חנוכה בעיירה / רבקה סבן

חנוכה בעיירה / רבקה סבן

לפני שראו אותו – ראו אותן, את נעליו. גדולות, משופשפות, פותחות את פיהן כתנין העומד לבלוע את טרפו. לא ברור האם היו באותה מידה, מה שכן היה ברור לכולם – שהן לא היו למידותיו, ושמא שתיהן ימניות… בחורף יצאו מהחור לשוניות גרביים צבעוניים צמריים, שנשמות טובות מהעיירה סרגו עבורו. קרה גם קרה שהן לא דמו אחת לשנייה כי ברלינר המשיגנער לא ידע להתאימן. ובקיץ צצו, חופשיות, ציפורניים ארוכות ושחורות.

ברלינר היה בכל מקום ובשומקום בו זמנית. אנשי העיירה התרגלו אליו, מפתיע אותם ברגע בלתי צפוי, אך לרוב הוא היה בקרבת חנות המכולת, לב העיירה.

עוד טרם פתיחת חנותו של ר’ שלוימה החנווני – היה ברלינר שם. מתחת לגרם המדרגות ליד חביות הבירה הריקות, מחכה בסבלנות אין קץ לדבר שיקרה. מחייך את חיוכו התם, נעדר כל קורטוב של פלפל; ואם לומר את האמת, בעלי מידות רעות טענו שאין לו שכל. אך אנשי העיירה כיבדו אותו משום שהוא ברייה של הקדוש ברוך הוא ואין לנו להביע את דעתנו על יצוריו, אלא להקל את ייסוריהם.

קפוא בחוץ… שמשות חנותו של ר’ שלוימה נוזלות מבפנים, משאירות תלמים מזוגזגים. זקנות זריזות עטופות שכבות סרוגות יוצאות עמוסות בשקיות קמח, ובקוביות שמרים צרורות בנייר עיתון המשחיר את ידי ר’ שלוימה בחדשות טריות מלפני שבוע. “גם שמן זית בבקשה, ר’ שלוימה”, הוסיפו, ממהרות לשוב הביתה.

יש עוד להתפיח את הסופגניות, ולטגנן בסיר עמוק מרופד בשנים של סופגניות עגולות לחיים. הסיר כבר מסומן בפס לבן מדויק המלמד על מיומנותה של המטגנת… כי הלילה ידליקו נר ראשון של חנוכה!

אין זה סתם לילה ראשון של חנוכה! לאחר ההדלקה אמורים כולם להידחס בסלונו רחב ידיים של ר’ שלוימה, שהיה מנדב אותו למפגש חנוכה המסורתי. כל אנשי העיירה נטלו חלק בשמחה: מי בהכרזה על המסיבה ומי בעריכת השולחנות, מי בבישול ומי בליווי מוזיקלי; מי במחיאת כפיים, מי בריקודים ומי בדרשה. וכל השאר – היו מכבדים את המעמד בנוכחותם… כל בני העיירה הגיעו.

בדרך כלל היו נשים רחמניות נזכרות בברלינר, ומספיקות לשלוח ילד שובב לקרוא לו. אך באותו חנוכה הוא נדחק מתודעתן. ואם פעם קרה ששכחו אותו – להווי ידוע ששוב לא ישכחוהו.

והוא, ברלינר המשיגענר, נשאר לעמוד לצפות בנעשה סביבו בלי לעזוב את עמדתו תחת מדרגות ביתו של ר’ שלוימה בחזית חנותו. מוסתר היטב, קפוא עד לשד עצמותיו…

ואם נגיד את האמת – אנשי העיירה פחדו ממנו… בלי הודעה מראש היה ברלינר פותח את פיו ויורה מילים מושחזות כסכיני שחיטה בלי פגמים. ברלינר היה פושט את עורם של המסכנים שהיו נופלים תחת לשונו, משאיר את נשמתם חשופה לצחוקם של חבורת צמאי דם.

איש לא ידע את גילו. חיוך ילדותי שכן תדיר על שפתיו, ראשו התנדנד ימינה ושמאלה בקצב אחיד רוב הזמן. מכנסיו שמרו מרחק כבוד עם נעליו, ומרוב טלאים – את הבד המקורי לא יכלו בשום אופן לראות… ברלינר, שלא השכיל להבין איפה נמצא מותנו, קבע את חגורתו מתחת לליבו.

יש לשונות טובות שרצו לומר שהקפיד להפריד בין עליון לתחתון על פי הקבלה. “אולי,” לחשו אחדות מהן, “צדיק נסתר הוא?”

בחתונה האחרונה כמעט הצליח להצית מריבה ענקית בין משפחות המחותנים, כאשר סודות מאחורי הפרגוד נפרשו כידיעות פיקנטיות. אבל למה לנו להיזכר בחתונה שהסתיימה בשעה טובה ומוצלחת בשתיים לפנות בוקר? ברלינר מצא לו אז פינה שקטה ונרדם עד זמן התפילה.

קיים חשש קל שאולי למסיבת חנוכה נשכח ברלינר באופן זדוני ומכוון מתחת למדרגות ביתו של ר’ שלוימה. אך מאותו יום שעליו נספר – הוא המוזמן הראשי. וכך היה הדבר:

לקראת שקיעת השמש כבר לא ניתן היה לקרוא את שלט חנותו של ר’ שלוימה. החנות פנימה החשיכה בהדרגה, והלכודים בה ראו תהלוכת זוגות נעליים העולות לסלון של ר’ שלוימה, העומד לסגור את חנותו מוקדם מהרגיל, שהרי מקפיד הוא להדליק נרות חנוכה בשקיעת החמה. השטריימל של ר’ שלוימה המאושר, שהולבש מוקדם לכבוד המאורע, נח על ראשו. נח? רקד! ולולא ידעו מי המשיגענר בעיירה – היה מקום לטעות…

הלילה היה קר וחשוך. הבודדים שהעזו להוציא את אפם החוצה פחדו עליו שמא יקפא וינשור. רוחות משתוללות פרצו כל גדרות, ויללות מקפיאות דם שרקו, ארוכות ומצמררות.

גם הנכרים הבינו שלא כדאי להסתובב. רק ברלינר צפון מתחת למדרגות. לפתע פקח זוג עיניים כלא מאמין: הנעליים המצוחצחות של הגביר אלחנן בגובה אפו עולות בנכבדות מחושבת. כשגילה הגביר את ברלינר, חש שלא בנוח ועצר באמצע עלייתו, ואז שמע את ברלינר מצהיר לעברו:

“אוי אוי! אלחונן הגביר העשיר במחוז בא לכבד את  ר’ שלוימי… מקווה שעשית תרגילים להפעלת שרירי ידיך כדי לכבד את העניים בכמה רובלים? ח..ח… ואם לא? עדיין נשאר אלחונן הקמצן”.

אלחנן הגביר הרגיש ששרירי ידיו פועלים היטב למתת סטירת לחי לחצוף – שכבר הזדרז לטפל בנעליים הבאות שנפלו תחת עיניו…

“גם פסח הקצב מוזמן! פסס… האם שקלת את בשר הסעודה עם משקלות של גבינה? ר’ פסח עושה רווח עם הבשר!”

ולפתע, ברלינר מסתחרר, רוקד, ונעצר. עניבתו, שמעולם לא עמדה בצורה ישרה כמו מחוגי השעון המראים על השעה שש, איבדה כעת את השעה לגמרי… ובל נדבר על כובעו שנטה כמגדל פיזה.

“אי.. אי.. חברים! רגע! כן!” הוא שואג: “מתקרבת דמות מתנדנדת קדימה אחורה ימינה ושמאלה. חבררררים, אל תחשבו שזה לפי קצב הכליזמרים… כן בכבודו ובעצמו, הכירו את הטועם הראשי של כל היינות שבמרתף של אדון אליצפן: גליקסמן השתיין!”

גליקסמן המדובר נראה באותו רגע כקישקע ממולא העומד להתפוצץ, ולא דווקא מיין.

ברלינר לא חיכה לתגובה. התעייף וכבר חושד שאינו רואה טוב. “רגל ימין של שמעיה התופר עם מגף שמאל של אלכסנדר הסנדלר?” הוא תוהה. ועכשיו הוא בטוח שהוא זקוק למנוחה: על אותה מדרגה נחות נעל של עוג מלך הבשן -שואב המים – עם נעל מיניאטורית של שרולי שעדיין עטור בתלתלים ארוכים…

ברלינר מחייך אל אותן יצירות דוממות בחיוכו התם.

הוא עמד מכורבל במעילו, ובתנוחה זו דמה לאחת מאותן חביות בירה שעליה שכחו כובע מרופט. מרחוק הגיעו אליו הדי מנגינת מעוז צור ישועתי…

למחרת, עם קרני החמה הראשונות, נדהמו יהודי העיירה לשמוע על מאסרו של ר’ שלוימה בעוון גניבה. באחת מחביות הבירה המונחות מתחת לגרם המדרגות, מצאו שלל רב מכסף שנגנב ימים ספורים קודם לכן מכנסיית העיירה. שני עדים ש’ראו’ אותו מחביא את הכסף בלילה הראשון של חנוכה, הובילו את השוטרים למקום.

כולם דיברו, טיכסו עצות, התפללו, התרוצצו מהכא להתם, בלי לדעת מהיכן תבוא הישועה. שתדלנים רבים נשלחו לראש המשטרה – ולשווא.

המשפט נחרץ עוד טרם פתיחתו. נרות חנוכה נדלקו בדמעות, מעלות את שלהבותיהן מעלה, נוסקות לשמים בתחינה לשחרורו של ר’ שלוימה.

שבועיים לאחר חנוכה נערך המשפט. רב העיירה הופיע רגוע, ומאחוריו הזדנב לו ברלינר מחייך את חיוכו התם, שמח… מה לו ולחיוכו במצב כה עגום? ניסו לדחוף אותו החוצה.

שופט חמור סבר נכנס. הס הושלח באולם, וכולם קמו על רגליהם.

שקט מתוח ירד על אנשי הקהילה, וכבוד השופט הקריא את נוסחת התביעה:

“שני עדים ראו ביום שני לפני שבועיים את אדון שלמה קטנוביץ המכונה ר’ שלוימה החנווני מתגנב בלילה ומחביא שלל רב בחביות של חנותו, על מנת להבריחו ימים ספורים לאחר מכן. בזכות אזרחים נאמנים וערניים נתפס אדון קטנוביץ עוד לפני שפינה את חביות הבירה. על כן מבקש הקטגור לגזור על מר שלמה קטנוביץ עונש מרבי, עקב הערך המקודש של נכסי הכנסייה. העונש המרבי הוא שלושים שנות מאסר”.

הקהילה כגוף אחד הפסיקה לנשום… עיניה היו קרועות מתדהמה.

השופט ביקש מהסנגור להציג את כתב הגנתו. הכל ידעו שמול טיעוניו של הקטגור אין סיכוי כלל! פרקי תהילים נלחשו אחד אחרי השני.

רב הקהילה שלח את מבטו החם לכיוונו של ר’ שלוימה. ברלינר לצידו עמד בפה פעור המגלה את חיוכו הרחב מאוזן לאוזן, לבושתם של בני הקהילה.

הסנגור עמד זקוף, ידיו מונפות אל על. “כבוד השופט, בטרם אתחיל להגן על מרשי, רוצה אני להזמין את העדים. האם השופט מאפשר להם לעלות לדוכן?”

השופט העיף מבט לכיוון הכומר, שהסכים בניד ראש בלתי מורגש.

“כן! ולנסי, עד ראשון – לעלות לדוכן!” ולנסי, אדם מגושם לבוש מעיל צמר אפור, נשבע שהוא אומר את כל האמת ורק את האמת. חוטמו היה מכוסה נימי דם כדרך השתיינים, מגפיו מכוסות בוץ וידיו המגוידות מכירות מקרוב את מלאכת האדמה.

“הסתובבתי עם גרגורי בלילה שהיהודים מדליקים קנדלברה ועושים חגיגה, כשפתאום הבחנו בדמות שפופה עם שק על גבה. כבוד השופט זה נראה לנו מוזר. בלילה של כפור כלבים עד שאצבעותיי לא רצו להתקפל, מה עושה הבנאדם הזה בחוץ? התחלנו לעקוב אחריו… פחדדדד… התקרבנו בשקט והברנש הוציא מהשק… פחד אחז בנו כשהבנו שאלו דברים של הכומר… גרגורי מת מפחד. אמרתי לו: אל תתעלף לי כמו זקנה… הוא רצה לברוח, אבל התעקשתי שנרוץ לכומר ונשאל אותו מה לעשות. כבוד הכומר הדריך אותנו ואמר לנו לגשת למשטרה. הוא היה גאה בנו! כבוד השופט, נכון עשינו טוב?” שאל.

“שאלות לעד הראשון, כבוד השופט”, ביקש הסנגור.

“מאושר”, ענה השופט.

הכומר זז באי נוחות על מקומו.

“אמור לי, האם התקרבת לחבית?”

העד ענה במהירות: “חלילה! לא רצינו שהבנאדם ירגיש בנו… נשמנו מהאף שלא יראה עשן יוצא מפינו. כל הזמן גרגורי שקשק כמו ילדונת”, הוסיף.

“שאלה נוספת: האם היית לבוש בלבוש חם, שהיה לך קר כל כך?”

“כן”, ענה. “לבשתי ת’מעיל הזה וגם מגפיי… מה אכפת לך איך הייתי לבוש?” שאל בנימת חשדנות.

הכומר פקד עליו בעיניו לשתוק.

“תודה”, אמר הסניגור. “עד שני”, הכריז.

גרגורי עלה, זקן פראי סביב פיו, מגפיו מכוסות בוץ יבש ומעיל קצר אינו מצליח לעטוף את גופו הרחב. ציפורני ידיו גילו את רמת ניקיונו.

“האם התקרבת לחבית?” נשאל על ידי הסנגור.

“לא.. אני מ’פחד מדברים כאלה. אולי שדים ייצאו ויהרגו אותי”, הודה גרגורי.

“האם היה חושך מוחלט?” המשיכה החקירה.

“חושך של בית קברות בלילה! הייתי צריך לתפוס בחברי כדי להתקדם. ממש לילה לגנבים…” חייך, מרוצה מעצמו שהצליח לרצות את הסניגור שחייך אליו מאוזן לאוזן. אך כשפנה לכיוון הכומר, זיהה אצלו כעס עצור.

“איך ידעת שמדובר בכלים שנגנבו מהכנסייה?” המשיך הסנגור.

“ראיתי בבירור צלב מכסף מציץ מהשק”, ענה הערל.

“כל הכבוד, גרגורי! הראייה שלך מצוינת בחושך!” העיר הסנגור בסרקזם.

גרגורי שוב חייך כתינוק המקבל מחמאה על מעשיו, ובלי שנשאל הוסיף שראה גם את גביע הכסף של הכומר.

“זה בסדר, כבוד השופט. העדים יכולים לרדת מהדוכן”, הורה הסנגור.

הכומר ירה לעברו גיצי אש.

הרב ישב, ממשיך באמירת תהילים. ברלינר הוגה מילים לא ברורות. שפתיו רוטטות, וצחוק דקיק יוצא מפיו בלי עכבות.

“כבוד השופט! ברשות המושבעים, העדים שיקרו-ו-ו!!!” שאג הסנגור.

“אווווווו” גדול אחיד, ומיד אחריו בליל רחשים קקופוניים נשמע בחלל.

הכומר רצה למחות, אך השופט עצר אותו.

ברלינר היה קצר רוח. התנדנד על רגל אחת ואחר כך על הרגל השנייה. עיניו הצטמצמו לכדי פס אנכי, ובטעות העיף נעל אחת גדולה שנשלפה מרגלו, סוחט חיוך נבוך מהצופים.

הסנגור התחיל לספר:

“ולנסי וגרגורי התקרבו בלי פחד, בחסות החשכה. הם הלכו בפסיעות גסות המשמיעות רחש ארוך תחת מגפיהם. הם סחבו שק ענק שלפי מראהו נראה כבד. הם ידעו שלילה ראשון של חנוכה היום וכולם חוגגים. הם מילאו אחרי הוראותיו של הכומר…”

“כבוד השופט!” צעק הכומר. “זו ספקולציה מדומיינת פרי מוחו של הסניגור!!!”

השופט דחה את בקשתו. “המשך!” אמר לסניגור בסבר פנים חמור. “אני מקווה שיש לך הוכחות חותכות!”

“הם התווכחו על צלחת כסף שגרגורי רצה להעלים לעצמו, אך ולנסי הזכיר לו שהכומר הזהיר אותם שכל הפריטים חייבים להימצא בחבית. הוויכוח התפתח לתגרה: גרגורי משך את הצלחת וולנסי התנגד והתכופף להחזירה, עד שכפתור מעילו נתפס בחישוק החבית, ונפל לתוך החבית. ולנסי קיבל אגרוף מגרגורי, הם המשיכו לריב עוד כמה דקות עד ששמעו קולות צחוק. אחוזי פחד הם נסו מהמקום, משאירים כפתור כעד לשקרם”.

“מהו מקור המידע שלכם?” שאל השופט בסקרנות גוברת.

“ברלינר היה שם וגילה עניין בוויכוח שלהם. כשנפל הכפתור, נזכר שבעבר שמע דרשה מהרב בעניין גודל מצוות השבת אבדה. הוא שם לעצמו מטרה לדוג את הכפתור מתחתית החבית  ולהחזירו לוולנסי… אך הוא לא זכר מה צריך לדרוש כסימנים שאכן הכפתור שלו. ניגש לרב וסיפר את הסיפור כולו”. הסנגור עצר לרגע-

“והנה הכפתור, כבוד השופט!!!” הכריז הסנגור בדרמטיות כשפתח את ידו. עגול. משופשף מאוד. דומה להפליא לאֶחיו…

ברלינר המאושר שסוף סוף יצליח להחזיר את האבדה לבעליה –  קפץ וחטף את הכפתור, נותן אותו לוולנסי המבולבל שפחד להושיט את ידו.

באותו רגע הרעידו אנשי הקהילה את קירות בית המשפט בקריאות שמחה. ר’ שלוימה הסתכל על ברלינר כלא מאמין. השופט דפק בפטישו כמה פעמים, ללא הצלחה. הוא קם על רגליו, והורה לשוטרים לקשור את ידי השפלים ולשחרר את ר’ שלוימה.

ברלינר רקד, שיכור משמחה. לא הבין על מה ולמה מרימים אותו גבוה ונושאים אותו כגיבור. ממרומים הוא צעק לגביר אלחנן שלא ישכח לתת צדקה הגונה לבית הכנסת, במקום הפרוטות העלובות שהוא משלשל לקופה ברעש גדול… הגביר צחק יחד אתו. וכשהיכה בלשונו את ר’ פסח על משקולותיו המזויפות – הגיב ההוא בסלחנות מאושרת. גליקסמן השתיין מצא לנכון לשתות עוד כוסית לחיים לכבודו…

ברלינר המופתע לא האמין שכפתור קטן כל כך יכול לגרום לשמחה גדולה כל כך, ומאז הוא… איך אמרנו? הוא מגיע למסיבת חנוכה כאורח כבוד. 

לדירוג הפוסט!

0 / 5. Vote count: 0

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד