חלות תודה / לאה אטון

חלות תודה / לאה אטון

חלות תודה / ל. א.

מלח, קמח, שמרים, סוכר, אצבעות שלשות במרץ. מים, שמן, עיסה שתופחת ומעלה ניחוחות, חלות.

שלום. שמי אורנית,

מאז בת המצווה שלי והטקס עם הרבנית, זכורה לי מצוות הפרשת חלה כמשהו הירואי ומרגש. אף על פי שמטפחת לא הייתה חבושה תדיר על ראשה של אימי, וחצאית נלבשה בבית הכנסת בלבד, האמונה התמימה זרמה בעורקיה בטבעיות. את ריח העשן המתפזר בכל הבית, בעת שאימי הסתובבה וחתיכת החלה השרופה בידה, אני מריחה כמו היה עכשיו. ‘זה הקטורת שלי’, הסבירה לנו בדמעות, מתפללת.

את השבת כהלכתה לא שמרנו, כמובן, אך הדלקת אש, חשמל וכדומה היו מחוץ לתחום.

גם המעט שבמעט הזה נמוג עם נישואי. בן זוגי היה ללא שום רקע דתי. ‘אני מאוד מכבד, ולא שונא חלילה’, הסביר לי, ‘אך מעדיף להישאר חופשי, ולא מעוניין לתת למישהו להשתלט על החלטותיי האישיות ועל הבית שלי.’ סיכם. לא הייתי שלמה כלל עם דרך זו, אך גם לוותר על מציאות החיים שצייר לי, לא הייתי מוכנה. כך, נסיעה בעיצומו של יום השבת להתארח, הפכה לשגרה.

עד לאותו יום.

זו הייתה אישה בלבוש חרדי שפגשה אותי במורד הרחוב בו גרתי. היא שאלה על כתובת מסוימת, אני עניתי, והתגלגלה בינינו שיחה נעימה. ‘שבת את שומרת?’ היא שאלה בזהירות. חייכתי בעגמה, ‘זו דילמה לא פשוטה’ שחתי לה בהשלמה מהולה בכאב. היא לחצה את ידי ברוגע. ‘תעשי מה שאת יכולה’ יעצה, ‘תתקדמי לאט, ותתפללי על זה.’ סיימה בחיוך רך.

הניצוץ שנדלק בי מאותה שיחה, סירב להיכבות. בשבתות שלאחר מכן הייתי עולה לרכב, ונזהרת לא לעשות דבר. לא לפתוח חלון, לא לסגור, לא לכוון את פתח האוורור, אפילו חגורה לא חגרתי. בעלי הביט בפליאה ושתק. היה נראה שהבין, אך הוא לא הגיב. שמא ציפה שזה יעבור לבד?…

לאחר מספר שבועות, הוזמנו לבית הוריו של בעלי. ביום שישי, הכנתי בצק רך. את החלה הפרשתי בגרון חנוק, וכשפיזרתי את העשן במרחבי הבית הגדול, נשא ליבי תפילה חדשה. ‘אבא יקר, אני רוצה להתקדם, אני חייבת שהשבת שלי תהיה מקודשת ומוקדשת לך.’ דמעה התגלגלה על לחיי. ‘לא רוצה שֶׁתְּכַבֶּה את אש המזבח. רוצה להעלות עוד קרבנות של שמירה ואיפוק, מבלי לפגוע בשלום הבית שלי.’

בליל שבת כשהיו החלות עטופות ניילון נצמד ומדיפות ניחוח, נשאתי שוב תפילה חרישית. ‘ריבונו של עולם, אלו חלות שהקרבתי מהם קרבן, הופרשה פה חלה. אני לא מסוגלת להעלות אותן לרכב ביום שבת.’ לאחר מספר שניות שב בעלי והחזיר את צרור המפתחות אותו נטל קודם לכן. ‘לא תזיק לי הליכה משחררת.’ אמר בפשטות. חייכתי נרעדת ‘מצוין.’

יצאנו.

בחוץ היה האוויר קר, אך בפנים הרגשתי חמימות. ‘ומה יהיה הלאה?’ כיווץ קול קטן את מעיי. ‘אני לא חושבת הלאה’ השבתי ברורות. ‘מי שעזר לי כעת, יעזור לי בעתיד.’ נשמתי עמוק וחייכתי לאישי חיוך גדול.

אלו לא היו חלות, הן הפכו לקרבן תודה.

***

הסיפור הזה אמיתי לגמרי. אחד מני אלפים.

רוצה גם את להיות חלק? בשבילך בדיוק הוקם ארגון “לשם”.

מוזמנת לפנות לנציגות הארגון ולקבל כלים והכוונה חיונית.

והסיפור הבא, יהיה אם ירצה ה’, שלך.

לדירוג הפוסט!

0 / 5. Vote count: 0

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד