו מהפשטות בה קיבל אותם, ונפנו לאחור בדממה.
המחשבות התערבלו בראשו, מסרבות להיכנע לרוחות ולהתנדף. הוא הבין נפלא מדוע הצטרף אליו אולבה. תפקידו, כשומר ביתו של ראג'ה, לא גרוע היה כתפקידו שלו, כמנקה הרחובות. אך היה לכשעצמו משימה בזויה ומאוסה. שלא כמותו היה אולינו. הנער התמיר בעל המצח הגבוה והשפתיים הדקות, הנאות, הגריל מעמד לא רע – הוא אמור היה להיות המנתח הראשי בכפר. אם כן, מדוע נמאס לו?
הוא אצר את תמיהותיו בתא נידח של מוחו, מבטיח לעיין בהן אחר כך. כעת יש לחשב צעדים לקראת התחלת חייו מחדש, בעולם החיצון.
***
בשעת בוקר מוקדמת הם עזבו את הכפר, אינם מביטים לאחור.
הקושי הראשון ניצב בפניהם בדמות נחש. הם נאבקו בו בחופזה, מוחם הוקפא למרות החום הבלתי נסבל, ולבסוף הם הצליחו לרוצץ את ראשו. הזיעה ניגרת על פניהם חודרת לעיניהם. אולבה כמעט הוכש.
הם המשיכו להתרחק, אולינו קילל קלושות, אולבה הידק שפתיים, הישיר מבט לאופק.
הם הלכו בשעות הבוקר המוקדמות, ונחו בשעות הצהריים. החום ליפף אותם, מאט את זרימת דמם.
כשהורה להם פיארה להיעצר לשנת ליל בלב השיממון, לאחר שעות חמות ומתישות של צעידה בלתי פוסקת, נשבר אולינו:
"פיארה", קרא בקול עייף.
פיארה הישיר אליו מבט, מופתע מהנימה.
"איך אנחנו אמורים להירדם על מצע שכזה? כל עצמותיי כואבות!"
פיארה התשוש לא פשט ידיו בכניעה. הוא סינן בקול חרישי:
"אני הזהרתי שהדרך לא תהיה קלה, וזה רק תחילתה של הדרך".
אולינו חשק שיניים. משמעות מסעם חודרת למוחו, מחלחלת, גולשת לליבו, מעצימה שם את תחושת הפחד. הוא נשכב על הארץ וקם לאחר שניות מספר, נחוש.
"אני עוזב, חוזר", הוא לחש לאולבה שהביט בו במבט תמה, "חשוב על הקושי הצפוי לנו!"
אך אולבה לא השיב מילה, עיניו מלאות באומץ, לא נרתעות ממאומה.
פיארה קרב אליהם, אולינו הישיר אליו מבט, בחן את הנחישות המפכה במבטו של הנער התמיר שלצידו, אחר הודיע:
"אני חוזר לכפר, מעדיף לחיות בלי מימוש מאשר למות יחד איתו".
פיארה הביט בו בצער, אך לא ניסה להניאו. אולבה הרים מבט לשמים החפים מכל כוכב.
שניהם ידעו כי אין להם להיכן לחזור. והם המשיכו.
***
פיאר נכנס לחדר בצעד מאושר. אולב ישב על מיטתו והמתין לו. משהבחין בכניסתו לחדר נשא אליו עיניים מתוחות.
פיאר הנהן ואולב ביצע זינוק מרהיב והעניק לו חיבוק בסגנון חדשני. לא היה צורך במילים.
לאחר שניות מספר של דממה סיפר פיאר:
"הפרופסור אמר שיש לי עתיד, והוא העניק לי את המשרה".
עיניהם הבזיקו, והגבר, שנותר צנום למדי, פרף את צווארון חולצתו בהחלטיות. שולף משם קמע מהוה.
היום הוא קיבל עבודה ברפואה. זה הזמן המתאים להתנתק סופית מהתרבות הנושנה, התנתקות שהחלה בשינוי שמו מפיארה לפיאר ומסתיימת זה עתה.
בטרם השליך את הקמע לפח, החליט לבדוק מה הוא מכיל. בסקרנות פתח את הנייר שליווה אותו מאז עומדו על דעתו ואף קודם לכן, ופתק קטן בכתב צפוף נגלה לעיניו:
בני,
היו לי האמצעים להעניק לך מעמד נכבד יותר, אך ביכרתי שלא לעשות זאת.
אני בוטח בך, שדווקא משום פחיתות מעמדך – תוכל להגיע רחוק יותר מנקודת המוצא.
תהיה חייב לדאות, לפרוש כנף, ולא תיכבל בחשיבות כבודך.
סמכתי עליך שתעשה זאת באהבה, תקווה ואמונה.
אבא.
תמונתו של אולינו הבזיקה מולו, ובמחשבה שנייה החליט כי מוטב לגנוז את הקמע, ולא להשליכה.
