חלמיש / אביטל שר

חלמיש / אביטל שר

חלמיש/ אביטל שר

שוב הלכו ידידיה ונֹח למעיין השחור, ושוב נותר חזקיה לבדו.

המעיין השחור לא היה שחור כלל, ושמו נולד בשל מיקומו בחלק האפל של היער, במקום שצמרות העצים מתחברות זו לזו ומסתירות את תכלת השמיים.

גם הפעם, כמו בכל הפעמים הקודמות, ניסו ידידיה ונח לשכנע אותו להצטרף, וגם הפעם דחה את הצעתם בפנים סמוקות. אבל הפעם, שלא כבפעמים הקודמות – היה לו קשה יותר לעמוד על שלו. “אין לך מושג כמה המים שם קרירים ורעננים” – אמר נח. “אתה מוכרח לנסות לפחות פעם אחת כדי להבין על מה אנחנו מדברים… השקט- – – הזרימה של המים- – – ובכלל, יש במים הללו משהו מרענן, ממריץ, ו-” 

-“וממכר” המשיך אותו חזקיה בפנים מכורכמות.

ידידיה נדרך: “אתה לא מתכוון להגיד שאנחנו לא בסדר שאנחנו הולכים לשם”, התיז. “אל תנסה לעשות את עצמך צדיק מדי, כולם אומרים שהיום זה לא מה שהיה פעם, ושאין עם זה שום בעיה!”

“כולם אומרים”, חזקיה חזר אחריו, בטון מובס.

אבל שלשתם ידעו היטב שמועצת זקני הכפר ממשיכה לטעון שהמים אינם טובים לנפשם של הצעירים, והנזק שהם גורמים – מרובה עשרת מונים על התועלת.

*

כששבו משם, רעננים ומחויכים, היה חזקיה עסוק בלימוד מתוך הגוויל שבידו. הם התיישבו משני צדדיו, פאותיהם לחות עדיין מהמעיין הקסום. “קח” דחף לו נח חופן פטריות. “הבאנו לך, למרות שלא באת… זה משהו!” ידידיה הנהן: “הן צומחות ליד המעיין. והטעם שלהן – באמת מיוחד…”

חזקיה הביט בהם ולא האמין: “ממתי ילדים קוטפים לבד פטריות ביער? מה עובר עליכם?”

“אנחנו כבר לא ילדים, חזקיה’לה” לגלג ידידיה, “תתבגר, נער! מי אמר שלא נוכל לקטוף פטריות בעצמנו?”

“פטריות השיטיון” לחש חזקיה. “אתם לא זוכרים?” מבטו הפך מתחנן, אבל לא הצליח להמס את הזלזול בעיניהם.

“תראה”, ידידיה הניח יד על כתפו, מנסה למצוא את המילים: “זה שלצדוק הזקן יש משהו נגד היער באופן כללי – זה דבר ידוע, לא?” חזקיה קמץ את שפתיו, “וזה שאתה, מאז שאתה קטן… איך נגדיר זאת? אוהב לשמוע את הסיפורים המדומיינים שלו, זה גם אנחנו וגם אתה יודעים. אז בעצם – – – מה שאני מתכוון להגיד זה בסך הכל ש – “

“-שתבין שגדלת, ואתה אמור להבין לבד מה עיקר ומה טפל”, חתך נח. “בדיוק כמו שאנחנו יודעים להבחין בין פטריות רעילות לבין כאלו שאינן”.

“ובכלל – האגדות שלו, מתאימות לילדים קטנים, לא לך. פטריות השיטיון, באמת…” העוויית פניו של ידידיה סיפרה בדיוק מה הוא חושב על פטריות השיטיון בפרט, ועל סיפוריו של זקן השבט בכלל.

וחזקיה לא ידע את נפשו.

בלילה שוב ליווה חזקיה את צדוק הזקן לביתו אשר בקצה הכפר, מנסה לדלות ממנו עצה ותושייה.

“איך מחזיקים באמת גם כשכולם אומרים לך שאתה לא צודק?” נורתה השאלה מפיו, בוערת, לוהטת.

“איך מחזיקים באמת, מול כולם?” חזקיה הנהן.

“אבן החלמיש”, לחש באזניו האיש שראה בחייו כל כך הרבה. “אבן החלמיש – שעל פי האגדה נמצאת על פסגת ההר המזרחי. לך שמה, בני, וקנה לך את כוח החלמיש, לעמוד כצור על עקרונותיך”.

“אבן החלמיש? על פסגת ההר המזרחי?” המילים יצאו מפיו ספק בתימהון, ספק בייאוש. “איך אני מגיע לשם בדיוק? ומה אעשה באבן?”

“כשתגיע – תדע”, כשקימץ האיש במילים ידע חזקיה שאין אפשרות להוציא ממנו עוד מידע בנושא.

הוא ייאלץ להסתדר בכוחות עצמו.

*

“החלמיש?” שומר הסמלים של השבט צמצם לעומתו את עינו. “לשם מה הנך זקוק לחלמיש? ומדוע אינך משחק כיתר בני גילך?” הוא בחן ארוכות את חזקיה הנבוך מכובעו ועד בהונות רגליו.

“פחחח… הצעירים הללו והשעמום שלהם… “הוא נפנף בידו כאדם שפרפר התיישב על קצה חוטמו. “אחחח… אומר לרבי הושעיא שייתן לכם שיעורים נוספים מן הכתובים… תכבד העבודה על הנערים ואל ישעו בהבלים…”

חזקיה הסתלק משם בריצה, כשמילותיו של שמעיה רודפות אחריו.

“אבן החלמיש, באמת…”

“ואני אומר לך שאין כזו אבן”, התווכח איתו דודו הצעיר, יהוידע. “סתם נהנים להפיץ את השמועה כאילו היא קיימת. כאילו יש משהו שנותן לבן אדם כוח לעמוד מול כולם ולא להיסחף…אין כזו אבן, ומעולם לא הייתה!”

“אבל צדוק אמר לי, הוא אמר!!!” התקומם חזקיה במלוא להט הנעורים שבו.

בעיניו של יהוידע שכנה תערובת של רחמים ולגלוג. “הוא אמר לך. נכון. הוא אמר… מה אני י’גיד לך? אתה יכול ללכת לחפש, בהצלחה…” החיוך החומל שעל פניו העניק למילים משמעות הפוכה לחלוטין.

“ההר המזרחי, אמרת?” דן, הרוכל שהכיר את כל האזור כאת כף ידו, התיז את המילים בתימהון: “וכי יש לך מושג, ילדון, אודות ההר המזרחי? העלייה מפרכת, הדרך קשה, אומרים שיש שם שודדי דרכים… עדיין לא שמעתי על מישהו שהצליח לכבוש אותו!”

“ואתה?” לא ויתר חזקיה, “אתה ניסית פעם?”

“חה… חה… אני? וכי נער תאב הרפתקאות אני בעיניך? מה יש לי לחפש שם?”

“ואולי”, העז חזקיה, “אולי רק שמועות הן, ואין בהן ממש?”

“שמועות דרכן שיש להן בסיס”, חרץ דן. “שמועות ששמעתי מכל כך הרבה עדי ראיה – חזקה עליהן שהן אמת”.

“אמת?” תהה חזקיה. “חשבתי שאבן החלמיש תעזור לי לדבוק באמת…”

“קודם תצטרך לאזור הרבה אומץ, נערי. הרבה אומץ… חיות רעות, מקומות קשים לטיפוס, מפולות סלעים מסתוריות, רוחות אימתניות…”

“ולא היית שם או פגשת במישהו שניסה ללכת לשם” ניסה שוב חזקיה, “הרי צדוק לא היה שולח אותי למקום שיש בו סכנה!”

“אף אחד לא העז מעולם ללכת שמה,” נעץ בו דן מבט קשה. “אף אחד לא העז מעולם”.

‘אף אחד לא העז עד כה’, הרהר לעצמו חזקיה, מנסה בכוח לדבוק בחלומו, ‘אבל אני אנסה, והלוואי שגם אצליח’.

הוריו היססו בהתחלה. אבל אבא שלו סמך על צדוק הזקן בעיניים עצומות. כדי להניח את דעתה של אמו המודאגת, הלך לביתו של צדוק ושוחח עמו ארוכות, בטרם נתן לבנו את ברכת הדרך.

“אבל עצה אחת אתן לך, בני. דע תמיד לאן אתה הולך, ולמה. הצב את המטרה מול עיניך, והיא זו שתיתן לך כוח לעמוד בתלאות המסע”.

חזקיה הנהן. גוש קטן וקשה התכדרר בגרונו, והוא השתעל קלות.

“תלאות המסע… זה באמת נכון, השמועות? המסע הזה מסוכן ובלתי עביר?”

“בלתי עביר? לא, מסוכן? אם אתה יודע לאן אתה הולך – גם לא”. הוריו החליפו מבטים, וחזקיה תהה אם אכן ראה פקפוק בפניו של אביו. “ובכל אופן, צדוק אומר שאתה ראוי למסע החלמיש, והמסע מתאים לך. אז לך בכוחך זה, בני – והצלח!”

למחרת, מלווה בדמעותיה של אמו, בברכתו השקטה של אביו, ובאמונו של זקן השבט – עלה על הסוס במסעו מזרחה.

התחנה הראשונה הייתה, כפי שהדריך אותו צדוק, בכפר הסמוך, אצל ברכיה, שומר המפות.

הלה עיין ארוכות בפיסת הקלף המגולגלת ששלח אליו צדוק. חזקיה הבחין במצחו המתכווץ, ותהה האם גם הוא יהיה בין אלה המנסים להניא אותו מן המסע.

“אל החלמיש רוצה אתה להגיע?” גביני עיניו העבותים התחברו זה לזה כשדבר, משווים לו ארשת קשוחה למדי.

הוא סב אל החדר הפנימי ולאחר דקות ארוכות חזר, נושא בידו מפה.

“זו הדרך”, הראה לו באצבע גרומה, קו מתפתל. “שבוע רכיבה מזרחה. שים לב לציוני הדרך” – אצבעו התעכבה על סימון של באר, נחל קטן, וחורשת עצי דקל. חזקיה אמץ את עיניו. “שים לב לא לטעות, לא לסטות, ובעקר תיזהר בחלק העליון של ההר. יש שם רוחות עזות, סופות חול, לפעמים צריך לעצור ולחכות… אולי אכן, תהיה אתה זה שתצליח להגיע אל המקום…”

“מ..מישהו כבר הגיע לשם לפניי?”

“רבים וטובים ניסו. אך לא כל אחד ראוי להגיע שמה” הגיש לו הזקן את המפה, מביט בו במבט מפלח. “אולי תצליח, אולי לא. אבל לנסות – זוהי חובתך לעצמך”.

על שפתיו של חזקיה הצטופפו שאלות רבות, והוא תהה במי מהן לבחור, אך הזקן המשיך: “על פי המסורת, החלמיש נמצא בראש ההר, על פתחה של מערת אבן. מים רבים לא יוכלו לו, וגם לא רוחות ופגעי הזמן”.

חזקיה הידק את אחיזתו במפה “ו… ואיך אדע שהגעתי?”

“יש שם אבן אדומה לסימן, כשתגיע – תדע”, פסק הזקן.

כשאגיע – אדע? הלוואי… חזקיה נשך את שפתיו, מדרבן קלות את סוסו. אולי כדאי לחזור? לא. לפחות ידע שניסה. שבוע רכיבה. מה כבר יכול להיות???

התקלה הראשונה צצה לאחר יומיים של רכיבה, כשאזלו המים מן החמת. על פי החשבון, כבר היה אמור להגיע אל הבאר, אבל בינתיים הבאר לא נראתה בסביבה כלל. חזקיה עצר בצילו של עץ, אומד בדאגה את מצבו. עד הערב – יוכל אולי להמשיך בלי מים, אולי יצליח להגיע אל הבאר עד אז? ומה יקרה אם לא? ואולי כבר יבשה הבאר במהלך השנים?

השעות הבאות היו מעייפות וקשות, הסוס השתרך בכבדות, וחזקיה הרגיש איך כוחותיו עוזבים אותו לאט לאט. אי אפשר להחזיק כך עוד זמן רב מדי. כבר עכשיו קשה לו לחשוב בצלילות. מים… איך ישיג מים? הוא חייב למצוא את הבאר, חייב!!! בייאוש הביט שוב במפה, אולי טעה בדרך? הוא התבונן סביב, מנסה לראות סימני דרך שיעזרו לו לאתר את המקום. רגע, הגבעה הזו… היא הייתה אמורה להיות מימינו – לא? הוא טעה, כנראה קודם לכן פנה מהר מדי שמאלה, בלי להבחין שעליו לסובב את הגבעה קודם לכן!!! באנחת רווחה הדהיר קלות את סוסו לאחור. התקווה מזרימה בו כוחות חדשים. הנה. פה הייתה הפנייה… הסוס  – כמו חש ברוח החדשה העוברת על בעליו, הגביר את מהירותו, והפעם – בכיוון הנכון. הבאר שתקה מולו, ליד עץ רחב צמרת, כמו המתינה לו מאז ומעולם. חזקיה מצמץ בעיניו, הדמעות מסמאות את ראייתו. אבל הפעם הייתה בהן הקלה.

“הי, הי, מי זה פה, תפס לזרח את המקום!” הקול הפתאומי הקיץ את חזקיה משנתו. איפה הוא? מי זה, מה… מחשבותיו הצטללו לאיטן. הבאר, המים, הו, כמה זמן ישן? מולו עמד אדם מגודל שער מושך בחבל חמור דל בשר. שקים עם קדרות חרס קשורים היו לצווארו של החמור, שהרכין את ראשו, כנוע. גם בגדיו של האיש היו עשויים שק – ולמתניו היה קשור חבל. האיש זמזם לעצמו בקול צרוד.

“אז מי זה הילד הזה שתפס לזרח את המקום? אה, ילד?” הוא רכן לעברו. “איבדת את הדרך, קטנצ’יק?”

חזקיה הזדקף. “אני בדרכי לחפש את החלמיש”, הודיע. “התדע, אדוני, האם עוד רבה הדרך לפני?”

“ח… חה.. חה… ” כשצחק האיש היטלטל כל גופו, וחזקיה הצליח בקושי לעצור בעד החיוך שמתח את שפתיו. “את החלמיש! לא פחות ולא יותר! את החלמיש! ומה ייתן לך החלמיש, ילד? וכשתמצא אותו? מה תעשה בו? מה יש לעשות בחלמיש? לשם מה לך? לא שמעת על סופות החול? לא שמעת על הרוחות החזקות? ובשביל מה? חלמיש… ח… ח… ” האיש טפח על כתפו של חזקיה. “תקשיב לי טוב, ילד! כדאי שתמצא הרפתקה מעניינת יותר. בוא, הצטרף אליי אל העיר, שם תמצא עבודה המתאימה לך, לא כך? אה, החלמיש!”

חזקיה שתק.

“תודה אדוני, ושלום לך”.

“אינך בא אתי?”

“אני ממשיך כאן”.

“בהצלחה, ילד… ” האיש השקה את חמורו בעסק רב. “ואם תמצא את החלמיש – תבוא לספר לזרח, הא? תספר לזרח… אם תמצא… ח…”

חזקיה כבר רכב הלאה משם. מתקדם באיטיות, משתדל להישאר נחוש. החלמיש. הכוח לעמוד על האמת. הכוח לעמוד מול כל מה שמפריע ומסית… עוד מעט זה כבר יהיה בהישג ידו… הנה ההר! הוא האיץ בסוסו, מתחיל לעלות, מותיר אחריו ענן אבק.

הדרך התפתלה והתפתלה, וחזקיה עמל קשות להחזיק ברסן, ולכוון את סוסו במעלה הדרך – כך שלא פנוי היה להבחין במזג האוויר המתחלף. השמים התכהו פתאום, נושאים עמם עננים צהובים מן המדבר. רוחות חזקות הסתחררו סביבו, וגרגרי חול ערפלו את ראייתו. אצבעותיו שאחזו ברסן – הלבינו ממאמץ, ומימינו הייתה פרושה התהום. אולי חבל בכלל שיצא למסע, למה לא שמע בקול כולם? מול עיניו עברו בסך מילותיהם של שמעיה, יהוידע, דן… חיוך קל עלה על שפתיו כשנזכר בקדר התימהוני שפגש ליד הבאר. איך יצליח להמשיך? האם יעצור כאן?

הוא התנער פתאום. עכשיו להתייאש? כשהוא כל כך קרוב?  כן, הוא קרוב, כל כך! הוא חייב להגיע לחלמיש, חייב! עוד היום! ניסה עוד קצת לתמרן בין ענני החול והאבק, אבל הרוחות היו חזקות ממנו. עוד קצת, עוד קצת… עם הסוס זה באמת לא שייך. אין ברירה!

בהחלטה פתאומית קשר את הסוס לסלע בצדי הדרך, והתחיל להתקדם רגלית.

הרוחות התגברו והחרישו את אזניו. הרוח התערבלה סביבו, והאבק איים לחנוק אותו כליל. רק שלא ייפול מן השביל הצר! אולי יתקדם בזחילה? רק עוד קצת!!! הנה – גל של הקלה עלה בו. נקיק קטן להסתתר בו עד יעבור זעם!!! הוא זחל לשם במאמץ. עוד קצת, ועוד… ברוך ד’. הוא בפנים. מנסה להסדיר את נשימותיו, ואחר כך ממצמץ בהפתעה. אבן אדומה. נקיק של מערת אבן. החלמיש? הוא כאן! הוא הגיע. הגיע!!! הוא הגשים את החלום שלו!!!

הוא מביט כמכושף באבן האדומה, שתחתיה, כך ידע, נמצאת החלמיש. מסע של ימים ארוכים מגיע לקיצו.

אז ככלות הכל, האבן קימת. הנה, עוד רגע… הוא מסיט את האבן ממקומה, מתנשף מן המאמץ, ומרים שקיק בד ארגמני, קשור בקצותיו. האבן… בפנים? מבוהל, הוא מנענע את השקיק, המום לגלות שהיא בעלת נפח שטוח למדי ומשקל קל במיוחד.

זהו?

נושך את שפתיו, ופותח את השקית בתנועות חדות. אין אבן. אין!!!

אין???

הוא קורס על האדמה הקשה, מבחין פתאום בקלף המגולגל שנשר מן השקיק.

פותח אותו בלהיטות, מקווה שאין זו מפת דרכים נוספת שתוביל אותו למקום אחר. אבל לא.

 אותיות מצטרפות למילים, מנגנות לאזניו את בשורת ההצלחה, את סגולת החלמיש:

“אם הגעת עד כה, בן אדם, הרי שכבר קנית בנפשך את כוחה של אבן החלמיש.

בדרכך הנה בנית בעצמך כוח לעמוד כצוק איתן על משמר האמת.

זכור תמיד כי החלמיש  – בלבך היא,

לך בכוחך זה – והצלח”.

מחייך, הרים עיניו לשמים.

בזיכרונו עלו כל אלה שניסו לרפות את ידיו. הוא יכול להם. בכוחו של החלמיש. מילותיו של אביו פעמו בתוכו: “זכור תמיד בני לאן אתה הולך, ולמה”…

מולו בהקו השמים בתכלת מסנוור מקצה לקצה, וזהרורי אור עלו בנחישות מן המזרח, נשר בודד דאה אל על.

אל מול סחף הרוחות.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד