בס"ד
חמותי תמיד צודקת
שירי "קה ריבון עלם" עלו והתפזרו ממערכת השמע, מתמזגים עם ניחוח הטשולנט והחלות המשומשמות שהשתזפו בתנור להנאתם. חיוך רחב התפשט לי בלב, כשניגשתי לערוך את השולחן.
"יש חלומות שמתגשמים בסוף" אמרתי לעצמי המזדקפת, ולשעון שצלצל את השעה אחת עשרה בסך הכל. חלום שלושים שנה הולך ונרקם בביתי הקט: אל השבת הזו אני עומדת להיכנס כמו מלכה. והפעם זה אמתי.
עמדתי לפרוש לשנת עמלים קצרה ומלאת סיפוק עצמי, כשהטלפון צלצל.
ה', ששום דבר לא ישתבש הפעם. שהשטן לא יתערבב לי כאן, ולא יהרוס את החלום שלי! שלא יודיעו לי עכשיו על ילד שנפל או נחבל, ששום בשורה רעה לא תהרוס את הפסטורליה, אבא'לה, בבקשה!
זו לא הייתה הגננת של שרי הקטנה ולא המלמד בחיידר של שימי. זו הייתה בסך הכל חמותי, מלאת עיזוז ומרץ ורצון טוב.
נפנפתי לשלום לשנת העמלים שלי, ונגשתי לקפל ערמה בינונית של כביסה. ימים רבים לא דברתי עם חמותי, וזו אמא של בעלי בסך הכול! גם אני אהיה חמות בבוא היום לאשתו של שימי. יש כאן גם מצווה של כבוד הורים.
אחרי המה שלומך וכמה עדכונים מהשטח, זרקה חמותי בפרץ נדיר של פתיחות: "את יודעת, אני נורא מתגעגעת אליכם".
"גם אנחנו", אמרתי בעייפות. "הילדים באמת לא ראו אתכם הרבה זמן, אולי בשבת הבאה"…
"ואני חשבתי דווקא על השבת הזו" אמרה חמותי. "את יודעת, אסתר הייתה אמורה להגיע, וברגע האחרון הופיעו לשמוליק שלה אבעבועות רוח. גם בלומי נוסעת לביתר. פתאום נזכרתי בכם, הרבה זמן לא הייתם אצלנו לגמרי לבד, בלי שום משפחה נוספת.
נוכל לפנק אתכם… אכין לכם חדר כמו בית מלון. יש לי מצעים חדשים שתאהבי".
"אההה" קרקרתי, פוזלת אל שולחן השבת היפה, והפרחים בסגול וורוד שקיפלתי בכל כך הרבה אהבה. הנה לך, רצית להכניס את השבת לביתך כמו מלכה. בסוף בכלל לא תהיי בה, אולי.
"בטח לא מאוחר לך מדי" אמרה חמותי משהתמשך השקט מכיווני. "אמרת לי לא פעם, שאת כמונו, מאנשי הרגע האחרון".
"אכן. כל השנים אני מנסה לעבוד על זה" אמר קולי הצרוד, "כל השנים נלחמת עם זה, בציפורניים" והיום ברוך ה' הצלחתי, סוף סוף.
חשבתי שהצלחתי.
"אז התכונה הזו עומדת הפעם לטובתך, את רואה?" אמרה חמותי במנגינת נצחון. "בזכות התכונה הזו שלך, את היא היחידה שאני יכולה בכלל לנסות להציע לך הצעות כאלה בשעה כזו של יום שישי. אצל נחמי בשעה הזו השולחן כבר ערוך, החלות מריחות מהתנור וכל הבית לבוש בבגדי שבת".
גם אצלי! גם אצלי!!! מעכתי פרח נייר אחד. רציתי לצרוח, והחלום שלי הלך והתעלף לצידי, רמוס.
"אז תבואו, כן?" שאלה חמותי רטורית. "א…. אני צריכה לשאול את מנדי. הוא זה שמחליט בדרך כלל, יכול להיות שהוא רצה לנוח השבת הזו".
"עזבי שטויות" גיחכה אמא של מנדי. "הוא לא יסרב להצעה שלי. ולנוח הוא ינוח אצלי, עם המצעים החדשים, הכי טוב שאפשר".
"אחזור אלייך עם תשובה עוד כמה דקות" אמרתי, מובסת. "ובאמת תודה על ההזמנה".
"את אוהבת לנסוע לשם בדרך כלל, תמיד את אומרת שהנקיון של אמא שלי עושה לך הרפיה בלב" אמר מנדי ולא הבין על מה הלחץ. "אם היית כאן בבית, והיית רואה מה כבר עשיתי, היית מבין למה כל כך קשה לי". מנדי שתק. "אז אולי לא נסע" הוא נאנח. "חכי רגע, אמא שלי על הקו".
"אני חושבת שניסע ודי" אמרתי רגע לפני שעבר לשיחה הממתינה. "אם אמא שלך צריכה אותנו אנחנו נעזוב הכל וניסע".
"את מה שבשלת נאכל ביום ראשון" אמר מנדי אחרי עשר דקות של שיחה עם אמו הנלהבת. שנינו ידענו שאין סיכוי להביא את המאכלים הטעימים האלה לחמותי. הדבר עלול לפגוע בה עד עמקי נשמתה.
עייפות גדולה כמו מפלצת באה והשתלטה עלי כשפניתי לארוז את המזוודה. מעודי שנאתי מזוודות. מכנית קיפלתי את בגדי הילדים והנחתתי אותם פנימה, מתפללת בלבי שלא אשכח פריטי לבוש קריטיים, דורכת בכאב על חלומי הרמוס, שניסה בכל זאת להתרומם מהרצפה הקרה, ולאחות את שברי גופו המרוסק.
אולי בכל זאת, אצליח להכנס אל השבת הזו כמו מלכה.
הילדים פערו עיניים גדולות מול בית שבתי עם ניחוח ומראה חלומי. פתחו עיניים עגולות כשראו את המזוודה המתפקעת עומדת בסמוך לדלת הבית.
"מקלחת מהירה, ללבוש בגדי שבת ואנחנו נוסעים" זרזתי אותם.
"ולמי הכנת את השולחן הזה? למי החלות הטעימות?" הם שאלו. גביע הכסף שלח קריצה נוצצת, מנחמת, מראש השולחן. "את החלות נאכל בדרך לנתניה" אמרתי, "והשולחן היפה… יחכה למלאכים שאולי בכל זאת יבואו לכאן, כשאנחנו נהיה בנתניה".
הילדים זקפו גבה מתפלאת ושאלו את כל הקושיות בבליל דביק ומסתלסל. "את כל הדיבורים נשאיר לדרך" אמרתי בחיפזון. יום שישי קצרצר היום ובעוד ארבעים דקות יוצא האוטובוס האחרון. ארזתי את הסירים הרותחים אל המקרר, את החלות הטריות בניילון נצמד, דייסה לבקבוק של שמוליק, טיטולים שכחתי! עוד מוצץ רזרבי, מנדי חזר סוף סוף מהמקווה. העיף למרפסת השרות את שקית הבגדים שלו וארז את עצמו בתוך השטריימל.
שלחתי נפנוף ארוך ודומע אל בית הבונבונירה שנשאר מאחורה, אל שולחן השבת היפה שנותר בתנוחת הקפאה ואל החלום שנשאר שם בין הכסאות. רצנו אל התחנה.
עמדנו דחוסים בין עשרות משפחות ופקלאות. איכשהו הצלחנו להדחס פנימה ולהתיישב, שלשה בספסל.
נשמתי עמוק. מגרשת בכוח את כל הקולות המתסכולים שהשתוללו לי בלב, ואת הידיעה המעצבנת שלנחמי זה לעולם לא היה קורה.
"עשיתי לעצמי 'מבצע'", אמרתי בגבורה לילדי, "עבדתי קשה מאד להכניס את השבת מוקדם ויפה, רציתי להשאיר לעצמנו כמה שעות של מנוחה… אבל ה' רצה אחרת, והנה יש לנו כאן מצווה אחרת, של כבוד הורים. סבא וסבתא מאד לא רצו להשאר לבד השבת".
המילים הפשוטות הרגיעו את הילדים ואותי, ואיברי רפו לאט, עד לתחנה הבאה.
נערה עלתה אל האוטובוס, מכותפת בשקית סגולה וגדולה. משהו בצדודית שלה היה לי מוכר. ומיד קפאו פני. זו ריבי! הבת של אסנת, לא פחות ולא יותר.
כל העייפות עלתה לי לעיניים כשעקבתי אחריה, משלמת לנהג ומתחילה להתקדם פנימה. פניה סמקו כשהיא עברה מהמושבים שלנו, בלי לומר שלום. לא עקבתי אחריה כשהיא נכנסה פנימה יותר, לא בדקתי היכן היא מתיישבת, היו לי עניינים אחרים לענות בהם.
והתקופה ההיא, שהתחילה עם טעם כל כך מתוק והסתיימה בקול נפץ, מלאה לי פתאום את הראש ואת הלב בטעם חמוץ מאד.
אסנת הייתה מזכירה נפלאה. הרגשתי פתאום צביטה מפתיעה של געגוע. ההתחלה הייתה נהדרת, וזוג ידיה הימניות רק הועילו.
מאוחר יותר, כשהיא התערבה יותר מדי בטעמי האישי, ודברה עם לקוחות גם כשלא ממש אמרתי לה מה, הלכו העניינים והסתבכו. קירות המשרד הקטן שלי סגרו עלינו מדי, והם ספגו הרבה רגעים טעונים. משם עד לפיטוריה הייתה לא הייתה ארוכה.
אלו לא היו ממש פיטורין. זו הייתה שיחת רעים טעונה במתח חשמלי גבוה, והצעה נדיבה מצדי להשתדרג. "אשה כמוך צריכה לנהל עסק משל עצמה" אמרתי לה, ולא ממש התכוונתי למילים. "כשרונות כאלה, לא מבזבזים על משרת מזכירות פשוטה, בשכר הנושק למינימום".
"דווקא מתאים לי להיות שכירה" אמרה אסנת בשפל קול, ואחר כך נעלמה מנוף חיי ולא שבה אליו יותר.
והנה ריבי, הבת שלה. ממלאת את שדה ראייתי פתאום. מה! יכול להיות שהגענו לנתניה? כנראה נמנמתי בדרך. הבטתי פעורת עיניים בדרך שקפצה לי, ובנוף הנתנייתי שצמח פתאום מהחלון.
"יש לך טלפון נייד?" שמעתי קול לחוץ מאחורי. "נגמרה לי הבטריה" ענה לה קול אחר. "לי יש טלפון נייד, בשמחה!" הושטתי את ידי אל תוך היד של… ריבי, בתה של אסנת.
האוטובוס התקדם אל תוככי נתניה, וקולה של ריבי השתנק אל תוך הטלפון. "קרה משהו?" שאלתי את הפנים הרטובות והסמוקות שלמולי. היא הנהנה. "הייתי אמורה לנסוע לבית שמש, ופתאום אני מגלה את עצמי בנתניה…" אמרה. הצצתי בשעון. השעה שלש, בעוד שעה ושתי דקות יורדת השבת לעולם. פתחתי את הפה ולא סגרתי אותו. גם עם מונית ספיישל מהירה, היא לא יכולה להספיק את השבת בבית שמש.
"יש לך מישהו בנתניה?" שאלתי אותה.
"יש לי את הים, ואת ה'" היא אמרה בחיוך רטוב, ובהתה בטלפון הדומם. "ובנות הדודות שלי מחכות לי בבית שמש…
"מה תעשי?" שאלה רבקי ועיניה דאגה.
"אולי אחפש לי איזו עזרת נשים של בית כנסת. אולי יש חדר פנוי במלון גלי צאנז…". ריבי נסתה לחייך. חייגתי מהר את מספרה של חמותי. "שתבוא לכאן, מה השאלה בכלל" אמרה חמותי אחרי רגע של מחשבה דוהרת. "יש כאן אוכל בשפע, ואפילו חדר פרטי אוכל להכין לה, במרפסת הסגורה".
"יהיו לך תנאים של בית מלון" אמרתי לריבי, והיא, בכנפיים שמוטות, ירדה אחרינו מהאוטובוס.
בבית הנתנייתי המצוחצח קידם אותנו שולחן ערוך, מטבח ריחני ושטרודל תפוחים חם מהתנור. הילדים יצאו אל הבימבות במרפסת הגדולה וריבי נגבה את דמעותיה בכל הדרך למרפסת הסגורה.
"נצטרך לדובב אותה הרבה" אמרה רבקי. "היא תפשיר מעצמה" הרגיעה חמותי, אורזת צלחות צלחות של כיבוד למרפסת הסגורה. "שבת שלמה עם שטרודל חם ופיצוחים, הקרח שלה יהיה חייב להפשיר. תעזרו לי". היא הצביעה על בקבוק מיץ קר וכוסות. "נשאל אותה מה עוד היא צריכה".
"יו! איזה חדר חמוד יש לך!" אמרה רבקי וניצוץ קטן של קנאה קפץ לה לעיניים. "גם לכם יש חדר חמוד" ניסתה חמותי לגרש אותה. "אבל כאן יש מיטה נוספת, וריבי היא כמעט בגיל שלי".
"היא גדולה ממך רק באיזה חמש שנים" אמרתי, בודקת את גופה המכווץ של ריבי, ואת רגליה המתנדנדות הלוך ושוב. "היא יכולה להיות כאן בחדר, לא אכפת לי" אמרה ריבי באדישות. "זה הבית של סבתא שלכם, לא שלי".
"יש!" קפצה רבקי ומיהרה להביא את הבגדים שלה. "תהיה לי אחות גדולה לשבת אחת!"
ריבי הביטה בה, וחיוך ראשון הפציע על פניה.
עזבתי את הבנות לנפשן, הספקתי להניח את איברי העייפים על המיטה הריחנית לעשר דקות, כשהשבת ירדה רכות על העולם.
מנדי ריכז את המוקצה בארון העליון. "יש לך כאן שיחה אחת שלא נענתה" הוא אמר רגע לפני שכיבה את הטלפון. "ייתכן שזו אמא של הבחורה?".
ייתכן.
פני נרטבו מול נרות השבת. הכל התערבל לי אל תוך הגרון. המרוץ אל החלום שלי וניפוצו, המפגש עם ריבי ועם העבר. אסנת הפגועה.
שבת שלום!
"איזה יופי שבאתם" החיוך של חמותי היה מלא עונג. החזרתי לה חיוך עייף, מתבוננת בצמד החדש שישב נינוח על הספה. ריבי ורבקי, רבקי וריבי. פער הגילאים והזמן ביניהן התנדף מתוך השיחה הקולחת.
אסנת ואני בימינו הטובים, במהדורה מוקטנת.
–
שעתיים אחרי שבת התקשרה אסנת.
מבוכה צבעה את קולה באפור, בתחילה. "הייתה לה שבת נפלאה" אמרה. "האמת היא ש… הייתי רגועה, ידעתי שריבי נמצאת בידיים טובות".
"היה לנו באמת נפלא ביחד" אמרתי לה.
היו דקותיים של שקט. אחר כך הלכה השיחה וצמחה, כמו זיפים קטנים של דשא חדש מתוך הגשם.
"אני רוצה את המתכון של השטרודל" אסנת אמרה.
"אבקש מחמותי" הבטחתי לה.
חמותי צחקה. "אמרתי לך שהשטרודל שלי ימיס את הקרח".
והיא צדקה, כמו תמיד.
