כאשר תקומי מן החלום / ליאל וקנין

כאשר תקומי מן החלום / ליאל וקנין

חלום ממוצא תימני

תשי”א, מחנה עולים- תחנת מעבר למחנה נוער

בוקר. השמש שחדרה לתוך הצריף סנוורה את עיניו של סעדיה והוא התעורר במהירות.

הוא חיפש בעיניו את הנטלה לנטילת ידיים אך לא מצא אותה. מתוך שינה קרא לאביו אך רק קול הישנים במזרנים לצידו ענו לו כתשובה.

בבת אחת נזכר סעדיה באירועי השבוע האחרון וכל מה שקרה מסביב.

אבא נלקח לבית הסוהר בשבוע שעבר, ומאז כל החיים התהפכו. כל בני הקהילה שלהם בצנעא השתדלו עבורם וניסו לקבל פרטים על מה ולמה קרה מה שקרה.

ידיעה הבודדת שהגיעה מ’שם’ הודיעה ב”צער רב” כי האדון ניסים מחג’י מת מפצעיו ואם מעוניינים הם בגופתו עליהם לשלם בסך חמש מאות ריאלים. להודעה היבשה צורף פתק קטן שבו במילים ספורות כתב אחמדיאן שומר בית הכלא את מילותיו האחרונות של אבא.

למראה הפתק המצורף פרצו כולם בבכיות קולניות.

השכנים הזדעזעו לשמע הזעקות, התחושה הייתה שהחיים נהפכו למרים וקשים עד מאד, הגזרות הנוחתות על הקהילה היהודית מחרידות את כולם, והדבר היחיד שנותר בידם לעשות זה לשאת תחינה ולהתפלל.

בני משפחת מחג’י ידעו כמה מאמצים וממון הושקעו בפתק הקטן. אך לא שיערו עד כמה…

‘תקיימו את החלום שלי, אם אני לא אזכה להגשים – לפחות אתם’ כך היה כתוב בפתק, שלא ידע איזו סערה תתחולל בגללו.

את חלומו של אבא כולם ידעו. השאיפה שלו לעבור לארץ ישראל הייתה גלויה, אך בימים טרופים שכאלה מי העז לחלום חלומות?

אמא בעיניים רטובות הביטה בפתק ושתקה ולאחר מספר רגעים אמרה בעצב: ‘הלוואי ונצליח למלא את שאיפתו של אבא, אבל כרגע המשימה הדחופה היא להצליח להשיג את הסכום המבוקש’.

האמירה האחרונה החזירה את כולם למציאות. מאיפה ישיגו 500 ריאלים? הרי זה סכום עתק!

הם התחילו לנסות להשיג סכומים בהלוואות. בראשונה פנו אל עבר ביתו של שמעון. זה האחרון היה ידוע בנדיבותו הרבה ובהשתתפותו בצרתם של אחיו.

מיד כשהגיעו פנה אליהם שמעון ואמר: ” שמעתי על המקרה המר שארע, אך אין בידי יכולת לעזור לכם, את רוב רכושי בסך של כשלוש מאות ריאלים העברתי עבור הפתק מאביכם.

האכזבה הייתה קשה.

מה שווה להם אחת עשרה מילים הכתובות בפתק, לעומת הזכות לקבור את אביהם בקבר ישראל?

באפיסת כוחות המשיכו ועברו מבית לבית, אך הסכום שהצליחו לגייס לא התקרב ולו במעט למחצית מהסכום שנדרש.

בלית ברירה פנו אל עבר האפשרות השנייה שעמדה בפניהם. הלוואות.

אך גם פה נחלו אכזבה קשה, אף אחד לא רצה להתחייב ולחתום כעד עבור היתומים שלא בטוח שיוכלו לקנות לחם למחרת.

שמעיה מיאן להינחם ובכה כל הדרך בחזרה לביתם.

לפתע יד כבדה הונחה על כתפם של סעדיה ושמעיה, הם נרעדו קלות ועצמו את עיניהם בבעתה.

רק דבר אחד עבר בראשם באותה העת, שיספיקו להגיד וידוי ושמע . הם ציפו למכות שיבואו אך במפתיע לא ארע דבר.

קול רך פנה אליהם והם פקחו עיניים בפליאה. האמנם אין אלו שליחיו של השאח שציווה לתופסם?

כמו מתוך חלום הקשיבו הם לדיבורם של שני הגברים שעמדו לפניהם, וכששמעו מה בפיהם – פרצו בקריאות צהלה והובילו אותם אל ביתם.

היו אלו שני יהודים אשר הגיעו מארץ ישראל ושמעו על צרתם, והסכימו לתת את מלוא הסכום הדרוש.

בפתח הבית עמדה אמא וצמצמה את מבטה. לא, שני הגברים הללו כלל לא מצאו חן בעיניה כלל וניכר היה כי היא כועסת.

סעדיה ושמעיה חמקו לתוך הבית במהירות אך את קולות הוויכוח מהפתח לא פספסו.

אמא שמעה בחשד את דברי השניים אך לא ענתה, לאחר רגעים ארוכים אמרה  בשקט: “תודה רבה על נדיבותכם, אך מה אתם רוצים בתמורה לכך?”

שני היהודים החליפו מבט ואחר אמרו: “אנו רוצים ששלושת בניך הגדולים יבואו איתנו לארץ ישראל.

אמא הביטה בהם המומה ואחר צעקה בקול: “תתביישו לכם, חוטפי ילדים!”

הגברים לא התבלבלו ובקול נעים פנו לגברת מחג’י: “האינך רוצה שבעלך יקבר כהלכה? כי אם כך  אנו עוזבים”.

בום! הקולות שבליבה של אמא גברו והלמו כפטישים. מה גרוע כל כך? חשבה לבסוף. הרי זו רק תחושת הלב שלי שלא נותנת לי מנוח, אך בעצם ניחמה את עצמה, אפילו ניסים במילותיו האחרונות ביקש שיגשימו את חלומו.

בלב כבד היא נתנה את הסכמתה לתוכנית.

שני הגברים עזבו את הבית בחיוך מרוצה. הכסף שהחליף ידיים עשה את שלו.     

כשנזכר סעדיה בכל זה הוא נאנח בכאב. אמא לא טעתה בתחושותיה. אם רק הייתה יודעת מה ה’ציוניים’ הללו עושים לשמעיה, שלום ולו – היא לא הייתה שולחת אותם.

דמעות התחילו לזלוג מעיניו. אוי, אם אבא היה רואה את שלום הקטן בלי ה”סימנים”, מה היה אומר?

במעמקי ליבו ידע סעדיה שיבוא היום וגם לו ולשמעון מצפה אותו גורל מר ואכזרי. אך מה עליו לעשות? ה’ציוניים’ אינם מסכימים לתת אוכל ובגדים למי שאינו שומע בקולם. ואיך יוכלו הם להסתדר בלעדיהם בארץ זרה?

בשקט הוא כבר התחיל לתכנן תכנית בריחה, אך הוא יודע שאם משהו קטן יתפספס הכל ירד לטמיון, ולכן צריך לתכנן בישוב הדעת ולא בחיפזון.

לפתע נשמע קול פסיעות מתקרב. סעדיה נשכב במהירות על המזרון הדק ועצם את עיניו.

הפסיעות התקרבו עד שנעצרו מעליו. סעדיה הרגיש את הנשימות המהירות כשהן נצמדות אט אט אל ראשו. לפתע הוא הרגיש מספרי ברזל הנוגעות בפניו. הוא קם במהירות ובבהלה סטר על לחיו של “זוהר”. המדריך של שכבת הגיל הבוגר.

את העונש על התעוזה והחוצפה שילם על כך בשבוע בצריף מבודד וטחוב.

כשיצא, תכנית הבריחה הייתה מתוכננת לפרטי פרטים לפי ההפסקות של המדריכים והמפגשים בין הקבוצות. כך ששלושתם יוכלו לברוח יחדו.

סעדיה ידע שיתכן שהיה שינויים בתוכניות בשבוע שחלף והוא פחד מכל תפנית שהיא.

אך את התפנית האמיתית קיבל כשיצא מהצריף לאחר שבוע של עינויים ובדידות. 

המדריכים נצלו היטב את הזמן ששהה בצריף ושטפו את מוחם של שמעיה ושלום בצבריות הישראלית ומהות החיים.

כשפגש אותם הם קיבלו אותו בקרירות מה, הוא הזדעזע לראותם וזעק ממעמקי ליבו: ” מה אבא היה אומר אם היה רואה אתכם כך בארץ החלומות?”

המילים הללו הביעו הכל.

את הכמיהה, השאיפה, ה….חלומות!

כל מה שאבא שאף במשך חייו לעשות ולא זכה לכך.

שמעיה לא הגיב אך שלום בתעוזה אמר: “סעדיה תעשה טובה, תוריד את “הסימונים”, את הציצית ואם אפשר גם ת’כיפה ואז נדבר איתך כמו בנאדם”.

סעדיה התרתח לשמע המילים המזעזעות ואמר: “מה מצאת בהם שלום? מה זה נתן לך? אבא היה בוכה לראות אותך.” במילים אלו הוא עזב את המקום ופנה לכיוון הצריף של קבוצתו.

בפתח הצריף עמד זוהר המדריך. עוד לפני שסעדיה נכנס הוא הביא לו שקיות נייר ובתוכם פרטי הלבוש שאיתם הגיע לארץ וביובש רק אמר: “בהנהלה החליטו שזה אינו מקום בעבורך. אתה הורס את החיים שלך ושל אחיך”. בקושי זרק מילת פרדה וכבר התעופף משם.

סעדיה עמד שם, בודד, עלוב ומושפל. המילים ששמע קוממו אותו ‘אני הורס את החיים שלי ושל אחיי? ואולי אתם?’ אך כבר לא היה לו למי להשמיע ובלית בררה פנה לכיוון השער…

במהירות חזר סעדיה לתוך המחנה ופנה לעבר הצריף של שלום. ובבהילות שמא ייתפס אמר לו:

“שלום, הבטח לי שתתפלל בסידור של אבא, שהבטיח שמי שיתפלל שלוש תפילות ביום יזכה לישועות, לא למעני, למען אבא!”

ושלום הבטיח.

***

בודד ועלוב הגיע סעדיה בדרך לא דרך לפתח תקווה. הוא הסתובב ברחובות בייאוש ולפתע ראה בחור הצועד מלפניו ושהסימונים משתלשלות לצידי פניו.

בהתרגשות רץ אליו וחיבק אותו. הבחור הסתובב במהירות אך רק ראה את סעדיה נופל על הארץ מתעלף. בזריזות פנה לקרוא לעזרה, אך סעדיה שהתעורר בינתיים התחנן לפניו שייקח אותו איתו.

“יש פה יהודים בארץ?” שאל בהתרגשות את הבחור שהזדהה כמאיר. “כמובן”, ענה לו בפליאה.

סעדיה סיפר בהתרגשות את כל הקורות עימו ועם אחיו. מאיר שמע בהשתאות ומיד אמר: “צריך לתכנן תכנית ונצא להציל את אחיך ושאר הילדים”. סעדיה שמח לספר על התוכנית שמגובשת אצלו.

בלי שהיות פנו להתארגן בתפילות ותחינות לקראת יום המחרת שאמור להכריע את גורל כל ילדי המחנה.

***

כעבור יומיים צעדו ברחובות פתח תקווה מאיר וסעדיה, שאחריהם משתרכים שנים עשר ילדים עייפים אך אור זורח בעיניהם.   

מאיר הגניב מבט לעבר סעדיה, זה האחרון היה עצוב מעט.

מאיר הבין מיד מה קרה. שלום אחיו של סעדיה לא רצה להצטרף איתם למרות כל השכנועים והתחנונים שהיו בקולו של סעדיה. הוא בחר להישאר במחנה עם המדריכים. 

“שכחתי לומר לכם”, עלה קולו הדקיק של יהודה, אחד מהילדים. “שלום ביקש ממני להעביר את זה”.

סעדיה ושמעיה הפנו את מבטם אל קלף מגולגל שהיה בידיו.

הם פתחו אותו במהירות, היה כתוב שם ארבעה מילים: “התפילה ניצחה. אני בדרך”.

מתוך הקלף נפל דף רטוב מדמעות. שמעיה הרים והביט בדף.

היה זה דף שנתלש מסידורו של אביהם והמילים זעקו לעברם: “ואל … חלומות רעים והרהורים

רעים…”

2 תגובות

  1. Avatar
    רחלי הרשלר הגב

    הכתבות שלך גם אם הן ברמה של מתחילות,
    רואים שיש שם הרבה מעבר למילים.
    את אישיות ערכית ומיוחדת!
    מבחינתי עוד תגיעי רחוק…
    את גם מסכימה איתי?

  2. אסתי דרעי
    אסתי דרעי הגב

    אלופה ברמות!!!!

    ממש אהבתי….

    תצליחי:)

    אסתי

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד