על קנווס ענק: תכלת שולטת, שמים קרובים, פרחי בר ורודים צוחקים, שמש מפזזת על בתי אבן  צחורות וענן אפור מרחף.

אלפי גוונים ותתי גוונים. ציור אמנותי קסום. כך נראית בעיני ירושלים.

—

"אל תכתבי את השם האמתי שלי", מקדימה אחת המרואיינות ואומרת, "כתבי סימה כהן. זה לא יהיה לגמרי שקר: סימה הוא השם השני שלי, וכהן – מפני שאנחנו כהנים".

"בסדר", אני מהנהנת לה, "שם בדוי הוא דבר מקובל לעתים".

"האמת נמצאת רק בסידור", מסכמת גב' כהן, וחיוך שנון עולה על פניה. "את יודעת איפה, כן? ככה כתוב בו: ה' אלוקינו אמת, משה אמת ותורתו אמת".

הנה, בלי שאבקש, היא גילמה לי במילים ספורות את האמת הפנימית והפשוטה אצל אנשי ירושלים של מעלה.

–

לא רק אמת פנימית יש בהם, בבני ירושלים של מעלה. זו הפשטות שאין דומה לה, זו חוכמת החיים והחדווה, ספוגי הערך של "אדם לעמל יולד", עמל עבודת הבורא וגידל הילדים לתורה. האווירה היהודית בכל רגע מרגעי מעגל השנה, הניחוח הקסום והייחודי, הציפייה לגאולה השלמה.

ס. כהן משכונת בתי הונגרין המיתולוגית, ב. שטיינברג משכונת כנסת הצמודה לשכונת נחלאות, ור. סגל משערי חסד, בתו של המגיד הבלתי נשכח ר' שלום שבדרון זצ"ל, מציירות בצבעים משלהן את ירושלים של מעלה, כשישים שנה אחורה.

בתי הונגרין

גב' ס. כהן

מושגים של שפע

אתמול ערכתי קנייה בסופר השכונתי – משתפת גב' ס. כהן – הסתובבתי בין המדפים עמוסי השפע, מילאתי עגלה אחת ועוד עגלה. בין מעברי המדפים פגשתי אישה יקרה שגרה בילדותה בשכונת קטמון, סמוך לבית סבי וסבתי זיכרונם לברכה. אחר דרישת השלום הראשונה, היא סקרה לרגע את העגלות הגדושות, וחיוך נוסטלגי רפרף על פניה.

"שתי העגלות האלה שמילאת", אמרה לי המכרה, "היוו את כל התכולה במכולת השכונתית שלנו בקטמון".

אכן, מהנהנת גב' כהן, תכולה ממוצעת בבית ממוצע בדורנו, יכלה למלא אז את מדפי המכולת השכונתית.

נחזור אל המכולת הקטנה בירושלים הוותיקה, שישים שנה אחורה.

מה בכל זאת קניתם בה?

מה היה כבר לקנות?

תבנית ביצים שלמה הייתה מחוץ לתחום. קנינו ביצים בודדות, כל ביצה עורבבה במים וחולקה לארבעה ילדים. בקבוק שלם של שמן? חבילה שלמה של ביסקוויטים? כאשר ראיתי את אחת מבנות השכונה קונה רבע קילו ביסקוויטים, צבטתי את אחותי, שתינו לא האמנו למראה עינינו.

עוף ובשר לא היו בנמצא באמצע השבוע, וגם בשבת – שוק אחד של עוף חולק בין ארבעה ילדים.

ובכל זאת הרגשנו העשירים ביותר בעולם.

תמיד היה לחם לאכול. לעתים טבלנו אותו בביצה מעורבבת במים, ובארוחות הצהריים אכלנו סלשט.

היה סלט ברונז'ענעס (חצילים), שהיווה ארוחת צהריים מפוארת. היה סלט חזרת, ותפוחי אדמה במיונז שהיוו עילה לחגיגה מיוחדת.

הדגים לא היו יקרים, והם הוכנו לעתים לכבוד ראש חודש. גם ההערינג היה מאכל מיוחד מאוד. מאכל ראש חודש נוסף: קציצות עוף, עשויות מתערובת שרובה חלה ישנה ובצל, ומיעוטה הזעום עוף טחון.

שעועית, אפונה ואורז היו מאכלי מלכים.

הביגוד

חנויות ביגוד לא היו. אני זוכרת את אמא שלי, לובשת את הבגד החגיגי היחיד שלה בחתונות של כל עשרת ילדיה.

