כאיש אחד בלב אחד \ רוחמה ארנד

כאיש אחד בלב אחד \ רוחמה ארנד

כאיש אחד בלב אחד

גב' א' ריבלין עמדה מול ההר והערפל, מנתה את הימים וענתה 'נעשה' גם כשזה לא כל כך 'נשמע' לה. גב' מאיר שמעה בת קול מהדהדת מחורב ופגשה נשמה שהייתה בהר סיני. גב' אסתי ארנד עלתה לרגל, סלסלת ביכורים עשירה בידיה, וכלתה מספרת על מתן, תורה ומה שביניהם. משפחה אחת, ארבע נשים, חמישה כתרים קשורים זה בזה, והר שניסינו לגעת בקצהו… כאיש אחד בלב אחד- בנוסח ימינו.

 

מתן – תורה

כך הכל התחיל…

ערב  חג מתן תורה תשע"ו

פרחי בר טריים מקשטים בעליזות את דלת ביתה של משפחת ארנד בישוב מעלה עמוס, מקיפים שלט של 'אבא ברוך הבא!'. ציורי 'מתן תורה' ילדותיים מחייכים מן הקירות. ריח התבשילים מתערב בציפיה מתוקה ונרגשת, לשבת-חג המתקרבים, ובעיקר לאבא- שנעדר מהבית בשלושת ימי ההגבלה.

הדלת המקושטת נפתחת ואבא נכנס. כפוף מעט, חיוך מותש על פניו והוא פוסע היישר… לחדר השינה. את היומיים הבאים הוא מבלה במיטה או על הספה, אפוף בחולשה ובאי נוחות, ללא יכולת ריכוז מינימלית שמאפשרת לימוד. ליל מתן תורה עובר עליו בשינה טרופה שנמשכת גם לאורך היום הקדוש. ובכל זאת זוכרת משפחת ארנד את חג השבועות הזה כחג שמח, מרגש ומרומם באופן מיוחד.

חג מרומם ללא סדרי הלימוד היקרים ותיקון ליל שבועות?

"נביט מכיוון שונה", מציעה גב' רוחמה ארנד, אשתו של ר' חזקיה. "אשה חלשה ומטושטשת חוזרת מבית החולים בערב החג, אוצר בן יומיים בידיה. הילדים נרגשים, השמחה מרקיעה שחקים. סדרי היום והלילה מתהפכים, אמא נחה בחדר והילדים משתדלים להיות בשקט… זה חלק בלתי נפרד מהחויה המתוקה של הרחבת המשפחה".

"בחג השבועות תשע"ו בעלי היה ה'יולדת' ועטפנו אותו באהבה והתרגשות. הוא לא הביא תינוק מבית החולים, אלא השאיר שם חלק מגופו. הילדים ידעו שאבא חוזר הביתה 'חסר' אבל 'מושלם' יותר. כלייתו השמאלית נותרה במרכז הרפואי הדסה עין כרם בגופו של יהודי יקר שעוד לא הכרנו, אך ידענו שקיבל מתנת חיים לאחר שנות סבל, דיאליזה והמתנה לתרומה".

אז במקום חג מתן תורה היה לכם 'חג מתן', ואפילו חג מתן בסתר ובלי הכרות עם הנתרם…

"באותו חג קול התורה נשמע בביתנו פחות מיום רגיל. בכל זאת, זה היה חג מתן תורה לכל דבר. התורה היא תורת חיים. ללמוד וללמד זה החלק שרואים בציורים, לשמור ולעשות זה היישום של התורה בפועל. הדילמה ליוותה מתחילת התהליך, מי שמכיר את בעלי יודע כמה קשה להוציא אותו מבית המדרש. יש לו סדר יום צפוף, והוא לא שש להכניס בו שינויים. אין 'זמן' ודאי שלא 'בין הזמנים', כל הזמנים שווים לטובה. בשנים הראשונות לנישואינו הוא הופתע לקבל הזמנות למסיבות ומפגשים משפחתיים, ובכל פעם התפתח דיון האם נוכחותו נצרכת ומצדיקה להפסיק ללמוד. עד היום יש אירועים בהם אני משתתפת עם הילדים, והוא מצטרף רק בשעת 'צורך גדול'"

זכות גדולה שהיא אתגר לא פשוט מן הסתם!

גב' רוחמה ארנד לא מכחישה, אבל טוענת שכל אישה שמכבדת את הבחירות של בעלה ראויה לכתר. "אני לא יודעת מה נסיון קשה יותר. לשחרר את הבעל ללמוד ימים שלמים, או לשחרר את הבעל באופן כללי ולזכור שאשה היא לא 'משגיח'. אשה אמורה לכבד את בעלה בכל מקרה, ולייקר כל דקה של לימוד בלי ביקורת ובלי השוואות".

נחזור לענייננו- "כבר בתחילת התהליך בעלי הבין שיהיה עליו לגייס הרבה גמישות לשינויים בסדר היום. כדי לתרום כליה יש להוכיח שאתה בריא לחלוטין, וכשיר מבחינה פיזית ונפשית. זה אומר בדיקות דם מקיפות, סי-טי, אולטרא סאונד כליות, אקו לב ועוד ארוכה הרשימה. טפלתי ככל יכולתי בחלק הטכני- הפניות והתחייבויות, אך הביצוע נשאר שלו כמובן… כל בדיקה דרשה התייצבות במרפאה יעודית, המתנה בתורות ש'חביבה' עליו ביותר, וכמובן נסיעות מהישוב הקטן לעיר הגדולה. וזה עוד לפני האבחונים הפסיכודיאגנוסטיים, להם אפשר להקדיש חלק נפרד. רק ארמוז שהוא עבר את המסכת פעמיים, הפסיכולוג הראשון שאבחן אותו החליט שעלולות להתפתח לו חרדות מודחקות וגרם לועדה לפסול אותו שבועיים לפני התאריך שנקבע לניתוח! הערעור שהגשנו והמבדקים הנוספים האריכו את התהליך בחודשיים נוספים".

מסע לא פשוט! והמשכתם אותו עד הסוף הטוב. מה גרם לכם לעצור את סדרי החיים ובעיקר את סדרי הלימוד, ולפתוח מיוזמתכם בתהליך מורכב כזה?

מול עינינו עמדה דמותו של הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א, רב העיר העתיקה ותלמידו המובהק של הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל. בעלי גדל בעיר העתיקה ויכול להעיד שהרב אינו בטל לרגע מלימוד, הולך ברחוב עם ספר ופיו אינו פוסק מגירסא. הרב נבנצל הוא גדול השקדנים וכל מחמאה תמעיט מערכו. לפני שנים חלתה תושבת הרובע ונזקקה לתרומת כליה, הרב הגאון שמע זאת והציע את עצמו כדרכו בכל עניין- לקום ולעשות מה שמוגדר 'מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים'. לבסוף תרם אחד מבני משפחתה, אבל עצם הנכונות של הרב היוותה לנו דוגמא לסדר עדיפויות מדויק של תלמיד חכם.

התהליך ארך כתשעה חודשים. טופס ראשון שלחנו ל'מתנת חיים' בעשרת ימי תשובה, והתרומה התרחשה בערב שבועות. בעלי התאושש די מהר, השבוע הראשון היה לא נעים, ואחריו הוא חזר לכולל. במשך שבועיים-שלושה הוא חש מעט חולשה ונח יותר מהרגלו.

מנגד עומד הנתרם- יהודי יקר שחייו נעצרו לחלוטין והסתובבו סביב אשפוזים וטיפולי דיאליזה. כל טיפול גרם לייסורי תופת והשבית אותו ליום שלם של חולשה איומה. שנים של סבל נפסקו בזכות הכליה שקיבל. איבר קטן שכבר במהלך ההשתלה התחיל לפעול בגופו ולסנן בהצלחה את הנוזלים מהגוף! פתאום מובנת משמעות המילים: 'מפליא לעשות'! בעלי היה בחדר התאוששות, הנתרם עוד שוכב בחדר הניתוח, ואנו שומעים שהכליה עושה את תפקידה במקומה החדש! זה לא רגע ששווה כל מאמץ? אני זוכרת איך הוא התעורר מהניתוח, מטושטש, והשאלה הראשונה שלו: הכליה שלי נקלטה? ענינו לו בחיוב והוא הגיב באושר: תודה לה'! שהחיינו וקיימנו והגיענו!

קשר דם לכל דבר נוצר בין שני יהודים, בסוף נודע לכם מי הנתרם?

לאחר כשבוע בעלי הגיע לבקר את הנתרם, התברר שזכינו לתרום ליהודי יקר- בעל תשובה שחצה מדבריות של חול, עלה לארץ והקדיש את חייו לקירוב רחוקים והפצת תורה. פעילותו נעצרה כשהדרדר מצבו הבריאותי. עוד במיטת בית החולים, הוא רקם תכניות חדשות להפצת תורה שהוא עומד להוציא לפועל, בכוחות שנתנה לו התרומה. בעלי שמח לגלות שכלייתו עברה לאדם שמייקר את החיים, מרגיש שגריר של הקב"ה בעולם ומקדיש את עיתותיו לזולת מתוך שמחה ואהבה. לאחר מכן המשיך הקשר בשיחות טלפון מידי תקופה.

השלמת מעגל אמיתית: מתן- תורה, מתן שהביא עוד תורה לעולם. מה היו תגובות הסביבה?

אחיות ורופאים, עובדים סוציאלים ואנשי מקצוע שפגשנו בדרך, התפעלו ורצו להבין למה אדם צעיר ובריא נכנס מרצונו למיטה חולה. לפני חמש שנים היתה מודעות, אך פחותה. בפגישת טרום ניתוח, הכניסו  באישורנו סטודנטים מתלמדים שלא נמנו על שומרי המצוות, הם התעניינו מאד בנושא עליו לא שמעו מימיהם. מתאמת ההשתלות הפנתה אותם לארגון 'מתנת חיים' במילים 'לכו לפגוש מלאכים!'. גם המנתח הערבי יצא מגדרו לשבח את הרב הבר, ראינו בעיניים קידוש שם שמים אצל כל עמי הארץ.

שוב חיבור של מתן ותורה. נתינה שמחוברת בקשר בלתי ניתק להיותכם שומרי תורה, ומפיצה את אור התורה ליהודים רחוקים ואף לאלו שאינם מבני ברית. אשריכם!

חג הביכורים

עולים לירושלים

רחובות צרים ומרוצפי- אבן, בתים צמודי- גגות שאפשר לדלג ביניהם. על אחת מכיפות האבן המעוגלות עומדת גב' אסתי ארנד, מצביעה בהתרגשות על נקודה מסוימת וקרובה, אין צורך במשקפת. "תתמקדי בשני הברושים. את רואה שם שער?  עזבי את  השועלים שמתהלכים שם. זו הרצפה של הר הבית! ה'כלי יקר' אומר ש'כל המסתכל במקום הקדוש הזה מייד מתלבש ברוח קדושה וטהרה'!"

איך התחושה לגור במקום מיוחד כזה? בקו ישיר מול מקום קודש הקודשים, 'להתלבש ברוח קדושה וטהרה' באורח קבע? והאם זה קשור לרוח ההתנדבות שהביאה אותך, את בעלך ואת בנכם חזקיה, להניח בסלסלת הביכורים את… הכליה שלכם?

גב' אסתי ארנד, אמנית המחשבה והמילים, שוזרת בזר ססגוני את שתי אהבות חייה: ירושלים ו'מתנת חיים'. "למצוות הביכורים יש שני פנים, הפן המדובר הוא הכרת הטוב, מה אשיב להשם! אדם יוצא לגנו ורואה תאנה שהבכירה, קושר בחוט אדום ומקדיש אותה למי שהכל ממנו.

אין לנו שדה במובן הפשוט של המילה,  אבל מספיק להביט סביב והכרת הטוב מציפה. אנו מוקפים באוצרות: ילדים מקסימים, כלות ונכדים. וזה לא מובן מאליו… תרומת הכליה היא דרך מצוינת להביע הכרת תודה גם על הגוף הבריא שקבלנו במתנה. ומקום המגורים שלנו! יהודים נכספים להגיע לירושלים, ואנו זוכים להיות בה יום יום, כארבעים שנה!". גב' ארנד נזכרת בחג השבועות לפני שנה, בסגר הראשון. "הכותל שתמיד עמוס באלפי מתפללים עמד שמם וחרב מתמיד. אנו מחזיקים תעודת תושב ומתגוררים  כמה מטרים משם, היינו בין הבודדים שזכינו, כי הכניסה התאפשרה רק לתושבים, ולזוכים בהגרלה שנערכה לפני החג".

