בס"ד

אמר לו הקב"ה לאברהם: "והיה ברכה" ואף על כך אמרו חז"ל בבראשית רבה ל"ט: "קרי ביה 'בריכה' מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף את מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים". לאמור: כל עיסוקו היה, לקרב רחוקים.

מידת החסד היתה בו באברהם, ולכן ריחם כל כך על הבריות וקירבם להשי"ת. ואכן, מידה גדולה של רחמנות ואהבת הבריות צריכים לכך, לקרב את הבריות לתורה.

 

כי קרוב אליך!

סוגיית חרדי – חילוני מעסיקה רבות מאתנו, את קו התפר אנו מכירות בעיקר מכותרות העיתונים. נראה כי תהום פעורה בין ציבור לציבור, הגשר? רחוק ורעוע.

קירוב רחוקים? מה לנו ולסוגיה הזאת? היא נמצאת אי שם, שייכת לרבנים, למקצוענים בארגוני הקירוב. ואנחנו, פשוטות העם?

ישבנו לשיחה עם הרבנית נעמה חן, מנהלת הארגון הארצי "לשם",

סיפורים קלחו מפיה בזה אחר זה, כל יום מייצר סיפור. "הגאולה מתקרבת, זה ברור. אין עוד הרבה זמן לתקן, עלינו לנצל כל רגע… ככל שנזכה להאיר מהפנים החוצה, כבר לא יהיה יותר צורך להתאבל על החורבן".

"תקראו לי פשוט – נעמה" מבקשת הרבנית, "או כמו שכל הבנות קוראות לי: 'נעמה מירושלים'".

לאהבה יש כוח מגנטי, ואל המגנט הזה רב העוצמה, גם אנחנו רוצות להצטרף.

אחר קריאת הכתבה, תרצינה בוודאות גם אתן. 

 

משתתפות בכתיבה: לאה פוטש, גולדי זולדן, גילי ברקן, ברכי שטוב, חני יוסלובסקי ולאה א. 

 

1.

למילים יש כוח. להרוס, לבנות הרבה יותר. לגלות רצון אמתי וטהור, המסתתר מאחורי הכל.

 

מה שרציתי באמת / ג. ברקן

נטלתי ברעד את הצעיף הסגלגל שקרץ לי מתוך ערמת הצעיפים ועטיתי אותו בהתרגשות. זמן רב כל כך הרבה זמן לא הייתי בכותל, לא הרגשתי את הקדושה, לא התפללתי.        

צעדתי אל תוך הרחבה, מרגישה איך השמים מתקרבים אלי. כי יש מי שמקשיב לי ועוזר לי.               ליטפתי את הקיר הקדוש במבטי. שלום לך, אבא.

"סליחה?" קטע קול זר את מחשבותיי. הרמתי את עיניי אל האישה הזרה שפנתה אליי, לבושה חרדי מכובד ועיניה חודרות.

"כן?" שאלתי, מרגישה איך כל ההתלהבות שלי יורדת אל מול הניכור שלה 

"הבגד שלך" היא חתכה "זה לא מתאים לבוא בצורה כזו אל הכותל, מקום קדוש."

ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שהבגד שלי רחוק מאוד מלהיות צנוע ושאפילו הצעיף לא ממש עוזר. אבל בכל זאת… כל כך השתדלתי, כל כך רציתי. למה היא מדברת אלי ככה?

"את יודעת מה?" נשברתי "אולי באמת כדאי שאוותר" תלשתי את הצעיף מכתפיי וזרקתי אותו לכיוונה. רציתי לבכות, שוב נכשלתי בקרב. אבל גאוותי הפצועה זקפה את ראשי והוליכה אותי אל הקיר הקדוש.

עמדתי שם אולי שתי דקות. לא הייתי מסוגלת ליותר. התביישתי בדרך בה נהגתי ובצורה בה הייתי לבושה. שוב רציתי לבכות, אבל לא הרגשתי ראויה להתפלל.

עזבתי בגוו זקוף, לא נתתי לעצמי לראות סימני שבר. אבל הייתי שבורה.

 

"סליחה?" שוב נגשה אלי אישה חרדית ושוב הרמתי את עיניי, הפעם נחושה בדעתי להתקיף קודם.

אבל היא לא התקיפה…

"סליחה?" היא שאלה שוב "רוצה לכתוב את השם שלך לברכה, ללא תשלום?"

"כן, תודה" חייכתי. היא אפילו לא הסתכלה על הבגדים שלי וחיוכה הנעים ריפא את פצעיי

"בבקשה" היא הגישה לי פתק קטן עם תמונה של הכותל ושלוש שורות למילוי – אחת לשם, אחת לטלפון והשלישית לבקשה. ידעתי בדיוק מה לכתוב שם בשורה השלישית. ידעתי שהאלוקים שלח לי את האישה הזו כדי שלא אתייאש.

'שיהיה לי כוח לנצח את היצר הרע' כתבתי שם בשורה השלישית 'שיהיה לי את הכוח לחזור בתשובה' בלי לסגת, בלי ליפול ובלי לוותר. 

***

 

2.

מה קורה כשנעמה נגשת בתום לאלמונית ברחבת הכותל? מפגש מפתיע בתאריך מדויק!

 

ענף נרעד/ חני יוסלובסקי

כ"ד באלול תשע"ט, רוח אלולית מפויסת קידמה את פני ברחבה ההומה.

מאות אנשים נהרו לקיר העתיק אשר משך אותם אליו כבחבלי קסמים, משל לחש באוזנם: "שובו אלי בני, שובו!".

בליל של רגשות המה בקרבי,

רחבת הכותל עמוסה במאות אנשים אשר נשמתם חשה את הקריאה, כמהים לשוב, להתחבר .

בזווית עיני הבחנתי בה, ניצבת בפאתי הרחבה בעמידה אצילית, נראית רחוקה חיצונית אך המבט בעיניה היה קרוב כל כך… ניגשתי אליה, עם הכרטיס בידי, הכרטיס אותו אני נושאת עימי לכל מקום .

פניתי אליה "אממ…סליחה" היא הסתובבה אלי, תווי פניה העדינים עמדו בניגוד גמור ללבושה השונה.

"כן, גיברת" ענתה לי בנעימות והמבטא הרוסי שהתלווה למילותיה הוסיף להם חן מיוחד.

הצגתי את עצמי  "שמי נעמה, אני מתגוררת כאן בירושלים, אנחנו עורכים תפילות במקומות הקדושים בסביבה, אם את מעוניינת שנזכיר את שמך לתפילה, את יכולה לרשום אותו כאן" אמרתי. הצגתי לפניה את הכרטיס שנמצא בידי "וכך נוכל להוסיף גם אותך לתפילות" המשכתי.

היא הביטה בי במבט מלא ענין ואמרה: "את יודעת, אני גם יכולה להתפלל עליך" למול מבטי התוהה הוסיפה "אני נינה של רב חשוב מאד!"

נינה של רב חשוב…לא הייתי מלבישה את זה עליה ממבט ראשון.

לאחר רגע של התעשתות שאלתי אותה "ואיך קראו לסבא רבא שלך?" 

היא חייכה אלי ואמרה "קראו לו בכינוי "החפץ חיים" שמעת עליו?"

החפץ חיים!!! נדהמתי.

שביב של מידע עמום דיגדג לי בירכתי מוחי… מידע כלשהו המחבר את היום הספציפי הזה לחפץ חיים.

"סלחי לי לרגע…" ביקשתי ממנה, אני חייבת לברר את זה! 

והיא בהנהון ראש מנומס נתנה לי את פרק הזמן הדרוש בשביל לשלוף את לוח השנה הקטן שנמצא בתיקי ולגלות את התזמון האלוקי.

אכן, היום הוא כ"ד באלול, יום פטירת החפץ חיים !

פניתי אליה נרגשת: "את יודעת שהיום הוא יום השנה לפטירת סבך?"

היא הביטה עלי מופתעת "בדיוק היום? כמה מדהים!"

"את יודעת", המשיכה "שמי אליזבטה, אני מתגוררת בעיירה רחוקה בדרום, רחוקה גיאוגרפית וגם רוחנית. היום בבוקר ללא שום סיבה נראית לעיין, התעורר בי רצון לעשות "טיול" לכותל.

התגעגעתי לעיר הקדושה הזאת, והנה ניגשת אלי וסיפרת לי על יום השנה לסבי שחל היום, זה כבר מסביר את הכל…"

באופן ברור חשנו את זכות האבות האדירה של הצדיק שהפגישה בינינו דווקא ביום הזה. החלפנו מספרים, הבטחנו לשמור על קשר בהמשך.

* * *

כיום אנחנו בקשר רציף עם אליזבטה המדהימה, באחת משיחותינו היא סיפרה לי על סביה "ליבו",  בנו של החפץ חיים שהוא לא אחר מאשר ר' אריה לייב פופקא שעזר לחפץ חיים רבות בחיבור ובהפצת ספריו.

היא הביעה רצון ללמוד בספריו של סביה הגדול, ומדיבור למעשה, הצמדנו לה חברותא דוברת רוסית ללימוד הלכות "שמירת הלשון" בספר החפץ חיים.

כל שיחה איתה מרגשת מחדש, נשמתה הטהורה נוצצת למרחקים גם מהעיירה הרחוקה אי שם בדרום.

בערב פורים וערב ראש השנה אנחנו משוחחות על קריאת מגילה ותקיעת שופר, אליזבטה מוצאת דרך להתחבר גם מתוך השיממון הרוחני בדרום הצחיח. ענף מתחבר לשורש, לגזע גדול.

***

 

3.

מה קורה כאשר בני זוג שטעמו טעמה של שבת אחת, מחליטים לצאת בתחרות? מי ינצח?

 

 שבת בתחרות/  ג. ברקן

"נלך?" שאלתי, בערך בפעם האלף. 

ידעתי שתומר לא יענה. הוא הפסיק לעשות את זה אחרי שהבין שאני לא באמת שואלת אותו אלא את עצמי. נלך, לא נלך, מה זה משנה. העיקר שתהיי מרוצה.

זה מה שהוא חשב, זה מה שהוא טען. והלוואי שזה היה כזה פשוט. אבל מאיפה לי לדעת איך אני אהיה מרוצה?

 

בסוף החלטתי שכן. ידעתי שאם לא אלך אצטער על כך כל החיים. ואם כן – מקסימום יהיה לנו על מה להתבדח.

 

"שבת שלום" בירכה יהודית והרימה את עיניה, חיוכה זוהר לאור הנרות.

"שבת שלום" השבתי, תוהה כמה אנשים יחפשו אותי במהלך השבת ולא יבינו לאן נעלמתי

"שבת שלום" חייכו שלושת הילדים שלה והסתלקו בשקט, נותנים לנו את הזמן והשקט לדבר. אז דיברנו, היה לנו משהו טוב יותר לעשות?

יהודית התגלתה כאישה שבהחלט נעים לדבר איתה. היא לא דחפה אותי לפינה ולא הוכיחה אותי על בורותי. וכשנכנס תומר עם המארח שלנו, אפשר לומר שדי הופתעתי כמה מהר עבר הזמן.

 

"דווקא היה טוב" סיכם תומר עשרים וחמש שעות לאחר מכן, כשכבר היינו בדרכנו חזור אל הבית

"כן, סתם התלבטתי כל כך הרבה" התרווחתי על מושבי 

"אולי נעשה את זה עוד פעם" .

"ואולי…"

"לא" קולו היה נחרץ "פעם אחת זה לא היה נורא, אפילו נחמד. אבל לבד? רק שנינו? אנחנו לא נעמוד בזה. תחשבי על כל החדשות שישדרו, על התוכניות האהובות עלייך. נראה לך שתצליחי לשרוד את זה עוד שבת שלימה? חברות שיתקשרו, ארוחת שישי עם אמא שלך או שלי…  והטיולים שאנחנו הולכים לפעמים, הים. מתי עוד יש לנו זמן לדברים האלה? שבת זה יום חופש."

"נכון." הסכמתי. ברור, מה חשבתי לעצמי? 

 

השבוע עבר כשאני בטוחה לגמרי שתומר צודק, שאנחנו לא נצליח. אבל ביום שישי החלטתי פתאום שאולי כן.

"תחשוב על זה" אמרתי, כאילו לא עברו חמישה ימים מאז הפעם האחרונה שדיברנו על זה "הרי זה לא באמת חופש, נכון? בשבוע שעבר לא היינו צריכים לדאוג לכלום. מה עשינו בסך הכל? ישנו ואכלנו? קצת הלכת להתפלל? לדעתי, זה החופש האמיתי!" 

"יודעת מה?" הוא נכנע "עכשיו אני הולך לקנות אוכל וכל מה שצריך לשבת ונראה אם תצליחי לעמוד בזה"

"ואתה?" שאלתי "תנסה גם?"

"תחרות" קבע תומר "ואני אומר לך – את תישברי ראשונה."

 

שבוע אחרי קנה לי תומר פמוטי קריסטל "על הניצחון של שתינו" הודה בחיוך. אף אחד לא הפסיד, שנינו זכינו לעבור שבת שלימה בלי לגעת בטלפון או בכל מכשיר חשמלי אחר. 

שנינו חפשנו בצורה היפה ביותר והאמתית ביותר שיכולה להיות.

ומאז רק המשכנו להתקדם.

עד אז תומר עבד, גם בשבתות: שבת כן, שבת לא. הרוויח אלפיים ₪ לשבת עבודה, בחשבון פשוט: ארבעת אלפים תוספת חודשית.

באותו מוצ"ש ראיתי את תומר עושה חושבים. הוא בדק הוצאות, הכנסות, עובר ושב. לשווא.

"משהו כאן מאד לא הגיוני!" אמר, ועבר על הכל בפעם השלישית. "ההגיון הקר אומר, שהיינו צריכים לראות כאן מינוס ארבעת אלפים. אני לא רואה אותו!"

היום אנו יודעים, שעם שבת אין הגיון קר. יש לב יהודי והוא חם. ויש שבת שהיא מקור הברכה. בדוק!

***

 

4.

הן נפגשו ברחובה של עיר וגלגלו שיחה קלה. לאן התגלגלה הלאה השיחה הזאת?

 

חלות תודה / ל. א.

מלח, קמח, שמרים, סוכר, אצבעות שלשות במרץ. מים, שמן, עיסה שתופחת ומעלה ניחוחות, חלות.

שלום. שמי אורנית,

מאז בת המצווה שלי והטקס עם הרבנית, זכורה לי מצוות הפרשת חלה כמשהו הירואי ומרגש. אף על פי שמטפחת לא הייתה חבושה תדיר על ראשה של אימי, וחצאית נלבשה בבית הכנסת בלבד, האמונה התמימה זרמה בעורקיה בטבעיות. את ריח העשן המתפזר בכל הבית, בעת שאימי הסתובבה וחתיכת החלה השרופה בידה, אני מריחה כמו היה עכשיו. 'זה הקטורת שלי', הסבירה לנו בדמעות, מתפללת.

את השבת כהלכתה לא שמרנו, כמובן, אך הדלקת אש, חשמל וכדומה היו מחוץ לתחום.

גם המעט שבמעט הזה נמוג עם נישואי. בן זוגי היה ללא שום רקע דתי. 'אני מאוד מכבד, ולא שונא חלילה', הסביר לי, 'אך מעדיף להישאר חופשי, ולא מעוניין לתת למישהו להשתלט על החלטותיי האישיות ועל הבית שלי.' סיכם. לא הייתי שלמה כלל עם דרך זו, אך גם לוותר על מציאות החיים שצייר לי, לא הייתי מוכנה. כך, נסיעה בעיצומו של יום השבת להתארח, הפכה לשגרה.

עד לאותו יום.

זו הייתה אישה בלבוש חרדי שפגשה אותי במורד הרחוב בו גרתי. היא שאלה על כתובת מסוימת, אני עניתי, והתגלגלה בינינו שיחה נעימה. 'שבת את שומרת?' היא שאלה בזהירות. חייכתי בעגמה, 'זו דילמה לא פשוטה' שחתי לה בהשלמה מהולה בכאב. היא לחצה את ידי ברוגע. 'תעשי מה שאת יכולה' יעצה, 'תתקדמי לאט, ותתפללי על זה.' סיימה בחיוך רך.

הניצוץ שנדלק בי מאותה שיחה, סירב להיכבות. בשבתות שלאחר מכן הייתי עולה לרכב, ונזהרת לא לעשות דבר. לא לפתוח חלון, לא לסגור, לא לכוון את פתח האוורור, אפילו חגורה לא חגרתי. בעלי הביט בפליאה ושתק. היה נראה שהבין, אך הוא לא הגיב. שמא ציפה שזה יעבור לבד?…

לאחר מספר שבועות, הוזמנו לבית הוריו של בעלי. ביום שישי, הכנתי בצק רך. את החלה הפרשתי בגרון חנוק, וכשפיזרתי את העשן במרחבי הבית הגדול, נשא ליבי תפילה חדשה. 'אבא יקר, אני רוצה להתקדם, אני חייבת שהשבת שלי תהיה מקודשת ומוקדשת לך.' דמעה התגלגלה על לחיי. 'לא רוצה שֶׁתְּכַבֶּה את אש המזבח. רוצה להעלות עוד קרבנות של שמירה ואיפוק, מבלי לפגוע בשלום הבית שלי.'

בליל שבת כשהיו החלות עטופות ניילון נצמד ומדיפות ניחוח, נשאתי שוב תפילה חרישית. 'ריבונו של עולם, אלו חלות שהקרבתי מהם קרבן, הופרשה פה חלה. אני לא מסוגלת להעלות אותן לרכב ביום שבת.' לאחר מספר שניות שב בעלי והחזיר את צרור המפתחות אותו נטל קודם לכן. 'לא תזיק לי הליכה משחררת.' אמר בפשטות. חייכתי נרעדת 'מצוין.' 

יצאנו.

בחוץ היה האוויר קר, אך בפנים הרגשתי חמימות. 'ומה יהיה הלאה?' כיווץ קול קטן את מעיי. 'אני לא חושבת הלאה' השבתי ברורות. 'מי שעזר לי כעת, יעזור לי בעתיד.' נשמתי עמוק וחייכתי לאישי חיוך גדול.

אלו לא היו חלות, הן הפכו לקרבן תודה.

***

5.

זה חיכה לה בסיבוב. היא לא חשבה עד כמה זה פשוט. באמת עד כמה?

 

זה קירוב! / גולדי זולדן

אני אישה רגילה, עם עומס רגיל: בישולים- כביסות- גיהוצים- הספקים- עבודה- ילדים, רצה אחרי הרוח, בקושי נושמת.

בכל פעם שנפגשתי עם מילותיו של החפץ חיים: "מקנא אני בחלקו לעולם הבא של מי שזיכה יהודי אחד, פעם אחת, לשמור שבת אחת." הנהנתי בראשי והמשכתי הלאה במרוץ החיים.

מה לי ולקרוב רחוקים? יש לי זמן לזה בכלל? לא מתאים לי ולאופיי.

אדע לענות על כל שאלה? אני בכלל לא רבנית…

אך ביום מן הימים, יום שגרתי ואפור, הבנתי מה הכוונה "קירוב רחוקים".

לא מדובר פה במשרד ממוזג ותפאורה של קלסרים רבי רושם,

לא מדובר כאן על מעבר מבית לבית להפיץ את אור היהדות בעולם,

וגם לא מחייב לטוס להימאליה להקים שם בית חב"ד.

היה זה כשחברתי לעבודה, גלית, שאלה אותי בהתעניינות, "מה את לא מדליקה אור בשבת? נו באמת, תהיי ריאלית, זה כלל לא מאמץ!" עניתי לה בנועם, "כן. למרות שלא מדובר כאן במאמץ פיזי, בכל פעם שאיני מדליקה או מכבה את האור אני זוכה במצווה גדולה, במצוות השבת!". המשכנו לשוחח בענייני העבודה השונים, ושיחה זו פרחה מזיכרוני.

ביום ראשון שלאחריו, הגיעה אלי גלית וספרה לי נרגשות  שבשבת, היא לא הדליקה אור, בעקבות מה שאמרתי לה על חשיבות המעשה הזה בעיני הקב"ה.

מילותיי הפשוטות ליוו אותה הלאה, ובזכותי, כן, בזכות אישה רגילה כמוני, היא לא הדליקה את האור.

          ———                                                

מי אמר שקשה לשמור שבת??

בשבת אני רק נחה, מפטפטת עם המשפחה, לובשת בגדים חגיגיים ואוכלת מאכלים טעימים.

מי אמר שקשה לקרב רחוקים??

קירוב זה רק גם לענות על שאלות פשוטות שבאות מתמימות וחוסר ידע, וגם לפנות מיוזמתי אני ולהציע. היו פעמים שהפניתי לגדולים ממני כשהשאלה הייתה מעט יותר מורכבת, חייכתי לשכנה שאינה שומרת (עדיין) תורה ומצוות, התעניינתי מה שלומה.

זה קירוב.

להרוות צימאון של נשים שבאו מעולם של אדם לאדם – זאב. שבאו מעולם של הבל, של ריק רוחני. להטעים אותן בטעמה של מצווה, של תפילה מקרב הלב. לא פעם ולא פעמיים הסברתי, (כן, כמו לילדתי בת השלוש ששאלה אותי למה עושים כך ולא אחרת.) מדוע אנו נוהגים כך, מדוע אין בבתים שלנו חפצים מסוימים.

הן כמהות לדעת, משתוקקות למעט רוחניות, כן כזו שאני ואת יכולות לתת.

זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע.

אני ניסיתי.

והצלחתי.

***

6.

בצומת דרכים הן נפגשות, תחת צילה המגונן של אימא רחל. שאלות לרוב. תשובה אחת.

 

קרוב אליך / ברכי שטוב

שקיעה מרהיבה צבעה בגוונים מלאי השראה את הרקיע הפרוש מעלי כשטיח רבגוני.

יום שישי, ערב יום הכיפורים. 

כל לב יהודי רוטט עת בוא יום ה'. יום החיתום. עורג. וכוסף. וכמה.

הכותל המערבי הומה אדם.

עמדתי שם, ערב הסגר הגדול, בינות לאלפי השופכים שיח. רבבות הדופקים בתשובה.

ואני- עוד אחת כמו כולם. בת יחידה וקרובה. מתרפקת על האבנים העתיקות והכבדות. אותן הנושאות בחובן אלפיים שנות גלות וסבל. ובוכה.

יונה אחת צחורה פרשה כנף. התעופפה הרחק. נעלמת אט אט באופק הערפילי.

הרהוריי כבלו אותי אליהם כמגנט. סבבו כרשת ארוגה הדק היטב. 

אין לדעת מתי נצא מהסגר. אין לדעת מה יהיה מחר. העתיד לוט בערפל, והפחד משתק.

וכמה טוב שיש על מי להישען. 

מחשבותיי נשאו אותי הרחק. אל עברו השני והרחוק של המתרס. שם עומדים בנים נבוכים ומבולבלים. אבודים בתהום הנשייה. כמה אומללים הם, אלו אשר רחקו מאבא וירדו דרך המלך.

לבטח עומדים בצומת דרכים זו, ותהייתם עד מרום מגעת. 'איך ממשיכים מכאן?' 

לבטח זועקים הם בדממה. סגר. מגיפה. קורונה. צרות. קשיים. שאלות.

ואינם יודעים שתשובה אחת לכל, תרתי משמע.

עודי מהרהרת באלו שלא זכו, מוסיפה דמעה או שתיים אל הסידור הסופג הכול בשתיקה מבינה, וכמו  להוכיח את מחשבותיי –לכדה את עיניי צעירה ללא כיסוי ראש. 

נדמית הייתה לי כעיוור המגשש באפילה. כאביון כוסף ללחם. וליבי בכה עליה.

היא הביטה כה וכה, נראתה כמהססת ואבודה. מנסה ללכת פה, אחר פוסעת שם. וכל כולה אומרת: 'הושיעו!'

שיערתי שאני יודעת מדוע.

מי לא אבוד בים הסער השוצף הזה?

מי לא מחפש אחיזה ומצוף?

ומי שאינו מחזיק בכוחות אחרונים בשובר הגלים האדיר, ודאי מכניעה הסערה את נשמתו הסוערה. אהה.

נסחפתי אחר כאבה, ולפתע הבנתי שלא בכדי לכדו עיניי את אישוניה המתרוצצים לכל עבר.

יש לי תפקיד. אולי אזכה להאיר את עיניה. להעניק לה משען ומצוף.

אבל איך עושים את זה?

אילו הייתה ניגשת אלי באמצע הכותל עוברת אורח מחויכת ושואלת לשלומי, סביר להניח שהייתי בוחרת מרצוני התוהה לעזוב את השטח…

ניסיון רב תעיות ותהיות בתחום הקרוב, הוכיח לי באין עוררין: הבא להיטהר מסייעים בידו.

וגם הבא לטהר.

מצאתי אותה פתאום עומדת לידי. מבקשת עצה. "לאן מגיעים מכאן?" הצביעה, ואני דימיתי לשמוע במילותיה שאלה ענקית. של מהות ורוח.

התעשתי במהירות והוצאתי מאמתחתי כרטיסים צבעוניים. הם תמיד מלווים אותי, בשליחות של אמת.

מבנה אבן נמוך וקרוב אל הלב, לכד את עיניה מהכרטיס. דיבר בלי מילים. הן נדלקו בבת אחת. שלהבת מקווה וביישנית החלה לרצד בהן. קבר רחל.

"את שואלת לאן מגיעים מכאן? זה בדיוק מה ששאלתי אותה אתמול. את אימא שלי ושלך. והיא הבטיחה לברר. לענות מהר. פנים מול פנים. אולי עוד היום." החרשתי. הפנים הקשוחות שלפניי השתנקו בנשימות מהירות. דומה שנפלו המחיצות.

"מיד אראה לך את הכוון אליו תפני, אחותי האהובה, אך קודם לכן אשמח להזכיר שם גם אותך, אם תסכימי כמובן."

העיניים רצדו בתשובה. שפתיים יבשות ציירו למולי חרש, משתוקקות, "רונית בת אסתר. ואל תסתכלי עלי ככה. צמתי השנה בכיפור אחרי שלושים שנה ריקניות. ועכשיו החלטתי, בזכותך. אני חוזרת הביתה. ה' שלח אותך לכאן, כמו מלאך משמיים. באתי לחפש פה היום תשובה. ומצאתי. אותך."

צעירה אחת נרגשת נפלה על כתפיי רפות. חבקתי אותה בחום. מצאתי לה תשובה.  

כרטיס קטן אחד חייך לשנינו. העץ והקבר. ואימא רחל אחת שמבכה על בניה. שישובו.

 

הסיפורים האלה הם סיפורי אמת. אור גדול ירד אל העולם, הנבואה בהתגשמותה: הנה ימים באים… לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר השם.

רוצה להיות חלק מהמפעל הגדול הזה? מוזמנת לפנות לארגון לשם על מנת לקבל חומרים והדרכה.