מדי פעם זכינו בכל זאת בבגדים חדשים: פרמנו בגדים ישנים, רקמנו עליהם רקמות שונות ותפרנו אותם מחדש. גם מכנסי הילדים נתפרו ממכנסיים ישנים של אביהם. מדי פעם הגיעו חבילות בגדים שנשלחו על ידי הג'וינט, מהם חולקו בגדים "חדשים" לכל בני השכונה. באחת הפעמים חולקו מכנסיים חומים לילדות, ובאותה תקופה לבשו כל בני השכונה את אותם מכנסיים…

ההשתתפות בשמחה ובצער

היינו כמו משפחה אחת גדולה. הכול נעשה ונחווה ביחד. בעת שמחה התקבצו השכנות בבית בעלת השמחה, והכינו יחד אתה את סעודת החתונה.

עשרות ידיים הצטופפו במטבח הקטן; מרדדות, קולעות, מתפיחות, זורות סוכר ומלח ושומשום, ומתרגשות יחד עם בעלת הבית. השמחה טיפסה ועלתה בין הקירות החמים, והתפילות, באידיש עסיסית, נזרקו אל התבניות והסירים, בכל פעם כפי העניין.

המאפייה

מול כולל שומרי החומות, אם נרד שלוש מדרגות, נגיע לתנור של עזרא (כיום נמצאים שם משרדי כולל שומרי החומות). בחדר המרכזי הגדול ניצב היה תנור גדול, שטומן בתוכו את כל הסודות הטעימים של השכונה.

אל החדר הסמוך לחדר התנור הגיעו הנשים ובצקן בידיהן. התפיחו אותו, רידדו אותו, והכינו את המאפים תוך כדי פטפוט קולח.

סבתא שלי עליה השלום הכינה שם את הבצק לקרקרים מיוחדים שאפתה, והם כונו 'סודה מאצקעס'. לשם היא הביאה את חומרי הגלם: קמח, מים, מעט מלח ומעט סודה לשתייה. הקרקרים היו אהובים עלינו מאוד, אף שאיימו לשבור את שינינו בכל נגיסה מחדש.

תור ארוך השתרך סמוך לתנור, עזרא הכניס את התבניות אחת אחת. בתוך האדים והחום והניחוחות שהתפזרו, עמדנו וחיכינו למאפים שלנו, שומרים כל אחת על התבנית שלה. כשהם היו מוכנים, החגיגה הייתה גדולה. סחבנו יחד את תבניות הענק, שתיים מכאן ושתיים מכאן.

"זו נראית לוויה", צחקה דודה שורה בהומור שחור אופייני.

עזרא מעולם לא התבלבל

התנור המיתולוגי של עזרא הטמין בתוכו מדי שבת את סירי הטשולנט של כל בתי השכונה. סימנו בערב שבת את הסירים בסימנים מיוחדים למניעת בלבול, ועזרא ארגן אותם בתנור לפי סדר ההגעה: למשפחות שהתפללו כותיקין, המתינו הסירים סמוך לפתח, ואילו סירי המשפחות שהגיעו מאוחר יותר, נחו עמוק בתוך התנור.

לטשולנט מהתנור של עזרא היו טעם וריח של גן עדן.

עוד הוטמן בתנור של עזרא קוגל האטריות הירושלמי. את התערובת הכניסו נשות החיל לתנור, ובבוקר השבת קיבלו את הקוגל שלהן טרי וחם.

ביום שישי פטפטנו אצל מוכר הקרח

חלק מההכנות לשבת היה בהמתנה בתור האינסופי לבלוק של קרח, אצל מוכר הקרח.

חנות הקרח הייתה מרוחקת יחסית, היא שכנה מחוץ למאה שערים, בפינת רחוב שפיצר. קנינו בה בלוק ענק, המוכר קשר אותו מכל צד בחבל, ואנחנו סחבנו אותו הביתה בשיירות. בימות הקיץ החמים, הקרח טפטף וזלג ואיבד הרבה ממשקלו בכל הדרך הביתה.

את בלוקי הקרח אחסנו במקררי קרח "ענקיים": המקרר הגדול ביותר היה בגובה מטר וברוחב חצי מטר. את בלוק הקרח הנחנו במגירה עליונה, ממנה יצא צינור ניקוז שטפטף מים כל העת אל תוך קערה שהונחה בתחתית. התפקיד שלנו היה לרוקן את הקערה מדי שלוש שעות, אם לא – יוצף כל הבית במים. הקרח התנדף מדי כמה ימים. בימי החום חודש מלאי הקרח לעתים קרובות יותר, אז זכינו ל"טיול קרח" מדי יומיים.

החום והקור

חווינו את החום והקור בצורה הטבעית שה' ברא אותם. אצלנו בבית לא היה כל אמצעי חימום לימים קרים, ואת חום הקיץ לא הפיג לנו מזגן או מאוורר. בימי החורף הקרים לבשנו שכבה נוספת; כשהקור היה נורא, הניחה אמא את הפתילייה במרכז שולחן הסלון, וכולנו ישבנו סביבה והתחממנו, פטפטנו, סרגנו ונהנינו מכל רגע.

בימי החום (אז עדיין לא קראו להם שרב. הם היו חמים פחות מהיום? לא בטוח) הזענו ושתינו הרבה מים. אכלנו קרטיבים תוצרת בית (המתכון: לימונדה ביתית ומים), ולעתים, כשהיה חם מאוד, ליקקנו קרח.

כשהחום טיפס למעלה משלושים מעלות והקשה עלינו את הריכוז, שחררו אותנו המורות מבית הספר.

כילדים, שיחקנו שעות ארוכות בחצר במשחקים מאולתרים: חמש אבנים, חבל, קלאס ושבע אבנים הם המשחקים שנשארו עד היום. היינו עסוקים כל כך, שכמעט לא הרגשנו לא חום, לא קור ולא רעב.

לאיזו קופת חולים אתם שייכים?

בניין אחד שמרכז את כל שירותי הרפואה לא היה. הרופאים היו פזורים במשעולי השכונות. כשכאב לנו הגרון, פנינו לר' שלום זלוטניק, יהודי של צורה שזקנו יורד על פי מידותיו. הוא היה בודק את הגרון בעזרת פנס, ומורח בפנים נוזל צהבהב. הנוזל הפלאי הועיל, וברוב המקרים לא היה צורך לשוב אליו לטיפול חוזר.

דוקטור כגן המבוגרת, דוקטור קוק שטיפל בבעיות רגליים, דוקטור כהן ששמר בקנאות על פרטיות הלקוחות שלו, ודוקטור בלומנטל שהתחשב עד מאד במצבם הכלכלי של הלקוחות, וגבה תשלום בהתאם ליכולת – היו גם הם רופאים מוכרים בירושלים באותם ימים.

ימי בין המצרים בירושלים של מעלה

היה שקט בכל הנוגע לתעשיית השמחות השכונתית. לא תפרנו בגדים חדשים, ונזהרנו לא לשיר. בתשעה באב התאספו בבית הוריי כל השכנות, והקשיבו למגילת איכה מתוך התרגום שלו לאידיש 'צאינה וראינה'.

 ס. כהן עוצמת את העיניים

 ורואה את השבת בבתי הונגרין

הצבע השולט בה הוא לבן בוהק שעוטף את כל החושים. את הניחוחות שיצאו מהתנור של עזרא ומהבתים כולם, לא ניתן לצייר במילים. השלווה ששכנה בין בתי האבן שטופי השמש, וזמירות השבת שטיילו בין אבני החצר, יצרו אווירה מיוחדת שאין דומה לה בכל העולם.

שכונת 'כנסת'

גב' ב. שטיינברג

חיים מלאי ערך

החיים בשכונה שלנו היו כמו בגטו, במובן החיובי ביותר של הביטוי. לא ראינו ולא ידענו דברים אחרים, מלבד החוויות היהודיות. חיינו כל רגע בעוצמה מיוחדת. חווינו את הרגע באופן המשמח ועליז ביותר שיכול להיות.

לפנות בוקר התחיל היום.

כל האורות נדלקו, מבתי הכנסיות עלו והתפשטו נגינות התפילה והלימוד, רבות מתוך הנשים בשכונה התפללו עם הנץ החמה. בשעה תשע השכונה הייתה כבר ברובה עמוק באמצע היום.

אני זוכרת את עצמי כילדה, קמה בבוקר לקול תקתוקה של מכונת התפירה. אמא שלי ע"ה, בחריצות הידועה שלה, התעוררה לפנות בוקר והתיישבה מיד על המלאכה. עד קומנו היא הספיקה לתפור לנו פריטי לבוש מתוך בגדים ישנים שפרמה. כהמשך ישיר לברכת הבוקר טוב המחויך, אמרה לי אמא: 'בואי תראי איזו הפתעה הכנתי לך היום!"

נותנים כבוד לתהליך

נעשה קריר… תהליך היצירה של סוודר חדש לא התחיל בקניית צמר, הוא התחיל הרבה לפני כן: תחילה פרמה אמא סוודר ישן, התקבל צמר מסולסל, חיוור משהו וחסר חן. אמא צבעה אותו מחדש, הרטיבה אותו ומתחה אותו על כיסאות. כל הילדות באו ועזרו למלאכת הגלגול. גלגלו וגלגלו, עד שנמתח הצמר והיה כמו חדש. אחר נשלף הצמר מתוך הכיסאות ולופף סביב גולות גדולות. כשהסתיים התהליך הזה, אפשר היה להתחיל סוף סוף במלאכת הסריגה.

כאשר איבדו הגרביים הלבנים מצבעם הלבן הזוהר, צבענו אותם בצבעים כהים. כאשר נעשו נעלי הילדים קטנות ולוחצות, הן נחתכו בקדמתן והפכו לסנדלים. נדרשה אומנות גדולה לחתוך את שתי הנעליים במידה שווה. למעיל שנעשה קטן מדי, הוסיפה אמא פס של פרווה.

איך סיפרו את הבנות? הניחו קערה על ראש הילדה, ולפיה חתכו את השיער שלה בקו ישר.

אין בית שאין על חלונותיו צנצנות

כל באלעבוסטע שכיבדה את עצמה החמיצה מלפפונים, עגבניות שרי וזיתים. עם תחילת הקיץ התמלאו כל אדני החלונות בשכונה בצנצנות כבושות ובתוכן כל טוב הארץ. את הזיתים קנינו מהערבייה כשהם קשים כאבן ומרים מלענה. תהליך כבישת הזיתים והכנתם למאכל היה ארוך וחווייתי, וכל ילדי המשפחה היו שותפים בו:

הזיתים הונחו בחבית גדולה. מדי יום דפקנו עליהם במקלות שתפוג מהם המרירות. לאחר מכן שטפנו אותם והעברנו לחבית אחרת. כך במשך כמה ימים, כאשר מדי פעם אנו טועמים את הזיתים כדי לדעת את מידת המרירות שנותרה. אחרי ימים ארוכים שבהם "הרבצנו" בהם כהוגן ושטפנו אותם שוב ושוב, הכנסנו אותם לצנצנות עם שום, מיץ לימון ושאר תבלינים.

את עגבניות השרי קנינו בשוק מחנה יהודה כשהן ירוקות וקשות. גם אותן כבשנו בצנצנות. מדי יום עקבנו אחר 'התקדמותם' ומצב כבישתם של כל דרי הצנצנות. נוצר בינינו קשר מיוחד, וביום שזכינו לפתוח את הצנצנות ולטעום את מעדני המלכים, החגיגה הייתה גדולה.

ממשמשים שעמדו להתקלקל, הכנו לדר: בישלנו אותם, ריסקנו דק דק, ושטחנו על סדין כותנה גדול. כיסינו אותם בבד טול למניעת הידבקות זבובים, ואת כל זה מתחנו במרפסת בעזרת אטבי כביסה.

היצירות האלה סיפקו לנו המון תעסוקה, ופיתחו בנו סבלנות וכבוד לתהליכים.

ההווי והאווירה

ברחוב ברוידא היה מגרש ענק, שבו שיחקו מדי שבת בזמן סעודה שלישית כל הנכדים של כל הסבתות (שגרו בריכוז בנקודה הזו של השכונה, ככל הנראה) בקדרים באים.

בבין הזמנים התמלא הבית שלנו בבחורים. קנינו עשרה לחמים כדי להשביע את תיאבונם הבריא. כיוון שלא היה מקובל לקנות כמות גדולה כזו של לחם, פיזרה אותנו אמא בין כל החנויות באזור, מחשש עינא בישא.

 מעגל השנה

הזמן המיוחד שעולה לי, כשאני מדברת על מעגל השנה, הוא שמחת תורה.

בשכונת נחלאות הסמוכה אלינו התגוררו משפחות רבות מבני עדות המזרח. בשמחת תורה הם ליוו את ספר התורה הנתון בתוך מעיל מיוחד בתוככי השכונה שלנו, בהתלהבות מיוחדת; הם פיזזו ושרו, צעקו 'קולולולו' ומחאו כפיים. ראיתי כל כך הרבה אהבת תורה פשוטה, באותם אנשים אשר רבים מתוכם היו מוכרים פשוטים בבאסטות במחנה יהודה, בימות החול.

עוד עולה לי מול העיניים: צדקניות מתוך השכונה השכימו לסליחות ולתפילת ותיקין. ביום כיפור נשמעו התייפחויות כאלה מכיוון עזרת הנשים! וכאשר הן הכו על לבן "על חטא" (ואילו חטאים היו להן?), נשמע הד הדפיקה מקצה בית הכנסת עד קצהו, והדמעות ניגרו כמים.

שלושים יום קודם החג

החל מראש חודש אדר התחפשו כל ילדי השכונה, והסתובבו מבית לבית בשירת "אוי אוי אוי" סוערת ודפקו על כל הדלתות לשמח את דיירי השכונה. מהבתים שבהם הספונג'ה של מוצאי שבת הייתה בעיצומה, כובדו הילדים בקילוח עדין של מי שטיפה, שלא הבהיל אותם יתר על המידה.

ענקי רוח

את משעולי השכונה שלנו פיארו ענקי רוח, עובדי ה' באמת, שהילכו בה בענווה ובחן, שפתותיהם מדובבות תורה ותפילה.

אלו היו הצדיק ר' זונדל קרויזר זצ"ל, למדן וקדוש שחס על כל רגע מחייו; הצדיק ר' יצחק נתן קופרשטוק זצ"ל והצדיק ר' יעקב תפילינסקי; ויהודים נוספים, קדושים וטהורים ומורמים מעם – יהודים של אהבת תורה ואהבת ישראל, דמויות הראויות כל אחת מהן לכתבה ארוכה בפני עצמה. אלו היו חלק מהצדיקים ואנשי המעשה שבשכונתנו…

הנשים שעמדו מאחוריהם היו צדקניות בפני עצמן, והתהלכו בתמימות לפני ה'.

ממעטין בשמחה

את ימי בין המצרים הרגשנו באוויר. איש לא חיפש היתרים: על אף החום הנורא שלא עומעם על ידי מזגנים, לא התרחצנו. לא תפרנו בגדים חדשים, אולם כן גזרנו בדים שהוכנו לפני כן (גזרנו 'פיק' קטן בצדי הבדים, שהם לא יהיו חדשים כאשר נגזור אותם).

בליל תשעה באב היו שני מוקדים שבהם התאספו כל הנשים והבנות לשמיעת הקינות: בביתה של מרת הדסה לינדר ע"ה, ובביתה של מרת יהודית פרוש ע"ה, נכדתו של המגיד ר' בן ציון ידלר זצ"ל.

התאספנו בחדר אחד דחוס המוני נשים ובנות, לא היה אוויר לנשום, ובחושך הבהב נר אחד קטן סמוך לאישה שקראה את סיפורי החורבן מתוך ספר ה'צאינה וראינה' מתוך בכיות ויללות.

ב. שטיינברג עוצמת עיניים,

וחוזרת להווי בשכונת כנסת:

הצבע שעולה מול עיניי הוא ירוק. אולי הוא מבטא פריחה ולבלוב, התחדשות אינסופית, חריצות ויצירתיות שאין להם גבול. אני רואה את השדה הסמוך לביתנו שבו צמחו עלי פזי (עלי סלק). מדי פעם יצאנו לקטוף מהם לבישול קציצות לארוחת צהריים.

שערי חסד

ר. סגל, בתו של המגיד הנודע ר' שלום שבדרון זצ"ל

החיים בשכונת שערי חסד

החיים היו שונים כל כך מהחיים שלנו כיום! הכול היה חי, תוסס וחודר לעצמות. אני זוכרת את אבי זצ"ל ואת הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל עומדים ומתדיינים בהלכה, ופניהם כפני מלאכים.

את לילות החורף הקרים איני יכולה לשכוח. אבא שלי ישב במרכז הסלון ולמד בנעימת הגמרא המיוחדת שלו, ואנחנו, אמא והבנות, ישבנו על הספה וסרגנו, כשקול נגינתו של אבא מחמם לנו את כל העצמות.

נשים פוגשות אותי ושואלות ביראת כבוד: "את הבת של ר' שולם? את דרשותיו המרתקות אי אפשר לשכוח!"

אומר לך את האמת, אני מתרעמת עליהן קצת. הדרשות לא באמת גילמו את אבא שלי. את יודעת כמה ספרי קודש מפרי עטו מפארים את ארון הספרים היהודי? איך הוא היה שקוע בתורה ובהלכה? באיזו מתיקות הוא למד את התורה?

אכן, לאבא שלי היו שני פנים: הוא היה איש של הלכה, ואיש של 'עמך'.

ימי בין המצרים

החיים בשכונה נעצרו. ניתן היה למשש את האווירה הקדורנית. אלו היו ימים שבהם חשנו את היראה באוויר. לא היו היתרים, ולא חיפשו היתרים. החורבן היה חי ומוחשי כל כך! לצחוק בקול רם (והיה ממה, ר' שלום שפע חוש הומור, ל. פ.) לא הרשה לנו אבא במשך כל השנה, כי יהודי אינו צוחק בקול רם. בימי בין המצרים הוא עמד על כך והקפיד ביתר שאת.

זכר את החורבן במשך כל השנה

אבי היה יהודי שמח, חיוכו שפע והשתפך, מדביק את הסביבה כולה. יחד עם זאת הוא זכר את חורבן בית המקדש והתאבל עליו לאורך כל השנה.

כאשר התעוררתי מדי פעם באמצע הלילה, זכיתי לראות את אבא של תיקון חצות: הוא ישב על מדרגת הבית, אומר את הקינות והדמעות זולגות על לחיו, נבלעות בזקנו הארוך. נשמתי אל תוכי את המראה, את הקולות, את האבלות האמתית והטהורה.

רגעים שאי אפשר לשכוח

את הכניסה של אבא לתשעה באב, אני זוכרת כאילו הייתה היום.

הרגעים של ברכת המזון, עם סיום הסעודה המפסקת…

אבא ישב על כיסא נמוך, סמוך לאפר ולביצה. הוא בירך ברכת המזון, וכל מילה הייתה כמו פצצה. כשהגיע לברכת 'ובנה ירושלים', התייפחו המילים שלו, כל אות וכל הברה התחננו לבניינה המחודש של ירושלים.

בליל תשעה באב הניח אבא אבן מתחת לראשו וישן עליה, כואב פיזית את חורבן עם ישראל.

מגילת איכה

הקינות בתשעה באב נאמרו בבית הכנסת הגר"א, שם היו ענקי עולם כמו דודי הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, והשוחט פפרמן, צדיק מורם מעם.

כילדה, אני זוכרת את תשעה באב כיום קשה באווירה קשה. לשמוע את הקינות של אמא, שישבה על הרצפה סמוך לנר הדלוק וסיפרה לנו תוך התייפחויות צער את סיפורו של החורבן ואת חכמת ירושלים… הפחד והאימה של תשעה באב היו מציאותיים מאוד, כולנו בכינו שם יחד עם אמא.

זו הייתה חוויה כאובה, אך מלמדת ונותנת כוחות. למדתי מאמא לכמוה לבית המקדש כמיהה אמתית וטהורה. הקינות של אמא יצאו היישר מהלב הטהור שלה, ונתנו לנו כוחות לימים שיבואו.

ר. סגל

והצבע שעולה מול עיניה

כשאני עוצמת עיניים וחושבת על תשעה באב, עולה מול עיניי צבע אפור, אף שהיום הזה היה קיצי ושטוף שמש, ושערי חסד רחוקה שנות אור מלונדון הערפילית…

 

"קח לנו את הבובקעס"

יום תשעה באב היה ארוך וחם, המבוגרים היו שרויים בצום, ובניגוד למשחקי קופסה, הרכבה או אחרים שלא היו, עצי אורן היו שם בשפע. כשם שתפוז ריק מתוכנו יכול היה לשמש ככדור הקפה, כך התאימו האצטרובלים העגולים והקשים למשחקי בובקעס מלאי אנרגיה.

אחד מצדיקי ירושלים חריפי הדעת קבל פעם על מנהג משחק הבובקעס הנלוז.

"אהה", אמר לו רעהו, חריף לא פחות. הרים את עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, עס געפעלט דיר נישט די שפיל מיט די בובקעס? נעם אונז צו דעם תשעה באב!" (ריבונו של עולם, אינך אוהב את משחק הבובקעס? קח מאתנו את צום תשעה באב ושלח לנו את הגאולה השלמה).