כאן היא מתחברת לפן השני של מצוות הביכורים: העליה לירושלים. "את פירות הביכורים מעלים לירושלים ואוכלים דוקא בה. ומדוע? כשאדם עולה לרגל הוא פוגש את הכהנים והלווים ולומד מהם תורה, תפקיד החינוך הופקד בידיו של שבט לוי. תרומת הכליה זיכתה אותנו להכיר את הרב אברהם ישעיהו הלוי הבר זצ"ל, אדם מורם מעם ומחנך דגול בנשמתו. הסבל שעבר זיכה אותו להקים יחד עם אשתו הרבנית רחל תבדל לחיים טובים ארגון שהביא מתנת חיים ליהודים רבים כל כך. שמעתי מאשתו הרבנית רחל תבדלחט"א, שבשעות הקשות בהן עוד היה מחובר למכונת הדיאליזה, עסק הרב בחיבור ספר על… עבודת הלווים בבית המקדש. שם החיבור היה, איך לא- 'איש מבית לוי'".

'אשירה להשם כי גמל עלי' שופעת גב' ארנד, "באזכרה של הרב הבר, שמעתי הסבר יפה מאחד המושתלים. מה פירוש המילה 'גמל'? גמילה זו הפסקה, שחרור.  צמד המילים 'גמילות חסד' מעלה תמיהה, מה הקשר בין גמילה וחסד? החסד הגדול  הוא לגמול את הנצרך מהזדקקות לכסף ולתמיכה, ולעזור לו להיות עצמאי. תרומת כליה משחררת את האדם מהתלות. זה רעיון מכונן!

הרב הבר חשף לנו מידע שלא ידענו- שאפשר לתרום כליה! לפני שנחשפתי לכך לא ידעתי שזה מעשי, הוא גילה את הסוד הזה לאלף אנשים. הוא גרם להסברה שאנחנו יכולים לתת מתוך הכרת הטוב, סלל לנו את הדרך להצלת חיים בגופנו ממש!

מה הרגשתם כשהבן שלכם תרם כליה?

ההרגשה מעורבת, היא מודה. תחושה של אושר שאין כדוגמתו, לראות את הבן שלנו מבצע מעשה שכולו נתינה ואהבת ישראל. מצד שני שקשקתי כמו כל אמא יהודיה שהבן שלה עובר ניתוח. הרבה יותר קל לשכב על מיטת הניתוחים בהרדמה מלאה מאשר להמתין שלוש-ארבע שעות בחדר ההמתנה ולעקוב אחר התקדמות הניתוח בלוח הדיגיטלי. ידעתי שזה מעשה נכון, החסרתי פעימה אבל לא הראיתי לו את זה, התפללתי המון והושטתי יד במה שאפשר. זו הסיבה שהוא הרשה לעצמו לשתף אותנו, כי ידע שיקבל מאתנו תמיכה מלאה.

דברת על חששות. כשרואים משפחה מתגוררת ברובע המוסלמי, עם אחוזי תרומת כליה גבוהים, נראה שאתם לא יודעים פחד מהו…

"החששות קיימים, אנחנו בני אדם רגילים. גם ברחובות פה- אני עוברת ליד חבורות ישמעאלים, יודעת מה עובר להם בראש, ואני לא גוש בטון. השם איווה את ירושלים למושב לו, וגם אני בוחרת לגור כאן, יודעת שהוא שומר עלינו ונמצאת בתפילה כל הזמן. הפחד הוא כלי נפלא שמחבר ומזכיר את התלות ברבונו של עולם".

"עצם התהליך המופלא של תרומת כליה מביא חיזוק עצום באמונה. זה בדיוק מה שאמרתי למושתלים שלנו" היא נזכרת במפגש לא מתוכנן שהתרחש בחדר ההמתנה לועדה של משרד הבריאות. "פגשתי זוג נחמד, ההמתנה התארכה ושיחה התפתחה ביני לבינה. כך גילינו שאני עומדת לתרום כליה לבעלה. היא כמעט נשקה את רגליי. לא ידעתי איך לעצור את מפלי התודות שזרמו לכיווני עוד לפני שתרמתי! אז הזכרתי להם פרט קטן: הכליה שאני מתכוונת לתרום היא מתנת חינם שקיבלתי בלי טרחה או תשלום. תודו להשם שהפקיד אצלי כליה בשבילכם, אני רק כלי ששמר עליה שישים שנה. כך  באמת הרגשתי. הגוף שלי? הבריאות שלי? אדם מביא ביכורים מברכת השם שצמחה בשדהו, מידך- נתנו לך".

מסע הביכורים שלכם היה משפחתי, האם זו היתה החלטה משותפת?

"כל פרי הבשיל בנפרד" מחייכת גב' ארנד במטאפורה מתבקשת. "ליווינו את בננו חזקיה וחווינו מקרוב במה התרומה כרוכה. זה לא קל אבל ראיתי איך הוא חוזר לעצמו, ואחרי שנה יצאתי לדרך. לא האמנתי שאצליח, מעולם לא עשיתי בדיקות מקיפות כל כך וכל תשובה מילאה אותי אושר והכרת הטוב. בעלי ליווה אותי במסירות לאורך כל הדרך עד לרגע המרגש בו חזרתי הביתה עם כליה אחת. המשפט שלו היה: 'תרמנו את הכליה של אשתי'.

התפנקתי כמו יולדת, רק בלי לקום בלילה לטפל בתינוק… הקטנה שלי היתה בת חמש עשרה וקבלתי יחס של מלכה. אני משווה את ההתאוששות לניתוח אפנדיציט שעברתי שבע שנים לפני כן, בעקרון הניתוח דומה – הוצאת איבר קטן מהגוף, אך ההתאוששות מתרומת הכליה היתה מהירה וקלה הרבה יותר! יכולות להיות לכך הרבה סיבות, והתשובה העיקרית מבחינתי היא שתרומת כליה זה ניתוח שעברתי מבחירה, ולכן הכאבים היו מתוקים לי, כאבים של אהבת ישראל".

"כשהתאוששתי, בעלי שיתף אותי בתחושה שהגיע תורו, ורק הטפסים והפרוצדורה מאיימים עליו. ערכנו חלוקת תפקידים- אני המזכירה והמתאמת שרושמת הכל ביומן, והוא 'רק' מתייצב ומבצע. הוא פסע במסלול מוכר היטב, אשתו, בנו, וגם… אחותו שראתה כי טוב ותרמה חודשיים לפניו.

בנקודת ההתאוששות הוא הפתיע את כולנו- בעודו חצי רדום, לתדהמת הרופאים הוא ניתק את עצמו מהמכשירים והתעקש לקום מהמיטה. במחלקה הוא תפקד בעצמאות ורק ישן יותר. לא הפסיד תפילה במניין, לא לקח משככי כאבים, היינו המומים לראות אותו הולך זקוף, וכמעט רץ במסדרונות. זה מקרה נדיר שמוכיח שכל אדם עובר בדיוק מה שנגזר עליו משמים לעבור.

"דברנו כל כך הרבה על הצד של התורמים", מבקשת גב' ארנד לציין, "אבל הגיבורים העיקריים הם המושתלים. התורם מקבל פידבק, כבוד והחזר הוצאות על ימי עבודה. הנתרם מקבל תרופות לכל החיים, משטר תזונה ומעקב רפואי צמוד… וזה אחרי שנים של מחלה, סבל וכאב. חולי הכליה הם גיבורי הספור האמיתיים".

משפט לסיום?

כולנו רוצים להיטיב, ללכת בדרכי הבורא, וכל אחד תורם בפועל- חיוך, עצה טובה, עזרה בתחום כזה או אחר. תרומת כליה היא רק דוגמא. הרעיון הוא להביט בהכרת הטוב על השפע שקיבלנו, ולשתף אחרים מתוך שמחה והכרת הטוב.

באשר תלכי…

מסע של אמונה יוקדת מפרו הרחוקה לעיר האבות

תרומת כליה היא נושא מיוחד ומעורר השראה. והכי מרגש – שהתחלנו להתרגל! עם ישראל זו משפחה אחת, כליה שעוברת מאח יהודי לאחיו- הפכה לתופעה מוכרת ויש אומרים: ממכרת.

רצינו לדעת מה קורה כשהנתרמת הצטרפה זה עתה למשפחה. מראה מעיד על נקודת מוצא אי שם בפרו הרחוקה, שפת עם זר מקשה על התקשורת, הכל שונה כל כך, רק הנשמות עמדו יחדיו במעמד הר סיני. אז קודם כל תודה ליעל המתרגמת שתרמה מזמנה ובעיקר את ליבה הרחב. ותודה לזוג המופלא- חיה וחיה. מלבד השם הזהה אין ביניהן דמיון כלשהו, אך הכליה המשותפת מגלה שנתונים חיצוניים הם לא הכל, ואולי בכל זאת רב המאחד על המפריד.

לא דברנו מילה וכבר השחור והלבן מתמוססים מול החיוכים החמים, הקשר המיוחד שנרקם כאן הופך את התמונה לצבעונית וזוהרת.

'כי חיות הנה'- נתחיל מהשאלה המסקרנת על השם הזהה, שקדם כמובן לתרומה.

גב' חיה מאיר: אני נקראת על שם סבתי, אם אמי הי"ד שנרצחה בשואה. היא היתה אשת אדמו"ר.

גב' חיה בת שרה אימנו: השם הגויי שלי היה מילגרו, בתרגום מספרדית: נס. זה לא שם מלידה, קבלתי אותו בגיל חצי שנה לאחר שהייתי בסכנת חיים. גם השם חיה אינו השם העברי הראשון שלי והגיע על רקע דומה… בגיור הקונסרבטיבי שעברתי בפרו נקראתי 'לאה'. כאשר חליתי בארץ, ערך לי הרב פדיון נפש והורה לקרוא לי בשם 'חיה', ולהשתמש רק בו מעתה ואילך.  משינוי השם מצבי הרפואי התחיל להתייצב, והכליה שקיבלתי לבסוף מ…חיה- נתנה לי חיים חדשים.

נחזור להתחלה…

מחוז איקיטוס בפרו. חיה (בת שרה) מתארת עיר גדולה, גדושה צמחיה ומים. העיר אכן נמצאת בליבו של יער הגשם, על גדות נהר האמזונס. בית ילדותה ממוקם בפאתי העיר, אימה עסקה בהוראה והאב- ווטרינר צאן ונוצרי אדוק. מגיל צעיר היא שמעה שני קולות: סבתה מצד האם מעולם לא הגדירה עצמה כנוצריה, והיו לה הנהגות 'משונות' ואמירות בשפה שמילגרו הקטנה לא הבינה. היום היא תוהה האם היו אלה סממנים יהודים, מכיון שהסבתא הדליקה נרות ומעולם לא בישלה או עבדה בשבת. האב, כאמור, הקפיד באדיקות  על הדת הנוצרית ודרש מבתו לבקר בכנסיה, משימה שהיא התחמקה ממנה בתואנות ותירוצים בגלל רתיעה ותחושת חוסר שייכות.

האם יתכן שיש לך שורשים יהודיים?

חיה נרתעת ממסקנות מהירות. "יהודים הגיעו לפרו בתקופות שונות, רבים מהם פליטים שהגיעו לאחר השואה, ויש גם שהגיעו בתקופות עתיקות יותר ונטמעו באוכלוסיה המקומית. משפחת אימי הגיעה במקור מספרד, ועברה דרך ברזיל (מסלול שיכול להצביע על קשר לאנוסי ספרד או לקבוצות יהודיות שהגיעו מברזיל בשנות ה-80 של המאה ה-19. א.ה.) אך מעולם לא החשבתי את עצמי כיהודיה. להיפך- 'יהודי' היה אצלנו כינוי גנאי לאדם רע ופושע".

מילגרו פגשה יהודים לראשונה כאשר יצאה ללימודי מקצוע. "עד גיל שבע עשרה ההורים שמרו עלי בבית, היינו שתי בנות בין ששה בנים, וכמעט לא יצאתי החוצה. אחד הספרים שקראתי המון היה ה'ביביליה'- (הגירסא הנוצרית לתנ"ך), והחלק שאהבתי ביותר הוא ספר תהילים. ואז גיליתי את ספר התהילים 'שלי' אצל חברה יהודיה שלמדה איתי, ושטפתי אותה בשאלות. בשלב הראשון הסתכלתי עליה בחשד" חיה צוחקת "ואמרתי לה את זה בפנים. 'יהודי' הרי לא נחשב אצלנו כמחמאה גדולה מידי… כל תשובה מצידה הובילה סדרת שאלות חדשה, ומהר מאד נמאס לה ממני. היא היתה יהודיה קונסרבטיבית, השאלות העמוקות שלי הכבידו עליה".

שנים חלפו, מילגרו עברה טלטלות ומסעות חיפוש, ובשלב מסוים בקשה להנשא לאדם שאביו היה יהודי. "הוא רצה לנצל את חוק השבות, והתנה את הנישואים בכך שאעבור גיור קונסרבטיבי שיאפשר לנו לעלות לארץ. בשלב זה חשתי משיכה ליהדות, ביקור בודד בבית כנסת בפרו גרם לי התרגשות עצומה, ומאז חיבקתי את היהדות ולא עזבתי אותה. רציתי להגיע לארץ ישראל- ולהתקרב עוד יותר. לאחר שנתיים של נישואים עלינו לארץ בדעות חלוקות- כבר לא הסתפקתי בגיור הקונסרבטיבי- הרגשתי שהוא לא מושלם. הקונסרבטיבים שפגשתי קיימו את התורה באופן חלקי ולא עקבי, יהדותם לא התבטאה בהתנהגות ובלבוש. לבן זוגי זה לא הפריע, להיפך- הוא הוטרד מבגדי הארוכים ומהשעות שהקדשתי ללימוד ולאמירת תהילים, והתנגד לתכנית של גיור אורטודוקסי".

מכשולים בדרך

חמישה ימים לאחר העליה לארץ, חיה חשה סחרחורות ובחילות. הרופאה נלחצה מהמדדים ושלחה למיון. "בכניסה לבית החולים התמוטטתי. עברתי החייאה והתעוררתי לאחר כמה ימים- מחוברת לאינספור מכשירים במחלקת טיפול נמרץ. בקשתי מהאחות לצאת החוצה ופרצתי בבכי: הגעתי לארץ בשביל מטרה, אנא השם, תן לי לחיות! מצבי הרפואי ידע עליות ומורדות ושפתי דובבו תפילה ללא הרף. הייתי מאושפזת למעלה מחודש, ברב הזמן שהיתי לבד עם אלוקי ועם ספר של הרב ארוש מתורגם לספרדית שקיבלתי במתנה".

מכאן נכנסה חיה לשגרה מיוסרת ותלותית של חולת כליות "החלום שלי היום ללוות חולי דיאליזה. חוויתי על בשרי את הסבל במשך שלוש וחצי שנים, זה קושי עצום". היא ובן זוגה התגוררו בביתם של קרובי משפחה שעלו לפניהם לארץ, חיה מצאה את עצמה פעם ביומיים מטלטלת באוטובוסים בין עירוניים. "לפני הטיפול הגוף מזוהם וחלש, אחרי הדיאליזה הייתי כאובה וסחוטה עוד יותר, הנסיעות היו איומות. החיים שלי הסתובבו בין הטיפולים והיה קשה עד בלתי אפשרי להתקדם בתהליך הגיור בשבילו הגעתי לארץ".

ואז כמו מלאך משמים היא פגשה את רונית, אחות במקצועה ותורמת כליה. "העובדת הסוציאלית של בית החולים חיברה ביני לארגון החסד  המופלא 'מתחברים לחיים'. בין השאר הוא מקשר בעלי רכב עם חולים שזקוקים להסעה. כך הכרתי את רונית ומאז החיים שלי השתנו: היא אימצה אותי והעניקה לי ליווי מבחינה רוחנית ומבחינה בריאותית. בזכותה עברתי גיור כהלכה" הגיור כלל פרידה מוחלטת מבן הזוג שחזר לארצו ולמולדתו, באופן שמזכיר את ערפה מפנת העורף.  "נפשי באה על סיפוקה, וחצי שנה לאחר מכן גם גופי קיבל מתנה, מתנת חיים".

קרית ארבע עטפה אותה בחום. בבית לחם המקראית בועז היה היחיד שקרב את רות הגיורת ונתן לה ללקט משדהו. כאן יש קהילה שלימה שהפכה למשפחתה ותמכה בה גם כלכלית. לקראת ההשתלה רכשו נשות הקריה כרטיס טיסה לאם הביולוגית מפרו, כדי שתלווה את חיה בניתוח ובמהלך ההחלמה. זה לא מנע מרונית להשאר בשטח במשך יומיים רצופים, ולחתן בת באותו שבוע! "רונית אמא שלי" חיה אומרת בעברית בסיסית, "כליה-מתנה" היא מוסיפה בעיניים זוהרות. "אחד הדברים המיוחדים בעם ישראל זו הנתינה. אני כל כך רוצה להיות חלק מזה ולהעניק גם אני לאחרים. בפרו- אף אחד לא עושה דבר כזה".

חיה מאיר, התורמת של חיה הגיורת מפרו, שומעת איתנו את הספור המרגש שחלקים ממנו חדשים גם לה. יש להן קשר קרוב, היא מבקרת את המושתלת שלה לעיתים, ומארחת אותה מידי פעם בשבתות. הן משוחחות בתנועות ידיים ועם הרבה לב, אבל בדרך כלל אין מתרגמת צמודה…

האם לכתחילה בקשת לתרום לגיורת?

"ממש לא. תכננתי לתרום לאשה אחרת, אך לבסוף לא התאמנו בגלל נוגדנים. בשלב מסוים 'מתנת חיים' הציעו לי לתרום לחיה. שמחתי בזכות הכפולה שנפלה בחלקי, גם אהבת ישראל וגם אהבת הגר. בתורה יש שלושים וששה אזכורים הקשורים לגר", היא מוסיפה ברגש "ציווים על אהבה, סיוע ואיסור הונאה. כנראה זה משום שנתינה לגר חייבת להגיע ממקום של אהבת ישראל עמוקה, כי החיצוניות שונה ומפריעה לתחושת החיבור".

"היום אנו חברות טובות, ואני לומדת ממנה המון. זכיתי להכיר אשה מלאת אמונה, שם שמים שגור בפיה, מדברת עם הקב"ה כל הזמן, ותמיד בשמחה. שמעתי מרונית שאפילו בשעת הדיאליזה שפתיה שוררו פסוקי תהילים ושירי תודה.  

חיה רואה בנו משפחה. בשנת הקורונה נסעתי לבקר אותה מספר פעמים בחיל ורעדה בגלל שהיא בקבוצת סיכון, עשיתי זאת בזהירות ובהקפדה על הריחוק, כי ידעתי שהיא מאד בודדה. באחד הביקורים חיה ספרה לי שבכל ליל שבת היא עורכת שלוש צלחות: לקב"ה, לאליהו הנביא ולה. זה הזכיר לי את הספור על היהודי התמים שהביא חלות ללחם הפנים וגרם קורת רוח עצומה בשמים… ככל שהגוף שלה מתאושש היא ממשיכה ללמוד ולהעמיק, וגם השפה שלה משתפרת".

משפט לסיום?

בדרך כלל קל יותר לסייע לאנשים שיש לנו איתם מכנה משותף. גם ההלכה קובעת שעניי עירך קודמין. עם זאת, הקב"ה סיבב את העניינים ונתן לי הזדמנות לקיים את מצוות אהבת הגר שמאפשרת להתעלות על המשיכה הטבעית לדומה ולמוכר, ולהתחבר לכלל ישראל- שמורכב משלל גוונים ועדות.

מול ההר…

מונים ומתכוננים

נפתלי, ילד בכתה ז', יושב מול הרב'ה בשפתים קפוצות. בגליון לפניהם מתנוסס ציון גבוה למדי, אך התלמיד אינו מרוצה. שיננתי וידעתי. למה הורידו לי ציון? המלמד מיישיר מבט ונותן לנפתלי מתנה לחיים: התכוננת למבחן בכוחות עצמך והצלחת בסיעתא דשמיא. אבל מה עם החבר שלך? למה לא צירפת אותו ללימוד? יכולת לתת לו יד כדי שגם הוא יצליח!

בפעם הראשונה נפתלי למד עם חבר כדי שהרב'ה יעלה לו ציון. בפעם השניה הוא עשה זאת בגלל טעם מתוק שנשאר. מאז נראה שהוא אימץ את הנתינה כדרך חיים.

אך טבעי שברגע שהוא יגלה שיש לו שתי כליות, הוא יחפש למי לתת אחת…

בדיוק כך! מאשרת אשתו, גב' אלישבע ריבלין. החלום הזה ליווה אותו מאז נחשף לחוברת הראשונה של 'מתנת חיים'. הבעיה היא שלתת כליה זה מסובך יותר מללמוד עם מישהו למבחן. בסופו של דבר זו התערבות כירורגית או בעברית מדוברת: ניתוח, ולקח לו זמן להתגבר על הפחד. ואחרי שהוא התגבר, אני לא הצלחתי להתגבר על הפחד שלי… וכך העניין המשיך להידחות.

עד ש…?

עד שהגיע הזמן המתאים.

ידענו שזה יקרה, בעלי מגיע ממשפחה של חסד וזה אצלו בדם. האחים שלו הגיבו בהתלהבות ואפילו בקנאה, לאחר שתרם. אבל הדרך הייתה ארוכה, מלאה עיכובים ומניעות. לפחות שלוש פעמים הגענו לישורת האחרונה עם התאמה מלאה לתורם ותאריך לניתוח, ואז- כמו בעקידת יצחק, בת קול אמרה 'אל תשלח ידך' והמאכלת נשארה מיותמת על המזבח. ניסיון אדיר!

מפעים לשמוע על אדם שהקושי שלו הוא… לא לתת.

זו תמצית הניסיון. לעבור תהליך ולספור את הימים, ואז שוב להתחיל את הספירה מחדש, ושוב… אשתף בתובנה שעלתה לנו: בספירת העומר כל יום מזכך ומכין את האדם לרגע הגדול. בעלי מרגיש שהוא עבר דרך ארוכה: מדחף ספונטני לתת, לנתינה מתוך רצון מזוכך שזה רצון השם. אבל אני מקדימה את המאוחר.

טופס ראשון ל'מתנת חיים' בעלי שלח כשלא הייתי בבית להפריע לו… כמובן שהוא שיתף אותי כבר באותו יום. התאימו לו נתרם ויצאנו לדרך, אך שבועיים לפני ההשתלה מתקבלת משמים הודעת ביטול. במהלך ההכנות גילו אצל הנתרם התפרצות של מחלה קשה, והוא נכנס לטיפולים מסיביים. זכינו להיות שליחים טובים, הגילוי המוקדם אפשר טיפול, אך ההשתלה בוטלה.

בעלי היה עמוק בעניין ולא חשב לסגת. הוא פנה שוב ושוב לארגון 'מתנת חיים' בבקשה שיתאימו לו נתרם חדש. ואז הגיעה בשורה על התאמה, ביחד עם תוצאות רפואיות לא תקינות… שלי.

אוי לא! אני בוחנת אותה בדאגה ומבקשת לוודא שהכל בסדר.

"עכשיו הכל בסדר ברוך השם", היא ממהרת לאשר. "אבל אז שום דבר לא היה. מבחוץ לא ראו עלינו כלום, בו בזמן שאני ובעלי מסתובבים בסחרחורת של רופאים ובדיקות. מצד אחד התקדמנו בבדיקות התאמה לנתרם, ומצד שני בברורים מקיפים על הבעיה הרפואית שהתגלתה אצלי. בשלב מסוים הבנתי שאני, האשה שפוחדת לתת לבעלה לתרום כליה, צועדת לקראת ניתוח מורכב הרבה יותר. קלטתי הרבה לפניו שהתרומה תדחה פעם נוספת, עד שאחלים ואוכל ללוות אותו".

איך הוא הגיב?

בעלי לא רצה להאמין. הוא התעקש להמשיך בתהליך, ואני כמובן לצידו. נסענו לפגישת טרום ניתוח בהדסה, כשהראש שלי במקום אחר לגמרי. ההשתלה בוטלה לבסוף, אבל התהליך לא היה לשוא. עדכנו את מתאמת ההשתלות במצבי הרפואי, ובהזדמנות זו ביקשתי את עזרתה להשיג פגישה אצל מנתח מומחה שחוות הדעת שלו היתה קריטית עבורי. היה לנו תור אצלו בעוד חצי שנה, והיה חבל על כל רגע. היא סדרה לנו תור תוך ארבעה ימים! שבועות ספורים לאחר מכן נותחתי, ובעלי ישב בחדר ההמתנה והתפלל. החלפנו תפקידים…

לא היה לו קל! עד הרגע האחרון הוא התקשה להשלים עם העובדה שכלייתו לא תועבר ליהודי שזקוק לה כל כך. במר נפשו נסע לחולון לרב יצחק זילברשטיין שליט"א, ואלו היו מילותיו: "לתרום כליה זו מצווה גדולה מאד מאד מאד, אבל הרפואה של אשתך זו חובה". הרב שלח לי עוגה של 'סיום' וצרף ברכה חמה לרפואה שלימה.

הברכה התקיימה בחסדי שמים, ראינו סיעתא דשמיא בכל פרט. במהלך הניתוח והאשפוז קיבלתי שרות מקצועי ביותר מהמומחים, התכוננו לעלות של מאה אלף ש"ח בשר"פ,  אך המנתח נתן את אותו שרות ללא תשלום, בהסדר דרך קופת החולים. זה נס  שקשור בלי ספק לקרבן של בעלי. התרומה, אגב, בוצעה לבסוף בבית החולים שהנתרם טופל בו, ולא בהדסה.

הספירה לאחור מתחילה סוף סוף? הגענו לרגע המרגש?

הקב"ה נתן לנו עוד הזדמנות להוכיח נאמנות. מסכת הנסיונות לא נגמרה…

עברתי שנה של התאוששות והחלמה, בעלי העניק לבית את כל כולו מתוך שליחות וידיעה ש'עניי ביתך קודמים'. כאשר התחלתי לקחת את המושכות לידי, הוא מיהר לחזור ל'מתנת חיים' ולנסות בפעם המי יודע כמה, להגשים את חלום חייו. שוב הותאם לו נתרם ונקבע תאריך לניתוח, ואז בנסיבות שמחות רותקתי למיטה. עול הבית חזר אליו, והכיוון היה ברור. ידענו את התשובה בלי לשאול. הודענו לבית החולים להקפיא את התהליך לתאריך בלתי ידוע. הם התקשו להבין אבל אנחנו היינו במקום אחר, הדרך היתה ברורה ו'מתנת חיים' גיבו אותנו. לנתרם הותאם בס"ד תורם אחר, הכליה והחלום המשיכו לחכות…

חצי שנה עברה. הקורונה התחילה וההשתלות הוקפאו. איבדנו את הרב הבר זצ"ל, התחושה היתה קשה.

ברגע שחדרי הניתוח נפתחו להשתלות, התקשרו מהארגון והתעניינו בשלומי. בשלב זה התלבטנו אם מוצדק לדחות את התרומה. הבית עמד על כתפי בעלי, אבל מדובר בצרכים טכניים שאפשר להשיג להם תחליף. ואילו לכליה שלו אין תחליף!

"אולי תתפלאי", גב' ריבלין נבוכה מעט, "מאד הטריד אותי מה יגידו. לא פחד רגיל מתגובות הסביבה כמו פחד מסוג של חילול השם שיכול להיווצר. המצב שלי לא היה סוד. פחדתי שיסתכלו עלינו בתור חסרי אחריות. ומנגד עמד יהודי יקר שאולי רק בשבילו הכליה התעכבה וחיכתה! תלמיד חכם, מקרב יהודים לאביהם שבשמים, סבל שנים ממחלת כליות ולא ידע מהארגון של 'מתנת חיים'. התגלתה ביניהם התאמה מלאה, האם ניתן לו להמשיך ולסבול?

התקשרתי לרב ישראל גנס שליט"א ופרשתי לפניו את ספקותיי. הרב מאן להתחשב בחששות של 'מה יגידו ומה יחשבו' וחזר על אותן שאלות שוב ושוב: את תסתדרי? הילדים יסתדרו? התשובה היתה חיובית. הרצפה לא תבהיק, אולי נאכל לחם עם שוקולד… אבל אף אחד לא יכנס לסכנה. אם כך, פסק הרב, שיתרום!"

אפשר לשחרר נשימה?

אפשר! שוב ספרנו ימים ושבועות והפעם זכינו לברך על המוגמר. הספירה הצטרפה לספירת העומר- תרמנו ב-ח' סיון, מייד לאחר חג השבועות. ההתרגשות הלכה וטיפסה עם כל יום שחלף! להזכירך מדובר בשלהי הסגר הראשון, מוסדות הלימודים התחילו להיפתח. השארנו את הילדים בבית למנוע עיכוב נוסף עקב בידוד או הדבקה. אחותי היקרה הזמינה את שלושת ילדי לתקופה בלתי מוגבלת, חמותי מילאה את הארון בחד פעמי, סבי וסבתי שלחו לנו את העוזרת שלהם, ענני כבוד הקיפו אותנו. לא נאלצנו לאכול לחם עם שוקולד… ואי אפשר לשכוח את הליווי הצמוד של 'מתנת חיים'. הרבנית הבר התקשרה והפצירה שנשתמש במוניות, נקנה אוכל מוכן לילדים, ונשלח לה חשבוניות. היא ממש התאכזבה שלא שלחנו אותן…

לבקשת בעלי שהיתי איתו בביה"ח בשבוע של התרומה, 'מתנת חיים' דאגו לי ועשו הכל להקל. במקום כורסא נפתחת שמקבל מלווה, הכניסו לחדר הפרטי שלנו מיטה נוספת… קבלתי יחס מפנק כאילו אני התורמת בעצמי!

הגדרה די מדויקת! משפט לסיום?

 בתור צאצאיו של אברהם אבינו הרצון לגמול חסד בוער בעצמותינו. לעיתים קל יותר להיעקד על המזבח, מלקחת ביד סמרטוט ומגב. לעולם לא נדע מה גדול יותר בעיני שמיא.

אי"ש אחד-

כמה מילים על הקשר עם הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל

גב' חיה מאיר: כל מי שדיבר איתו אפילו שיחה קצרה, התחבר והרגיש הכי יקר לליבו. בתור תורמים קיבלנו יחס מעריך ומכבד כאילו אנו 'צדיקי הדור', וכל אחד מאיתנו בן יחיד ומיוחד ולא אחד מאלף… אני נפעמת מהיכולת המופלאה של הזוג הבר להחזיק אלפי אנשים בראש ובלב ולחיות את השני בצורה אישית ותמיד במאור פנים.

גב' אסתי ארנד: בפעם ראשונה נפגשנו בביה"ח כשביקרו את בני לאחר התרומה, ראיתי שני מלאכים בדמות אדם והבנתי שהצטרפנו למשפחה מיוחדת. המלאכים עמדו ושוחחו איתי, ושפכו שבחים על ראשי כאילו אינם ממהרים לשום מקום… בהמשך ההכרות הלכה והעמיקה, זכינו להשתתפותם בחתונת בננו שנערכה ערב פרוץ הקורונה, כחודשיים לפני פטירת הרב הבר זצ"ל.

גב' רוחמה ארנד: זכינו להמשיך את הקשר עם הרב זצ"ל, כאשר עלו ברורים הלכתיים כגון צום לאחר תרומה. בשלב מסוים הזדמן לנו לקשר את הרב זצ"ל עם ראש ישיבה שהתנגד בנחרצות לתרומת כליה של תלמידיו. הרב הבר זצ"ל נפגש עימו, ומאז הוא מברך כל שואל שמבקש לתרום. לכל השיחות שחלקן מוקלטות אצלנו, יש מכנה משותף: ענווה ופשטות, יחס של כבוד לכל מילה, ירידה לפרטים הקטנים והמון חכמת חיים.

גב' א. ריבלין: קבלתי רוגע מהידיעה שיש לנו גב חזק לסמוך עליו מבחינה רפואית והלכתית, ובעצם מכל בחינה. הרב הבר זצ"ל היה זמין בכל ענין קטן כגדול, ובכל עת. קבלנו יעוץ, הכוונה, הבנה ותמיכה ואפס לחץ או תחושה שאנו מחויבים. הרגשנו שהוא פה בשבילנו, בין אם נתרום ובין אם לא, בדיוק כמו שהקדיש את עצמו לחולים הממתינים להשתלה.

 

בלב אחד-

כמה מילים על הקשר (המשפחתי) בין התרומות

גב' רוחמה ארנד: בעלי תרם בעקבות ההורים שלו. אמנם מבחינה כרונולוגית הם תרמו אחריו, אבל המעשה שלו הוא תוצאה ישירה לחינוך שקיבל בבית! בדומה לאביו הוא משתדל לתרום דם בתדירות גבוהה, ואמו הציתה את הרעיון כאשר ספרה לו בהתרגשות על מכרה שתרמה. קבלנו מההורים תמיכה לאורך כל הדרך – וזה מה שאדם צריך כדי להגשים חלומות.

גב' א. ריבלין: ראיתי בעיניים את גיסי תורם ונשאר בחיים, ורק אז ההתנגדות שלי התחילה לרדת. לפני כן החרדה היוותה חומה בלתי עבירה. אגב, לשני הגיסים יש גנים משותפים ולא רק מאברהם אבינו, הם בני דודים שניים וגם אצל בעלי זורם דם של משפחת ארנד. מעבר לזה, אין דרך לכמת את המלל שנשפך בנושא ביני לאחותי בעלת הניסיון. גם לחמותה גב' אסתי ארנד יש חלק עצום, היא ליוותה בעצות טובות, תמיכה והקשבה. היא אפילו דאגה שיעבירו לבעלי חגורת תמיכה שסייעה לו מאד לאחר הניתוח.

גב' אסתי ארנד: מקובל לשמוע מתורמי כליה, שאם רק היה אפשר, הם היו תורמים שוב… אני מזדהה לחלוטין עם המשפט. בכל פעם שמישהו קרוב אלי תורם אני נמשכת כמו מגנט ומרגישה שאני תורמת שוב, עם כל הרוממות וההתרגשות.

גב' חיה מאיר: נחשפתי לתרומת כליה כבר לפני 35 שנה כאשר במשפחת בעלי המורחבת נערכה תרומה של אח לאחיו. שניהם, אגב, חיים ב"ה בבריאות ובאושר. כשהחל ארגון 'מתנת חיים' את פעילותו הנושא שוב התעורר לי. התרומה של אחייני חזקיה ריגשה אותי מאד אך מפאת גילי חשבתי שזה כבר לא נוגע אלי. עם הזמן שמעתי על אשה בת גילי שתרמה, וכאשר גם אסתי גיסתי ובת גילי עשתה זאת – הכל התקרב עוד יותר. עברתי מספר חודשי התלבטות ולבסוף החלטתי 'סופית' שתרומת כליה גדולה עלי… בערב למחרת הופצה במקום מגורי בקשה ממשפחה שמחפשת תרומת כליה לאשה עם סוג הדם שלי. המכתב תאר את חוסר האונים של המשפחה מול הסבל של האם והסבתא. המילים נחתו על אדמה חרושה, הרגשתי שקבלתי פניה ישירה ואישית משמים! עוד באותו ערב התקשרתי אליהם בהתרגשות ולמחרת התחלתי את התהליך. מרגע שיצאתי לדרך, באורח מופלא נעלמו החששות והדחיינות שאפיינו את החודשים הקודמים, מצאתי את עצמי מחכה בקוצר רוח לתרום. בהמשך התברר שלחולה נוגדנים רבים ואין בינינו התאמה, וכך זכיתי בחיה, הנתרמת שלי. אגב, האשה שבזכותה החלטתי לתרום נגעה לליבי ואני מזכירה אותה בכל אחת מתפילותיי. לשמחתי היא קבלה כליה לפני מספר חודשים ואני מרגישה לכך קשר אישי.

נשוב להקשר המשפחתי, היה נחמד לעשות את התהליך יחד עם אחי הגדול שתרם באותה תקופה. הייתה בדיקה מסויימת שעשינו ממש במקביל. בסוף תרמתי חודשיים לפניו. זכיתי להיות התורמת ה-715, אחי העיר שמספר התרומה שלי הוא שטו"ת, רק בגימטריה כמובן…

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד