בס"ד

טבעת של עדות

אין כמו שמחת אויפרוף שבתית כדי ללכד את כולנו סביב שולחן אחד. אחיות, גיסות, אמא ושתי סבתות שתארכנה ימים. כולנו ישבנו בחדר הילדים של חמותי, שהוסב לצורך השמחה הגדולה לחדר אוכל. המיטות הוצאו למרפסת וכל מרצפת פנויה אוכלסה בכסא או שולחן או עגלת תינוק.

בעוד מהסלון (המקורי) עולים שירי שבת מתוקים, שחוברו בפי קודשם של אדמו"רי ויז'ניץ לדורותיהם, והאווירה הולכת ומתלהטת, שקענו אנו ציבור הנשים בתשעה או יותר קבין של דיבור.

מתי יוצא לנו להפגש בהרכב מלא?

ככה אנחנו זוכות לשמוע מפניני החכמה של סבתא מצד אמא, ומתמוגגות מההומור הכובש של סבתא מצד אבא. צוחקות בלי קול מהשילוב של שתיהן ומנסות להכניס גם את הכלות השקטות יותר לסוד העניינים. חלק מהתינוקות מאבדים סבלנות ונרדמים במחלצותיהם בעגלות, ילדים גדולים יותר, שהספיקו לשחק וגם לריב ומיצו את פוטנציאל הערנות שלהם עד תום, החלו לגלות סימני הרדמות על שורות מאולתרות של כסאות.

הנס של חמותי היה, שבשלב כלשהו כבה האור, בהוראת שעון השבת, וכולנו נאלצנו להתנער ולהחליט שהמשך הפטפטת יבוא מחר. בעודנו מתנערות ממקומותינו ומנסות למצוא אשה אשה את ילדיה הרדומים למחצה או לשליש, בחסות החשכה; התכסו פני בבושה, כששמתי לב שציבור האבות עזב מזמן את הזירה לכיוון הטיש החסידי בקריית ויז'ניץ, וכל השולחנות, בסלון ובחדר האוכל המאולתר, ממתינים עדיין לפינויים.

על אף הפיהוקים של כולנו והעייפות המוצדקת, כולנו הבנו שתפקיד סידור הבית שייך לנו. חמותי, שמתחתנת בעוד יומיים את בן זקוניה, עייפה הרבה יותר מכולנו. ככלה הבכורה לקחתי את המושכות לידיים, קמתי והסתערתי על שולחן הסלון, זורקת הוראות מהירות לכל השאר. "הכל חד פעמי הרי" אמרה אחרי גיסתי מינדי ועזרה לי לקפל את קצוות מפת הניילון בצד השני. האור הקלוש מהמסדרון הספיק לנו כדי לזהות את בקבוקי היין ואת גביע הכסף, לשלוח אותם למטבח רגע לפני שכל המפה נצררה בצרור החיים, על כל תכולת הכלים והשאריות. רבקה הגיעה עם הצרור שלה מחדר האוכל המאולתר לנשים, וסימי הביאה ארגז בקבוקים ריק, ויצאנו כולנו ב'לוויה' גדולה ומאוחדת, מלוות ברוח עליזות את כל הכבודה אל תוך הפח הטמון בחצר הבניין.

אתא לילה. לא היה פשוט להעיר את כל המנומנמים למחצה ולסחוב את הנמים לגמרי החוצה, אל אויר הלילה הקריר. לבסוף הגענו כל אחת לדירת האירוח שלה, מתפללות שהקדוש ברוך הוא יכניס ברכה במעט שעות השינה שנותרו לנו.

אתא בוקר, הגענו כולנו ישר לבית הכנסת לשמחת האויפרוף, לפני זריקת הפעקאלאך. כשניגשתי אל הסבתא באיחולי מזל טוב נלבבים, גיליתי שהיד של סבתא אינה חמה כתמיד. מיד עם נישואי היה לי קשר פתוח איתה, ואמרתי לה: "משהו מעיק עליך, סבתא? את מרגישה טוב?" סבתא הנהנה בשתיקה וסימנה לי בידיה, שהיא אינה יכולה לדבר בשעת קריאת התורה. הסקרנות בערה בתוכי – האם סבתא בקו הבריאות? האם קרה משהו למישהו, חלילה? מתפללת בלבי שהשמחה תהיה שלמה.

מיד אחרי הקידוש מיהרתי להתיישב לצידה. סבתא הושיטה לי את יד ימין שלה, משהו היה בה מוזר, שונה מתמיד.

בנותיי ראו אותי ליד סבתא והגיעו אחרי, עוד כמה גיסות התיישבו מאחורינו. כשלסבתא יש מה לומר, כולם מריחים את זה ממרחק.

"הטבעת שלי, טבעת הנישואין שאני עונדת כבר ארבעים שנה, איננה". עצב קל ניקד את פניה של סבתא.

"זו לא סתם טבעת" ידעתי שיש כאן סיפור.

"זו טבעת הנישואין שלי!" סבתא אמרה, "ולפני שלושים וחמש שנים, כבר ניסו לגנוב אותה!" כאן גברה הסקרנות סביבנו. לפני שלושים וחמש שנים, טרם הייתי נשואה לנכד של הסבתא הזו, טרם נישאתי בכלל. מה עבר על הטבעת בפרק הזמן הנכבד הזה?

"גנב פרץ לבית שלנו, אני זוכרת את פניו כאילו היה זה אתמול" סבתא המשיכה, "הייתי לבד בבית כששמעתי את הקולות וניגשתי אל הדלת שהוא פתח בכוחות עצמו. כל הגוף שלי רעד, לא הצלחתי אפילו לפתוח את הפה כדי להתפלל! ה', תציל אותי! לחשתי בלי מילים. כשהרגשתי קרובה לעילפון, שמעתי פסיעות מוכרות מאחורי הגנב. סבא הגיע באופן מפתיע, יחד עם אחיו שבה לדון איתו בעניין חשוב.

הגנב היה אובד עצות. סבא ואחיו הבינו מיד את המצב, בכוחות משותפים הצליחו לגבור על הברנש ולפתוח את האגרוף שלו שהיה קמוץ בחוזקה, ובתוכו… טבעת הנישואין שלי! הם הצליחו להוציא יקר מזולל, והטבעת החשובה זכתה לחזור אל אצבעי למשך מספר שנים נוספות.

שנים ספורות לאחר סיפור הגנב, הגיעה אולגה, העוזרת הגויה, לנקות את התנור לקראת פסח. כי את תענוג ההתעסקות בחומרים כמו סנט מוריץ אני נותנת רק לעוזרות גויות" סבתא הצטחקה ולקחה נשימה, בודקת בעיניים משועשעות את קהל המאזינות שלה, שגדל בינתיים ועכשיו היה מולה מעגל צפוף בן מספר קומות, בנות, כלות, נכדות ונינות. פארענצ'עס.

"באותו יום, רגע לפני שהיא הלכה לה לדרכה, גיליתי שטבעת הנישואין שלי איננה. לא רציתי לחשוד בכשרים, אבל אוטומטית נפל מבטי על אולגה העוזרת, שמלבד היושר שחסר לה חסרו כמה ברגים בראשה, אחרת, איך תסבירו את העזות הזו? הטבעת שלי, הייתה ענודה על אצבעה מתחת לכפפה השקופה ולשכבת השומן שדבקה בה. "זו טבעת הנישואין שלי" אמרתי לה והצבעתי על הבליטה הקטנה מבעד לכפפה. פניה של אולגה סמקו. במהירות קרעה את הכפפות מידיה, השליכה את הטבעת על הרצפה חטפה את התיק שלה וברחה… מאז לא שבה יותר.

כששמע סבא שטרן, (חמיה של סבתא) את הפלא הזה, איך נגנבה פעמיים הטבעת וחזרה בשלום לבעליה, הוא ענה בהתרגשות ואמר: מה הפלא שהטבעת חזרה? הלא אני משתדל כל כך להיזהר שכל משאי ומתני יהיו באמונה! כל הכספים שלי הם כסף כשר! את הטבעת לנישואי בני קניתי בכסף כשר. כסף כשר אינו הולך לאיבוד לעולם! הוא חייב לחזור!"

סבתא נשמה עמוק. כל המעגל ההדוק שסביבה, נשם יחד איתה בהערכת אמת. הערכה ליושר הזה שסבתא וגם סבא לא זזים ממנה כמלוא נימה, יושר שנמצא בעורקי המשפחה ועובר בה דור אחר דור.

"אל תדאגי סבתא, הטבעת שוב תחזור אליך!" הכריזה חנה'לה בת השמונה, והרחיבה את שפתי כולנו לחיוך רחב.

"מתי ענדת את הטבעת בפעם האחרונה, סבתא?" שאלה אותה חמותי – בתה. סבתא שקעה בהרהורים ואחר טפחה על מצחה מחייכת. "נו מה יש כאן לנבור בזכרון? מתי יכולתי להשיל מעלי את הטבעת אם לא לפני נטילת ידיים בסעודה של אתמול??? השאלה היכן הנחתי אותה אחרי נטילת הידיים".

"אני זכיתי לשבת לידך" מינדי דיסתי נזכרה, "ואני חושבת שהטבעת הייתה על השולחן, ליד הצלחת הסגולה".

"כן, כן!" סבתא הנהנה. "אולי ראיתן את הטבעת כשסידרתן אתמול את השולחנות?"

"לא היה שייך לראות" חנה'לה בת השמונה הייתה הדוברת של כולנו, "נפל חושך מצרים על כל הבית. בקושי הצליחו הדודות לראות את הגביע של הקידוש ואת היין לפני שעשינו 'לוויה' גדולה לכל השקיות עד הפח שקבור בחצר".

"חשבתי שישנת" סנטתי בה.

"הייתי ערה ואפילו עזרתי לכל הדודות שלי לדחוף את הפחים עמוק אל תוך הפח, שלא ירגישו את הריח בחוץ" חנה'לה הצטחקה. יופי. עכשיו כל שקיות הזבל שלנו, ושל הבית מדרש והטיש הממוקם בסמיכות, דחוסים טוב טוב בתוך הפח הטמון, על אלפי הצלחות הריקות, שאריות הרוטב ומאות הכוסות שקוברים את אחרון הסיכויים למצוא טבעת אחת של זהב, יקרה מאד מאד לבעליה, הקבורה עמוק מתחת לכל הצחנה. נראה שמי שהמציא את הביטוי מחט בערמת שחת, התכוון בדיוק לזה.

אחר יציאת השבת, התקשר אחד הבנים של סבתא לעיריית בני ברק מחלקת תברואה. הם שמעו את הסיפור והסכימו לחכות עם פינוי הפח הטמון עד מחר בבוקר.

בבוקר הגיע ה'אוטו פח הזבל' ומספר בנים של סבתא עטו כפפות, סתמו נחיריים והוציאו על הכביש עשרות שקיות אשפה. "כל שקית שאינה כחולה, היא לא שלנו" דוד יוסל היה פרקטי ועזר לכולם במלאכת המיון.

"אתם משהו" עובד התברואה דפק כפפה בכפפה, וצפה מהצד בצוות המסור, שנבר ונבר בכל השקיות בלי לומר נואש. "משהו משהו, אתם!" העשיר את דברי ההתפעלות שלו, מאוצר המילים הרחב שלו. "משהו משהו משהו".

"מצאנו!" עיגול קטן מכוסה בשכבת שומן הייתה בידיים של דודי, ידו המכופכפת שפשפה קלות עד שהזהב בהק מול השמש וסינוור את העיניים של כולם.

"ידעתי שתמצאו!" אמר ירון מהתברואה, מחא שוב כפפה אל כפפה ורגע לפני שקפץ אל מקומו הקבוע מאחורי משאית הזבל, הוא אמר: "כל הכבוד לכם. עם כזו מסירות, ידעתי שתמצאו את האבדה!"

שיירה קטנה חזרה אל הבית של סבתא, מביאים לה את האבדה שחזרה אליה זה עתה בפעם השלישית,

טבעת קטנה שהעידה בפעם השלישית, כי נכונים דברי הסבא, וכסף כשר אינו נאבד לעולם.