כנפי זהב/ חיה רוזנפלד
ענני אבק עלו מן האופק ההררי החשוך. עזריה צמצם את עיניו בניסיון לזהות את הכרכרה, שמרגע לרגע הפכה לברורה וגדולה יותר. בימים האחרונים לא היו הדרכים מלאות, כך הבחין כשיצא לשער העיר מפעם לפעם, כדי לסדר את מחשבותיו.
הכרכרה הייתה מפוארת, רתומה לארבעה סוסים, והתקרבה במהירות לעיר.
***
"סלח לי, האם תדע היכן מתגוררת משפחת הצורפים, משפחת סעדה?" קול עבה הקפיץ את עזריה מהרהוריו, כששב לביתו לאחר תפילת שחרית, בבית הכנסת ליד שערי העיר.
"בוודאי מכיר הנך את משפחת סעדה המפורסמת. יצירותיהם המופלאות מקשטות את בתיהם של אלו שיש להם לשלם…" המשיך הקול הבס להרעים. היה זה אדם עשיר, עטור גלימה, שעמד בנינוחות ליד עזריה ולא הפסיק להלל את משפחת הצורפים המפורסמת.
ליבו החסיר פעימה ופסיעותיו הואטו.
"ברצוני להזמין אצלם תכשיטים ופמוטים, בני נישא בעזרת הבורא בעוד כשלושה חודשים, ואצל סעדה צריך להזמין מוקדם…" לחש לו האיש בחשיבות.
תחושה מוזרה הזדחלה בגבו, "תוכל לבוא איתי, ביתי קרוב. שמי הוא עזריה סעדה".
"סעדה!" ספק האיש כף אל כף. "בוודאי בכל צנעא מכירים אותך. באתי מרחוק, הנה הכרכרה", החווה בידו לעבר הכרכרה שהייתה מוכרת מדי לעזריה. "לא חשבתי שאזכה לפגוש אחד מבני המשפחה המוכשרים, כך, על הדרך…"
עזריה חייך והמשיך לפסוע בחוסר נעימות, ידיו נקמצו וגבו התקשח. לא האזין לפטפוטיו של האיש שהשתרך מאחוריו.
כשעמדו אחיו מול העשיר הפטפטן והציעו לו סוגי תכשיטים וסגנונות, עמד עזריה מן הצד ולא התערב כלל בשיחה. אך כשביקש האיש שדווקא עזריה, שמצא חן בעיניו, יכין את הפמוטים היקרים שהזמין, ודווקא הוא ולא אחר יחרוט את העיטורים העדינים בזהב הטהור, החלו האחים לנוע על מקומם באי נוחות.
"אחינו יוכל לרקע את הזהב, אולי, או…" התפתל יחיא, הקטן מעזריה בשנה. "כן", הצטרפו שני האחים הנוספים שעמדו מול העשיר, "הפמוטים…עדיף שמשהו אחר יעשה זאת. עזריה עסוק מדי, אני מניח שאין לו זמן נוסף עבור יצירה מורכבת שכזו". אמר אברהם, הבכור. בהבעה בלתי ברורה.
"יש לי זמן", התיז עזריה.
שלום הביט בו בעיניים מוצרות. "מה?".
"אני פנוי, יש לי זמן". הבהיר בנימה מתריסה משהו. ידיו שיחקו בשרשרת שלקח בהיסח דעת מהשולחן.
העשיר החל להראות סימני קוצר רוח: "אשלם עוד חמישים ריאל. אתה תכין את הפמוטים". הצביע לעבר עזריה. הדלת חורקת מאחוריו. זכריה נכנס פנימה בשקט ונעמד ליד אברהם.
"אני אכין אותם. בעזרת הבורא תוך שבוע וחצי הכול יהיה מוכן. אסכם את הסכום הסופי ואודיע לך". אברהם.
"מקובל עלי. אני נמצא במלון הקרוב", הודיע העשיר ופנה לעבר הדלת.
"אני בטוח שלא תתאכזב. התוצרת שלנו היא האיכותית והיפה ביותר". זכריה.
"עזריה, אתה תכין טבעת?" שלום.
"למה לא את הפמוטים?" שאל, מילותיו מקוטעות.
"אוי, עזריה". נאנח שלום טוב הלב, כשלא מצא משהו אחר לומר.
ועזריה הניח את השרשרת שהייתה בין אצבעותיו, משך את הדלת הכבדה ויצא בלא מילה נוספת.
הם היו מלאי כוונות טובות. הם רצו למנוע ממנו את ההשפלה, כשיעמוד הגביר מול התוצאה העלובה.
הם גם לא רצו להעכיר את שמם הטוב, את הפירמה הידועה שלהם.
הם באמת רצו לכבד אותו, ולמנוע ממנו כישלון מביש נוסף.
ולמרות שעזריה ידע זאת, ולא מהיום, הוא יצא מהחדר צרוב כאב, כשדמעות עלבון מסמאות את עיניו הכהות יותר מתמיד, וליבו שבור.
***
שוק האומנים בצנעא הנו מקום מופלא, שכל מי שנפש אמן לו בקרבו, ימצא את עצמו במוקדם או במאוחר מסתובב בין השולחנות בהנאה שמימית שאיש לא יבין, ומביט ביצירות האומנות שבשוק.
וכל מי שנפש אמן מעודנת לו בקרבו, ימצא את עצמו במוקדם או במאוחר עומד בהשתאות מול הדוכן של הצורפים הידועים, משפחת סעדה, וקונה תכשיט או יצירה כלשהי, כזו או אחרת.
אב המשפחה הוא זה שמכר את היצירות, ושיבח באוזני הקונים את בניו ואת הכישרון בו התברכו, כשהם בעצמם הסתובבו בשוק והגיחו מדי פעם כדי לראות שעוד כלי נמכר, והדוכן שלהם מתרוקן לאיטו.
אף אחד מבניו של גבריאל – ראש המשפחה, לא שהה בקרבת השולחן המעוצב עליו עמדו הכלים והתכשיטים. מלבד עזריה, שלא היה בטוח שיצירותיו, אם הן ראויות לכינוי הזה, יימכרו במהירות בה נמכרו אלו של אחיו. והתקווה הנואשת שמא יופיע מישהו ויואיל לרכוש פריט מעשה ידיו, הותירה אותו יושב לצד אביו הגאה ועיניו כלות.
בסוף היום, הייתה באחיו תבונה מספקת שלא לדבר על ההצלחה המשותפת, מסיבה ברורה:
אף פריט שיצר עזריה לא נמכר, מלבד טבעת שנרכשה על ידי איש בעל אמצעים כלכליים ממוצעים למדי, ואחרי מיקוח לא קצר.
ואילו כל יצירותיהם של אברהם, שלום, זכריה ויחיא – נמכרו. פרט לתמונה אחת שהתעקמה בדרך לשוק.
אך לא ניתן היה להסתיר את פניהם השזופות שקרנו בסיפוק, ולא התכהו גם שבוע לאחר שהסתיימו ימי השוק, כשעזריה אינו שותף לכך. ההצלחה לא הייתה שלו, הפעם, ולא הייתה מעולם.
אבל היא חייבת להיות, גירש עזריה בבהילות את המחשבה שחדרה למוחו. אין סיבה שלא תהיה, הוא בנו של אביו בדיוק כמו אחיו. אין סיבה שלא יצליח. עליו להתאמץ מעט יותר.
***
עזריה ישב כפוף ומאומץ ליד שולחן העץ שבחדר העבודה. אחיו יצאו לסיור והוא ויתר על הנסיעה לטובת גביע שעסק בהכנתו.
השעה הייתה מאוחרת. השמש שקעה לפני זמן רב, אולם עזריה לא שם לב לכך. כל כוחותיו רוכזו בגביע. הוא חייב לדייק. מוכרח.
כשעזריה הרים את ראשו כדי להדליק את הנר שכבה, הבחין באביו שישב על השטיח מולו והביט בו, מוטרד.
"אבא!" אמר, מופתע. אביו אינו נוהג להיכנס כך, כפולש זר! הוא קם מלוא קומתו בדממה, עד שקרא לו אביו להתיישב לצידו על השטיח הצבעוני.
"אתה עובד קשה", ציין האב. הוא לקח את הגביע המעוטר חלקית ובחן אותה מכל עבר. "יפה", הוסיף.
"תודה, אבא".
"אולי קשה מדי", המשיך האב, מניח בעדינות את הגביע בכף ידו של בנו. "זוכר את אחי שלמה, שגר בחודידה? הוא הכשיר צורפים רבים למלאכה. חשבתי לשלוח אותך אליו, ללמוד עוד את המקצוע, ולשוב מיומן יותר". האב נטל תמר מהקערה המוכספת, בירך ונגס בדממה.
עזריה בלע את רוקו. "תודה, אבא. אני… מודה לך", הוסיף בשקט.
"מחר יוצאת שיירה לחודידה. אני מציע לך להתכונן. מחר יהיה יום עמוס".
האב יצא, ועזריה אחריו.
מחר ייסע לחודידה, עיר החוף, ללמוד צורפות. אחיו לא נסעו מעולם. אבל הוא יעבור גם את זה.
***
"באת ללמוד או ללמד?" בירר מישהו כשעבר ליד עזריה והבחין בכד עליו עבד.
"ללמוד וללמד", גיחך מישהו מאחור והתקרב גם הוא לעבר עזריה כדי לראות מה גרר שאלה שכזו. "הי, באמת ללמד! אתה בטוח שאתה הכנת את זה?".
הבחור, שהזדהה כנהוראי, נגע בזהירות בכד שעל שפתו חרט עזריה דוגמה יפהפייה ומורכבת.
"אתה לא סתם צורף. הייתי משלם על יצירה שכזו מאות ריאל. למה באת ללמוד, בעצם?".
ההתגודדות הקטנה גררה נערים נוספים לפינת האולם, ובחורים רבים התקבצו סביב עזריה הנבוך והמאושר והביטו בו בהערצה.
"הכישרון שלך הוא לא משהו רגיל. מתי הגעת לכאן?" שאל מישהו דק גזרה בעל פאות ארוכות ומסולסלות שעזריה לא הכיר, עדיין.
"לפני שבועיים", ענה במבוכה.
"שבועיים!" שרק מישהו. "אתה אחיין של שלמה סעדה, נכון? אז מה הפלא…"
הוא לא היה בטוח שאין קנאה במשפט הזה, לכן התכופף והמשיך לעבוד עד שכולם חזרו למקומותיהם לאיטם.
'אברהם אולי יתפלא', חשב כשנזכר באחיו. 'אבל שלום ישמח כשיראה את ההצלחות שלי. תמיד הוא זה ששמח עם כולם'.
הוא לא חושב שהוא כמו האחים שלו, אבל הוא בוודאי השתפר. והתקווה צבעה את העתיד בגוונים רעננים שהפיקו מנגינה קצבית מפיו, והניעו את ידיו במרץ במשך כל אותו יום.
***
כשחזר עזריה לאחר חודש וחצי, הסתיימה המנגינה בחריקה צורמנית.
הכשת נחש אינה דבר מומלץ כלל וכלל.
והכשת נחש לבחור שעוסק בצורפות היא דבר גרוע ביותר, ללא ספק.
לכן עומד עזריה חסר מעש, ומהרהר בביש מזלו שגרם לו להיעקץ כך, בדרך חזור, ולהשבית את ידו הימנית "למשך חמישה חודשים לפחות, אני מניח" – כך חרץ הרופא.
כעת הוא יושב ומביט בכלי העבודה העדינים, נוטל את הפטישון הזעיר ומניח אותו כשליבו נצבט.
הכלים בהם השתמש מאז שהיה ילד, חדר העבודה הקטן, הנברשות והווילונות – מעלים בו טעם מר שמפתיע אף אותו.
שעות רבות ביליתי בחדר הזה. מעולם לא התעצלתי. לא בזבזתי אף דקה שיכולתי לנצל לעבודה.
היצירות שלי היו סבירות למדי, ניתן לומר. אך מעולם לא הגעתי לרמת הדיוק והיופי של שאר אחיי.
עזריה נשען על אזכריה החלון השרוט מעט, מביט במלקחיים הזעירים שבידו, וליבו שסוע.
במה אני שונה מאחיי שאינם יודעים טעם של כישלון?
זכר העשיר שרצה שדווקא הוא ייצור עבורו פמוטים, וההתחמקות של אחיו – עלה במוחו והחסיר מליבו פעימה. ההשפלה הייתה טרייה עדיין בזיכרונו, והיא לא הייתה היחידה…
נכון, הם מעולם לא פגעו בו. אף פעם לא שמע מילת זלזול כלשהי,
אך הם מעולם לא האמינו שהוא יצליח ליצור משהו.
תמיד הם נאלצו לסדר את העניינים אחריו, כך שהוא לא ייצא מושפל אך גם לא ייקח על עצמו עבודות ללקוחות. אבל ההשפלה חסרת המילים הייתה צורבת ומכאיבה.
והיותו המסכן, הנחות והגמלוני, צרבה את ליבו יותר מכל.
החדר הלך והחשיך ועזריה שמח שכבר התפלל מנחה. הוא אינו מסוגל לצאת כעת.
בחוץ הופיעה להקת ציפורי הדרור שמגיעה בקביעות בשעה זו, בערב.
הם חגו סביב העץ בצוותא ונחתו בציוצים רמים. משק כנפיהם נענע את העץ עד שכולם עמדו על מקומם ושרו באחידות.
עזריה הביט בהן בעניין, אולי מפני שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות ברגע זה. הוא הבחין לפתע בציפור שהתרוממה, חגה סביב העץ ונוחתת על העץ הסמוך. לבדה.
כשעפה הלהקה כולה לאחר מספר שניות, הוא שם לב שהציפור הזו החלה להניע את כנפיה רק כשכולם התרחקו. אז היא החלה לעוף בעקבותיהם, במרחק ניכר.
***
כשהכאבים בידו פחתו החל עזריה לצאת מביתו מדי פעם ולהסתובב בשוק העירוני, שם הביט בעניין על הסוחרים וניסה להבין את מהלכי העסקים במוחו המבריק.
לא פעם מצא את עצמו מעיר הערה כלשהי לסוחר שהודה לו בהתרגשות על עצתו, והרעיון החל למצוא חן בעיניו מרגע לרגע.
הוא נכנס לחנות בדים והחל להתעניין אודות הסחורות המוצגות, איכותם וטבעם. כשהציע לו הסוחר לנסות למכור עבורו מספר גלילי בד והוא ישלם לעזריה חלק מהרווחים – הוא הסכים מיד, ויצא עם הגלילים בלוויית נער צעיר שסייע לו בסחיבתם.
לא עבר זמן רב, ועזריה שב לחנות הבדים היוקרתית ובידו צרור מטבעות שקיבל.
הסוחר הופתע, ובפרץ של טוב לב הציע לו גלילי בד במקום חלק מהסכום שקיבל במכירה.
עזריה המאושר מיהר לצאת שוב, מכר את הגלילים ורכש גלילים נוספים. כך הגדיל את רווחיו במהירות ותוך מספר שעות שב לביתו, מסופק כפי שלא היה זמן רב, ובחגורתו סכום כסף לא קטן.
'אבל לא לזמן רב', חשב בשובו לביתו. 'ברגע שאוכל אשוב להיות צורף. אין סיבה שאהיה שונה מבני משפחתי. המסחר הוא רק לזמן קצר. פתרון לשעמום'.
אבל כשחלפו הימים ועזריה מצא טעם ועניין בחייו, וניתן היה לראותו בתדירות גבוהה מהרגיל מחייך ושיר על שפתיו, ידע שימשיך בדרך הזו.
וכשנזכר בלהקת הציפורים, אף ריחם על זו שלא רצתה לעוף עם כולם אך עשתה זאת כי היא חלק מהלהקה.
גם אם הלהקה פונה לכיוון אחד, ומסלולו שונה משלהם, אין סיבה שיישאר החלש והמסכן. כי דרכו שונה.
כנפיו נבראו אחרת…
-סוף-
