כנף אחת בשבילך \ רחלי שרייבר

כנף אחת בשבילך \ רחלי שרייבר

כנף אחת בשבילך // רחלי שרייבר

 

כמה רגעים חשובים נמחקו לי מהמוח. אני נעצרת. מהדקת אחיזה בידה הרזה של ליבי, ומביטה באישה שנצבת מולי ומצהירה ששמה הוא חני ולי זה לא אומר דבר.

ממתי אנחנו מכירות, אם בכלל? שתיקה עומדת בינינו. אני סוקרת את דמותה מכף רגל עד ראש. מבחינה במבטה הננעץ בקרקע. מה מעניין שם כל כך, אם יורשה לי לשאול?

בתנוחה זו היא דבקה בגרסה: “שמי חני ואני מכירה אותך”. אז מכירה. אני לא. ואולי הטעות היא דווקא אצלך, ואני אינני מי שאת מחפשת?

“סליחה, אולי התבלבלנו. זאת אומרת התבלבלת – והגעת לחוי הלא נכונה?”  

“אַת חוי?” היא שואלת ומבטה עדיין נעוץ באבן שלרגליה.

“נכון. אבל אני מניחה שאני לא היחידה בעולם הנושאת את השם הזה”, חייכתי אליה ברכות. ’גברת נחמדת הלוואי והיה לי את כל הזמן, הייתי מתחלפת כמה רגעים בחוי  שאת מחפשת, ומשתפת פעולה לצורת העניין. אבל הבת שלי אינה יכולה לעמוד הרבה זמן. וגם אני, האמת…’

“אבל את עונה על כל הדרישות של מי שאני מחפשת”.

“דרישות?” אני מביטה בעצמי, מה אני מסגירה שגורם לי לענות על דרישותיה? שום כלום. או שאולי בעצם… אני מחייכת לליבי.

“הִכַּרת את מלכי הרמן?” המציאות התנדפה מקולה, צורבת. היא הגישה לי את העבר הכואב במגש עשוי כסף. האם היא יודעת באילו קלפים רגישים היא משחקת?

כמה מלח היא זורה על פצע שעודנו מדמם? הילדה שלי, ליבי. מביטה בשתינו בעיניה הקטנות. היא רק בת אחת עשרה, ובכל זאת מצליחה להרעיד את הדממה בינינו. חייכתי אליה, באישוניה התכולים השתקפה תמונת ילדות כואבת.

מציאות ודמיון היו שם, וחיים שלמים ביניהם.

  _        _       _

 

שנתיים קודם לכן.                                               

“אני לא מסוגלת ללכת שוב, מאמי. המבטים שלהן כואבים לי, אני לא אשמה”.

הדמעות יורדות מעיניה של ליבי ללא שליטה. “אני לא אשמה שאני קצת אחרת…” יש רגעים בהם המצוקה מדברת מגרונה, לעיתים אף צווחת. גורמת לי להזיל דמעה ועוד אחת אחריה. “לכי, ליבי! את מיוחדת, תני לחברות להכיר אותך”.

אני מלטפת את כתפיה הרועדות. בסך הכול ילדה וכבר היא מבינה את המשמעות של השוני בחברה. כאבתי את השקר הזה ודחפתי אותה קדימה. “את לא מוכנה ללכת, ליבי? רק תנסי. בשביל מאמי, בסדר?”

“אני לא מוכנה ושום דבר לא יגרום לי ללכת!” היא נעלה את דלת הבית והשליכה את המפתח לרצפה.

“ואם אגלה לך סוד?” דבקתי בגרסתי וחייכתי.

“מה?” היא הפנתה את עורפה בתנועה מתנגדת, אך בקולה שמעתי את הסקרנות.

“מלכי הרמן הבטיחה שהיא תבוא!” אמרתי והסתובבתי למטבח.

“מלכי?!” זיק של תקווה עלה בעיניה. היא התכופפה בעדינות והרימה את המפתח.

הסתובבתי אליה בחזרה. “את הולכת?”

“צולעת”, היא אמרה וחייכה במתיקות. החזיקה בקביים – ויצאה.

_        _       _

 

“הדרך הזאת הייתה ארוכה, מאמי. אני התלוננתי למלכי שכואבות לי הרגליים, היא שתקה. וזה לא שהיא רעה, נכון מאמי?! היא רוצה שאלמד ללכת, גם אם זה כואב”.

“נכון, ליבי”, הבטתי בעיניה הזורחות. מלכי, איך היא עשתה זאת?

“מלכי לקחה לי את הקביים ודחפה אותי קדימה, נפלתי. אבל היא אמרה לי שככה זה בחיים: נופלים, כואבים, בוכים – אך ממשיכים. ככה עד שהגענו לחוג במתנ”ס.

היא פרסה לי שטיח בדמיון והכניסה אותי פנימה. כל החברות היו סביבי, בהתחלה הם הביטו בי בשתיקה, אבל מהר מאוד מלכי הסיחה את דעתן ופתאום היה לי טוב, טוב כל כך”.

“את נהדרת, כל הכבוד לך!” סובבתי אותה בעדינות ולחצתי את ידיה.

“את יודעת, טובי צחקה עלי בהתחלה, היא אמרה שההליכה שלי מוזרה ושתמיד אני אלך ככה עם המקלות האלו, אבל מלכי אמרה לי לא להתייחס”.

“מלכי הזאת, מיוחדת!” פתחתי את הדלת, עם כוחות חדשים לצאת שוב עם ליבי המיוחדת שלי לרחוב. לשאת את המבטים, לענות לשואלים. לא קל הוא הניסיון, אך מפעים לחזות ולחוש בכנפיים עליהן אנו מורמות. קרוב אליך.

_       _        _ 

 

ליבי אינה מוכנה היום לצאת מהחדר, לא מוכנה לראות אף אחד. מלכי אינה עונה בטלפון מהבוקר, ואין מי שייקח אותה לחוג במתנ”ס. הצעתי לה ללכת איתי,  אך היא סירבה בטענה שאימהות לא נשארות בכל הפעילות, הן רק מביאות את הילדות. היא צריכה מישהי שתתמוך בה בכל המהלך, לא רק תיקח ותחזיר. הבנתי אותה.

“ליבי!” נקשתי על דלת החדר. “ליבי, את שומעת אותי?!”

שתיקה.

“ליבי, מאמי מבקשת שתלכי היום למועדונית, חבל שתפסידי!”

בכי חלוש.

“ליבוש, תפתחי בבקשה את הדלת, אני רוצה להגיד לך סוד”.

בכי מתגבר.

הניסיונות כשלו, בזה אחר זה. היא לא הייתה מוכנה לשמוע שום סיפור, וכל שכנוע כזה או אחר מצידי חיזק את העקשנות בצד שלה.

התקשרתי למלכי שוב, היא לא ענתה.

ניסיתי לחשוב איך מלכי הייתה גורמת לליבי לצאת מהחדר. אולי הפתעות? אולי דיבורים? שכנועים…? עשיתי כבר הכול! איך היא בכל זאת הצליחה תמיד לגרום לה לרצות למרות ועל אף? להתגבר, להאמין ביכולות שלה??? עכשיו היא גם לא עונה בטלפון, לכן אין מי שיענה לי על השאלות.

ליבי הפסידה היום את החוג. התאכזבתי בשבילה. וגם בשבילי – שלא הצלחתי לגרום לה ללכת. הבטתי על לוח השנה: משבצות עם תאריכים תוחמות בתוכן ימים שלמים מלאי עשייה, מלאי התמודדויות.

התאריך של מסיבת הסיום בחוג קרץ אלי מהלוח. ראיתי את היום הזה, את המסיבה המיוחדת שריגשה אותי כל שנה ושנה מחדש. ההווי של הילדות. כמה חיות הייתה שם! אהבת ישראל ונתינה אינסופית. חייכתי. וקיוויתי בליבי שהשנה ליבי תשתתף במסיבה, כי נכון להיום תחושת ליבי בישרה את ההפך.

 _      _       _    

 

בחזרה להווה.

“כן, הכרתי את מלכי הרמן”, עניתי חלושות, מתנערת מזיכרונות העבר.

“אז צדקתי בקשר אלייך”, היא חייכה, הפעם הביטה בי לתוך העיניים.

“כן, צדקת בכל מילה. חיפשת אותי ואני כאן לפנייך”, לחצתי את ידה.

“זה לא היה קל”, היא התיישבה על ספסל שהיה בגינה.

“אני חני הרמן, אמא של מלכי”.

התמונה התבהרה לי ברגע. רעד השתלט על איבריי. היא הכירה אותי, יותר ממה שהכרתי אותה. היא אמא של מלכי. מלכי שנתנה את ליבה לליבי שלי, החזירה לה את האור לעיניים, אך ביום שהיא נעלמה – היא לקחה את ליבי שלי ואת האור שלה. ליבי לא השתתפה במסיבת סיום, היא הלכה ודעכה בחברה.

נלחמתי בשבילה, הקרבתי את חיי. אבל היא אינה אותה ליבי של אז.

“אני יודעת שהיה קשה לך מאוד הסיפור עם ההיעלמות של מלכי…” היא פתחה.

“אני רוצה שתביני שהסיפור הזה לא היה קל גם עבורנו”.

“למה היא הלכה?” השאלה נזעקה ממעמקי נשמתי. שאלה שנגנזה לה אי-אז לפני שנתיים.

“היא לא הלכה מרצון, מלכי חלתה בלוקמיה. המחלה קיננה בגופה ואחרי מספר חודשים היא כבר לא הייתה איתנו. המכה הִכתה בנו, ולא מצאנו דרך להעביר את המסר גם אליכם. עברנו דירה חודש אחרי שהיא חלתה, סמוך לשערי צדק…”

“מלכי נפטרה???” יש רגעים שבהם הדמעות מספרות את רחשי הלב. הן ירדו מעיניי ללא שליטה.

חני הנהנה בשתיקה.

רציתי לצעוק, להאשים. למה אף אחד לא בא ואמר שום דבר? למה הייתי צריכה להתמודד עם הידיעה הכואבת שמלכי נעלמה? למה לא הייתה לי הזכות לעלות על קברה? בכל זאת אני חייבת לה את כל השנים היפות של ליבי…למה?

“אבל היא השאירה לך מכתב, מצאנו אותו כשעשינו סדר בחפצים שלה”.

ניגבתי את הדמעות והבטתי בילדה שלי. “לכי, ליבי”, לחשתי לה לאוזן, “לכי לאזור המתקנים, שבי שם על הדשא. אני כבר אבוא”. מרגש מדי באזור שלנו. היא צריכה להתרחק.

“בשביל זה חיפשת אותי…” הבטתי בה בשתיקה.

היא הגישה לי את המכתב. “תקראי אותו בקצב שלך, בזמן שתרגישי שאת מסוגלת. זה דף עם מספר פלאפון שלי למקרה הצורך. שמחתי להכיר אותך”, היא אמרה והלכה.

נשארתי לבד, אני והמכתב שלי מלכי. פתחתי אותו בידיים רועדות, בטוחה שהרבה סודות מקופלים שם. ואכן, לא ידעתי כמה סודות.

“חוי יקרה! נעלמי לך ולא נעלמתי. תמיד היית את וליבי בליבי, במקום שהוקדש רק עבורכן. לא הייתה לי יכולת להמשיך לבוא, חליתי בלוקמיה. התאשפזתי בבית החולים, ולא היה לי מושג כמה ימים עוד אחיה. שמחתי שנבחרתי לתת לליבי המיוחדת שלך אור בעיניים, אך היום אני רוצה לגלות לך שלא היו לי סודות!

הייתי תומכת בליבי, מעודדת אותה ללכת. ליבי הייתה גאה כשהיא הייתה מנצחת על כל הבנות בחוג והקסימה את כולם. אכן, ליבי שלך היא קסם. ילדים עם מגבלה כל שהיא הם מתנה לאין ערוך. הם מלמדים אותנו יותר מכל שהחיים מדהימים, וכי כל נפילה וקושי הוא מקפצה לשלב הבא. אבל מבטיחה שלא היו לי סודות.

האמנתי בה. זהו הסוד היחיד. נתתי לה להרגיש שעם הקושי היא מיוחדת ומסוגלת וכי אין דבר שיעמוד בדרכה. שהיא יכולה ומצליחה בדיוק כמו כולם…”

ניגבתי את הדמעות, מביטה על ליבי שלי מרחוק על הילדה המיוחדת שלי, ולראשונה הצלחתי להבין את הקסם שמלכי השאירה כאן אחריה: אמון.

“את האמא הכי מיוחדת לילדה המיוחדת שלך! השם בחר בך להתמודדות הזאת ואת יכולה לה!

מתפללת להצלחתך תמיד, שתתקדמי ותקדמי את ליבי שלך! באהבה מרובה, מלכי הרמן”.

עצמתי את עיניי הרגשתי איך אני וליבי מטפסות לפסגות הרים על אף וכנגד הקושי.

מנתרות בשלווה של חירות.

ימים ושנים לפנינו, בחירות רבות בידינו, ואנחנו בוחרות.

לא כנועות להבלי הרוח, משוחררות משעבוד ה’מה יגידו’.

היום זה אני וליבי, פורסת כנף אחת גם בשבילה.

ובאחת הנותרת – דוחפת את עצמי קדימה.

“את בדרך להגשמה”, אני מתקרבת אליה, אוחזת בידה ומושכת אותה קדימה.

ליבי מתרוממת באיטיות.

“תשאירי את הקביים מאחור”.

אנחנו מתחילות ללכת, אני והילדה המיוחדת שלי.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד