חלום פומבדיתא
השמש עלתה לאיטה מהמזרח, מאירה באור רך וצהוב את השביל הרחב, מתיזה ניצוצות מגלגלי העגלה הגדולה שנסעה עליו במתינות. גמליאל הצטנף עוד יותר בתוך השמיכה, נזהר על גווילי הקלף שבתרמיל הסמוך אליו. רק שאבא לא יגלה אותו… שנים חלם על הרגע הזה, הרגע שבו הוא נוסע יחד עם אבא לישיבה הגדולה בפומבדיתא, לירחי כלה.
שתי המילים האלה תמיד הצליחו לזקוף את קומתו הכפופה מעט של אבא, ולהעניק לקולו חיות שהייתה מתעוררת רק פעמיים בשנה.
נכון, בחלום היו הוא ואבא יושבים זה לצד זה על מושב אחד, אבל מה לעשות שהרשות לעלות על העגלה ניתנה רק לילד שמלאו לו שלוש עשרה שנים?
אבל הוא הצליח. גמליאל חייך לעצמו, נהנה להיזכר בתחכום של עצמו. הלענה תמיד מונחת על אותו מדף פנימי במטבח וכשהתרנגולות התחילו להשתולל היה פשוט מאד להתגנב פנימה עם השמיכה החמה שלו ולהתחבא בין כל התרמילים. רק שעכשיו הוא החל לפקפק בהצלחת התוכנית היפה שהגה מחודש אלול. הוא לא יוכל להסתתר מאביו כל הזמן הזה. איפה ישהה? ומה יעשה? גמליאל עצם את עיניו, הבעיות יכולות לחכות, העייפות לא כל כך.
"גמליאל?" אור חזק חדר לתוך העגלה. גמליאל התנער בבהלה, נושך את שפתיו. הוא נרדם. הוא נרדם כמו תינוק ואבא גילה אותו!
"רד מהעגלה, ילד," ביקש אבא, תערובת של תדהמה וכעס בקולו. הוא ירד בזריזות ונעמד על הארץ, ראשו מושפל.
"מה נעשה עכשיו?" אבא הביט סביב, עיניו מצומצמות בכעס, "מה אמא חושבת עכשיו?" ראשו של גמליאל שח עוד מעט. אמא דואגת מן הסתם ולא מבינה איפה הוא… " היא דואגת?" שאל בשקט כשראה שאביו ממתין. " מאד דואגת!" הביט בו אביו בתוכחה, "לא ציפיתי מילד גדול לכזאת התנהגות. לא נספיק לחזור הביתה." הוא חכך בזקנו, מהורהר ואז התנער. "אקח אותך איתי עכשיו, וביישוב הקרוב ננסה לשלוח לאמא הודעה." ראשו של בן התשע הורם באחת, עיניו הירוקות נוצצות. הוא קפץ בעליזות על המושב. הידד! חלומות מתגשמים! נוסעים לישיבה!
"נו, נוסעים הביתה". חיוכו של אבא עדיין היה תלוי על שפתיו, אם כי זוהרו התעמעם מעט. גמליאל ארז באיטיות, מתקשה להיפרד. היה יפה כל כך! עדיין היה יכול לשמוע את נעימת הלימוד עוטפת את אוזניו, לראות את האור שקרן מפניו של אביו כשישב, זקוף גו, בהיכל הגדול ולמשש את נעימות ברכותיהם של הלומדים כשנתקלו בו… הוא כיתף את התרמיל העמוס על גבו והזדקף. חלום חדש בער בעיניו, עז מקודמיו. "כשאני אהיה גדול," המילים יצאו מפיו באיטיות בהירה "אני אלך לפומבדיתא." החיוך של אבא נעלם. "עוד נראה." אמר בנוקשות. "ועכשיו, כדאי שנזדרז, העגלה מחכה לנו."
גמליאל השתרך אחרי אביו בחיוך חולמני, החלום פועם בתוכו, הוא ייסע לפומבדיתא ויהיה שם כל השנה! אולי בנהרדעא? לא. נהרדעא רחוקה מאד. אבל מה זה משנה? העיקר ללמוד בישיבה!
הדמות שישבה ליד השולחן הרימה את מבטה כאשר נפתחה הדלת וצעיר גבה קומה ושחור שיער נכנס פנימה.
"קראת לי, אבא?" גמליאל הסתיר את תמיהתו. מדוע קרא לו אביו באמצע לימודו עם יוחאי?
אביו החווה על הכיסא "שב, ילד" אמר בחמימות. גמליאל התיישב באנחה. ילד. בשביל אביו תמיד יישאר ילד.
"אתה כבר גדול," אמר נפתלי, סוקר את בנו בגאווה אבהית, "הגיע הזמן שתיכנס לעסק באופן פעיל." הוא הביט בבנו, מצפה לתגובה. גמליאל נשך את שפתיו, מנסה לחפות על חוסר האונים שגאה בו "אני… מה עלי לעשות כעת?" שאל בחולשה.
"שום דבר", חייך נפתלי, "חזור ללמוד עם יוחאי. ומחר ניפגש פה מיד אחרי שחרית."
גמליאל ניסה להודות בקול מתלהב, אך נכשל בכך וכשליבו בוער יצא מחדרו של אביו, קומץ את אגרופיו.
נכון, גיל חמש עשרה הינו גיל בוגר לכל הדעות כדי להיכנס לעסק הבדים המשפחתי שלהם.
אבל פומבדיתא! הישיבה! החלום שלו!
"נמשיך"? שאל יוחאי בעדינות, ידו גוללת את הקלף אל המקום בו נעצרו. ידיו הקמוצות של גמליאל נפתחו לאיטן, חושפות חתימות מעוגלות שהותירו הציפורניים. "כן". הרי בשביל זה הוא לומד, כדי שיוכל להגיע לישיבה בבוא הזמן. אבל לאבא יש תכניות אחרות לגביו. הוא ניסה להסיט את המחשבות הצידה ולהתרכז בקלף שלפניו אבל יוחאי דק האבחנה כבר שם לב ועצר.
"הכל בסדר?" עיניו של גמליאל חומות ורכות וגמליאל מסיט את מבטו ומקבע אותו בתקרה המקומרת של החדר בו החל ללמוד עם יוחאי לפני חמש שנים. "הכל בסדר", האכזבה ייבשה את קולו, וחרצה בו סדקים. "רק חבל שאנחנו לומדים לחינם." מבטו של יוחאי התחדד ועיניו הצטמצמו. "אנחנו לא לומדים לחינם" אמר בנחת, "אנחנו מקיימים את רצון קודשא בריך הוא".
גבותיו של גמליאל התכווצו בכאב "לאבי יש תכניות אחרות בשבילי, יוחאי"
"כמו מה?" חקר יוחאי.
"כמו מסעות מסחריים משעממים והתכנסויות תלת שנתיות עם איגוד סוחרי המשי, לדוגמא" התיז גמליאל בקול קשה.
יוחאי שתק. גמליאל הביט בו, מתריס. "אפילו לך אין מה לומר לי."
"יש לי. אני רק תוהה האם אתה בוגר מספיק להבין זאת."
"אני כבר בן חמש עשרה"!
יוחאי התרומם. "גדול אין משמעותו בוגר."
"אחיה אחיך כן בוגר!"
"אחיה הוא ענין בפני עצמו".
גמליאל התרומם גם הוא. "הבנתי, תודה." הוא פנה לעבר היציאה, צעדיו גדולים. בטח. אחיה בוגר. קל להיות כמו אחיה כשאתה ניצל בנס ממות. קל להתפלל בדמעות ולהדר בכל דבר כשאתה יודע שאלמלא הנס, יכולת להיות עכשיו במקום אחר לגמרי…
יוחאי מיהר אחריו והניח יד על כתפו "אתה לא צריך להיפגע." אמר ידיו הגדול והבוגר.
"נכון, רק ציינת עובדות." טעם מר עמד בפיו של גמליאל.
"בכל זאת. אני מתנצל."
"אין על מה. אורתא טבא ".
הטעם המר עמד בפיו עוד זמן רב לאחר מכן.
טעם של חלום מנופץ, שברגע זה הפך מהזדמנות לעוד חלום ילדות שנמוג.
בחדר המואר תמיד שררה כעת אפלולית, וריח תרופות חריף גדש את האוויר. גמליאל נשם עמוקות והתיישב על הכיסא הקטן. נפתלי נעץ בבנו מבט עז, שעמד בסתירה מוחלטת לנשימותיו השורקניות. "זו הפעם הראשונה שאתה נוסע לבד, אבל אתה תצליח. אל תשכח לברר בשבילי אצל חייראן על המשי הפרסי האדום. שמור היטב על המעות ו- " שיעול עז קטע את רשימת ההוראות. גמליאל נרכן בדאגה, מגיש לאביו כוס מים. "יהיה בסדר, אבא. זאת לא הפעם הראשונה שאני נוסע."
השיעול נרגע מעט." אני רוצה שתמשיך להחזיק את העסק." נשימותיו של נפתלי שרקו בין המילים, "אתה יודע בעצמך שהשריפה האחרונה במחסנים כילתה כמעט את כל הסחורה. אני חייב לאנשים הרבה כסף, גמליאל. ואני סומך עליך שתעשה מה שצריך."
"בוודאי, אבא." בלי שום התראה עלה בפיו שוב הטעם המריר ההוא. עם כל יום שעבר הלך החלום והתעמעם מעט, אך בכל פעם מחדש באו הציפיות של אבא והזכירו אותו שוב. מר, צורב ומאכזב.
העגלה כבר הייתה מוכנה, טעונה בבדם ובצמד תרמילים תפוחים שמילאו אמו ואחיותיו. צריך רק לעלות עליה בקפיצה ולנסוע, ליריד. להתמקח עם בעלי החנויות המגושמים ולמכור את הסחורה. וכמובן, לא לשכוח לשאול את חייראן על המשי הפרסי האדום. גמליאל הידק את אחיזתו במושכות. הדמיון שלו תמיד היה חי, ומכאיב.
מה היה קורה אילו היה הולך לישיבה? העסק היה קורס. הוא נאנח. כנראה שתפקידו בעולם מסתכם במשי ובנסיעה קצרה פעמיים בשנה לישיבה, לירחי כלה.
ממש כמו אבא. כתפיו של גמליאל שחו.
"גמליאל?" מרוב מחשבות החמיץ את הדמות שנעמדה באמצע הדרך, מביטה בו בהפתעה. הוא משך ברסן. "אחיה? מה אתה עושה כאן?"
אחיה הרחיב את שפתיו, לחיוך רחב, לגלגני מעט. "מחכה לך. מה אתה עושה כאן?"
גמליאל לא השיב. "עלה." אמר קצרות, מפנה מקום על הספסל. אחיה קפץ בזינוק מרשים והתיישב לצדו. "לפומבדיתא?" שוב חייך את חיוכו הרחב, המטריד, "עוזר לאבא?"
"רוצה גם?" החזיר לו גמליאל באדיבות מזויפת.
"בטח." החיוך העמיק "אם היה לי אבא לעזור לו."
גמליאל נשך את שפתיו, קולט את האכזריות בשאלתו. "אני מתנצל" אמר, נבוך.
אחיה לא הבין "על מה?"
"לא חשוב. אתה לא אמור להיות בישיבה? שאל בזהירות, מקווה שאחיה לא יתייחס לחטטנות שבשאלה. חיוכו של אחיה נעלם. " למה נראה לך שאני צריך להיות בישיבה? העולם בחוץ הרבה יותר, הממ- איך להגדיר? צבעוני. אתה לא חושב כך? עיניו של אחיה, חומות ועזות, שונות כל כך מאלו של יוחאי ננעצו בגמליאל.
גמליאל התקשה לנשום. "אז פתאום קמת ועזבת?" שאל בחוסר אמון. להיכן נעלם אחיה המלאך בעל העיניים הבוערות?
"אני מעדיף לדון בכך במועד מאוחר יותר" התחמק אחיה מתשובה.
המועד המאוחר יותר, נמצא בסופו של דבר בערב, ליד אורה החם של המדורה שהקים אחיה במיומנות. כעת החל גמליאל לתהות מאין היא באה. האם תלמידי הישיבה מקימים מדורות בכל ערב? הרי האולם מוסק באופן קבוע!
"אז", קטע אחיה את ההרהורים, מתיישב על הארץ ברגליים משוכלות, "מה אתה רוצה לדעת בדיוק?"
"למה אתה לא בישיבה?" גמליאל נרתע מעט מהבטות בשאלתו
"למה שאהיה בישיבה?" אורה הכתמתם של המדורה יצר צללים מעוותים מעט על פניו של אחיה, "אני לא רוצה—" קולו גווע.
נשימותיו של גמליאל, שטוחות ושורקניות נשמעו היטב בדממה שעטפה אותם. "אתה ניצלת בנס," הוא אמר בזעם, "קיבלת את החיים מחדש, במתנה. ההורים שלך שלחו אותך בקושי- רק כי רצית ועכשיו אתה אומר לי: 'אני לא רוצה!'" חיקה בלעג מעורב בזעם את המשפט האחרון. "מה אתה כן רוצה, אפשר לדעת?"
אחיה לא טרח להמתין עד שקולו של גמליאל ייספג באוויר. "אל תתנשא," חתך את מילותיו בנוקשות. "אומר לך בדיוק מה אני רוצה. אני רוצה להיות סוחר. לראות עולם ולא ללמוד. מוצא חן בעיניך?"
עיניו של גמליאל ירו גצים. אלוקי העולם כולו! יושב כאן נער שניצל ממות, ממוות! קיבל הכל כדי שיוכל לגדול… והוא – רוצה להיות סוחר. זה לא נתפס! הוא נענע בראשו "אבל- אתה, אני אומר זאת בכנות, הייתה לך הזדמנות גדולה כל כך!"
"בשבילך אולי זו הזדמנות. אותי הכריחו לנסוע. כל המבטים שלכם וה-" הוא השתתק.
גמליאל לא התרשם מהשתיקה. "הכריחו," הוא חזר, ציניות גודשת את קולו, "ממש." המחשבות התפתלו במוחו. איזו כפיות טובה כלפי מי שנתן, שהיה מוכן לתת לך הכל ורק רצה שתגדל… אם רק היה יכול- היה מתחלף בשמחה עם אחיה.
אם רק היה יכול— רגע. עיניו של גמליאל הצטמצמו ומבטו התמקד בלהבות הכתומות צהובות. מדוע לא, בעצם?
חיוך חצה את פניו, החיוך הראשון מאז פגש את אחיה. "באמת התכוונת למה שאמרת?"
"התכוונתי מאד." הדגיש אחיה, עיניו נוצצות.
גמליאל התרומם באחת, מנער אבק. "יופי", הוא אמר בקול מוזר. "אז קיבלת את רצונך ברגע זה." הוא פנה אל העגלה בצעדים נמרצים והסתובב כשהבחין שאחיה לא מגיע בעקבותיו.
פיו של אחיה היה פעור מעט, ועיניו הביעו תדהמה שפינתה במהירות את מקומה לחוסר אמון מוחלט. "מה אתה חושב שאתה עושה?" אחיה היה נדהם.
גמליאל חייך. "מגשים לך חלום?" הציע, ואז הרצין. "שמע, אני רוצה ללמוד בישיבה ואתה רוצה לסחור. אז למה שלא נתחלף? אתה רק צריך להגיע לשוק, למכור את הסחורה שבעגלה, לקנות חדשה ולברר אצל חייראן על המשי הפרסי האדום. שמור היטב על המעות ובשום פנים ואופן אל תתעסק עם הסוחר השמן שצלקת ארוכה מעטרת את לחיו השמאלית וזקן מחודד את סנטרו. זה הכל", סיים בנחת את רשימת ההוראות.
"אתה- מדוע אתה עושה זאת?" אחיה היה המום.
" כי אני סומך עליך", אמר גמליאל, וכי אני לא מתכוון לתת לחלום שלי להיאבד אי שם. אני הולך לישיבה! את שלושת המילים האחרונות הוא הכריז בקול.
מבטו של אחיה נאטם. "תצליח" איחל בלגלוג מוסווה.
"גם אתה." עינו של גמליאל נצצו. הוא נשא אותן לשמיים השחורים, שנצצו באלפי אורות זעירים.
הישיבה מחכה לו.-
