כפרה לא! תיקון כן!

מאז שהייתי קטנה הכרתי את הקהילה המופלאה הזאת, לא הכרתי אותם בשמות ופחות את עברם אבל תמיד ידעתי שהם שווים סיפור או כתבה תמיד ידעתי בסתר ליבי שאהיה עיתונאית בעז"ה הם יהיו הראשונים לכתוב עליהם.

ואז כשסיימתי את לימודיי כעיתונאית ואחרי כמה כתבות מוצלחות פחות ומוצלחות יותר למגירה, החלטתי שהגיע תורם של הגרים ממגדל, וכל השאר היסטוריה…

רציתי לנסוע, רציתי לדבר עמהם פנים מל פנים אבל ה' רצה אחרת וכך ללא תכנון מדויק באיזה שעה עם איזה הופעה ישבתי עם כוס נס קפה בחדר העבודה (שהיה פעם עסק, התחלף לכולל ושוב חזר לעסק ועכשיו לחדר מוגן מרעשים) והתקשרתי.

בתחילה דורית היססה אבל אחרי כמה מילים שהיא הבינה שאני אשה חרדית שרוצה סה"כ לראיין אותה (בלי תמונות שלי היא ביקשה, ברור עניתי לה זה עיתון חרדי…) היא הסכימה ונתנה לי אפילו עוד אישה מקסימה את גיסתה שגם היא מהקהילה.

קהילת ה'גינטרים'

העבר של עמם: שנאה- ההווה שלהם אהבה.

העבר של עמם: רצח, וזוועות- ההווה שלהם תיקון.

העבר של עמם: הרס – ההווה שלהם בניה.

זהו סיפורה המופלא של קהילת ה'גינטרית'- משפחות עם ילדים שהגיעו מגרמניה, הם נולדו לפני השואה או במהלכה והם לא היו בגטאות או במחנות, הם היו בצד הארי בצד ה'חזק' כתור גויים הוריהם אפילו נלחמו כחיילים גרמניים (לא נגד היהודים, נגד רוסיה) והם ביום מן הימים החליטו לעזוב הכל ולעבור לצד החזק האמיתי והתמידי.

באנו רק לתת לא לקבל…

סיפור חייה של דורית מרתקים מאוד. מבחורה נוצריה גרמניה היישר ליהדות ומשמה לא",י היא הייתה פעמיים בחתונת הוריה, המעבר לא היה קל אבל היתה לה זכות אבות….

איך הכל התחיל? אני ששואלת אותה, איך משפחה נוצריה גרמניה מחליטה פתאום לעזוב הכל ולעבור לעם היהודי?

"הכל התחיל מצד אימי" מתחילה לנו דורית בסיפור חייה, ובעצם סיפור של כל משפחתה, סיפור שכל כולו מביע מילה אחת סליחה! סליחה מהעם היהודי על מה שקרה לו בגלל בני עמם ותיקון שהוא גם התבטא בעזרה וגם בתשובה שהיא בעצם הגיור שעשתה כל משפחתם.

"סבי אבי אימי מאוד התעניין ביהודים הוא הגיע מגרמניה בשנת 1963 כדי לעזור בהקמת ישוב 'שבי ציון' הקרוב לנהריה, הוא הרגיש רע עם היותו גרמני למרות שהוא עצמו מדגישה לי דורית מילט יהודים שהיו גרים בכפר 'לחן' למקום מפלט עם כל הסכנה שבדבר! ושם בהתנדבות הוא הכיר את גינטר, סבא הלך וחזר הוא למד עברית לבד אבל מעולם לא התגייר".

אביה של דורית היה כנראה מזן אחר, הם גרו ביישוב קטן 'לחן' שבאזור העיר פרנקפורט ליד נוישטאט הוא אהב לקרא את התנ"ך בדביקות ו'הברית החדשה' לא הסתדרה לו עם זה. הוא שאל שאלות אך לא היה. 

"פשוט בנצרות אין תשובות! מה שכולו שקר לא יכול לתת תשובות" אז הוא פשוט קם ועזב את הקהילה של הכנסייה! עזב את הנצרות והתקרב לתנ"ך, לא רק זה הם עשו חוגי בית ללימוד התנ"ך בכפר שלהם, אומנם לא בצורה הכי מושלמת אך נגד הנצרות . גם החינוך שהם חינכו בבית היה חינוך שמרני "אחיי היו מעל גיל 20 שעלינו ארצה והם לא ידעו מה זה בילויים ושטויות, ובכלל מי מביא היום 7 ילדים באזור שגרנו בו אם היה אפשר להביא חצי ילד היו מביאים את זה!" חצי בצחוק חצי ברצינות.

הוריה כמו הסבא באו לעזור במגדל כל 4 שנים היו באים מבקרים, עוזרים וחוזרים. גם אחותה טסה לישראל לעזור דווקא מטעם ארגון נוצרי "הארגון מממן את הטיסה, מגורים וקצת דמי כיס לתקופה כדי לעזור, להכיר ולחזור" היא חזרה מולהבת ועודדה אותם לעשות עליה לארץ ולא רק ביקורים.

הם התחילו להתקרב ליהדות אך עם טעות 'קטנה' במקום לקהילה אורתודוקסית חרדית הם הגיעו לקהילה קונסרבטיבית בעיר ____.ה'רב' שם היה בא ללמד אותם יהדות בשבת (ברכב) הוא לימד אותם ברכות ועוד… והם התגיירו, כל המשפחה. הוריה התחתנו שוב בחתונה קונסרבטיבית ואז הם החליטו שהגיע הזמן להשלים עוד צעד גדול מבחינתם לעזוב את הכפר ולעלות לארץ ישראל.

ואיך התגובות של הסובבים אותכם, רק לעזור זה יפה והומני אבל להיות חלק מהם, להתגייר, לעזוב הכל בשביל מקום זר, זה התקבל אצל חבריכם?

"התגובות היו קשות , הם כללו משפטים של חברים כמו לא נורמליים! השתגעתם! הגזמתם! ועוד.. היו כאלו שניסו להניע את אבי בטוענות שפה יש לך פרנסה מובטחת מטע של יינות, דיר עיזים ושם בישראל תתחיל מאפס" ובל נשכח שאבי נולד ב- 1933 ועלינו בשנת 1991 הוא כבר התקרב לגיל 60!"

אך אביה היה עקשן, לא ויתר על החלום לעלות לארץ ישראל!  הוא תמיד היה בעל אמונה גם כתור גוי הוא היה מתפלל לאלוקים ונושע, הם לא היו הולכים לרופאים, לא מתחסנים אבא שלה היה מתפלל והם היו מבריאים! כחקלאי בכלל בגלל הידיעה שמקור הגשם זה מה' יתברך ובלי גשם אין תבואה, אז הקשר יותר חזק ועוצמתי יותר קרוב.

"לאמא היה יותר קשה העזיבה, הרגש למקום, הפחד מהבלתי נודע השפיע עליה רבות, אבא הבין לליבה וכדי לרכך את המעבר הוא שכר קונטרן ענק ובו הם הכניסו את כל הבית! כולל טרקטור ומכשירים לייצור יין! גם כי ידע שיצטרך את זה בארץ וגם כזיכרונות מגרמניה. סבא תמך בנו רבות בהחלטה ושעלינו בשנת 1991 למגדל, סבתא באה לעזור לנו ובדיוק אז מלחמת המפרץ החלה סבתא נכנסה יחד אתנו לחדר האטום, שמנו כולנו את המסכות וקבלת פנים עם טילים לקראתנו היתה ממש יפה"…

גיור קונסרבטיבי? הוא מקובל בארץ?

"זהו שבית הדין הישראלי לא הכיר בגיור שלנו כיוון שהיה קונסרבטיבי אז היינו צריכים להתחיל שוב פעם גיור מחדש, וגם אותו עברנו, הוריי נקראו חנה ויצחק צעיר. המשפחות הגרמניות האחרות שהיו במגדל הלכו והתגיירו גם הם  בעקבותינו, עוד משפחה אחת ההורים גם התגיירו (משפחת שמיד שביתם התחתנה אח"כ עם  אחי) ושתי המשפחות האחרות גינטר ושמידט כל הילדים התגיירו אך ללא ההורים.

היתה בעיה רצינית מבחינת מזג האוויר, אבא היה נכה! בגיל שבע נפלה עליו פלטת ברזל והרופאים שם לא הצליחו לתקן לו אותה ולכן כרתו אותה הוא הלך עם נעלים אורתופדיות שרגל אחת קצרה ומעוותת. בקור של גרמניה זה לא נורא ללכת כל היום עם מכנסיים ארוכות לכסות את הרגלים אך בחום של מגדל? בשטח, בשדה? זה לא פשוט בכלל, אבא תמיד היה אומר 'הכל שווה כדי להיות חלק מהעם הנבחר, בארץ הקודש'

אבא תמיד שינן לנו שאנחנו באנו לעזור ולתת אבל לקבל מהמדינה, מהעם הזה כלום, מספיק מה שנגרם להם מהעם הגרמני, לא סל עליה, לא תו נכה, דברים שכל מי שעולה חדש אמור לקבל כלום זה כלום.!.

אנחנו הילדים נכנסנו מיד לחיים התוססים בארץ אני לאולפנית (בעזרתה של גב' שמיד שידעה עברית מצוין) ואחיי התנדבו בצבא, אולפן לא היה בנמצא,    אז 'בת שרות' ישבה ולימדה אותי עברית בתוך האולפנית. אמא שהיתה יוצאת לקניות, סידורים, חברות קלטה את השפה אך אבא, אבא מצא חבר חקלאי דובר גרמנית וכך חסך ממנו את הצורך ללמוד עברית מאוחר יותר הם למדו באולפן אך הוא עד סוף חייו לא שלט טוב בעברית.

מגדל היום היא מרכז תורני חב"דניק לתושבי האזור, אך לפני שנים, לפני למעלה מ 30 שנה הרוב במגדל היה חילוני- מסורתי, היה שם בית כנסת אחד תימני, אחד של רב היישוב (ספרדי) ועוד בתי כנסת סגורים. אבא והאחים פתחו אותו, שיפצו אותו והתחילו להפעיל אותו בהתחלה רק בשבתות ואח"כ גם בימי חול, אבא היה החזן והאחים שלי הגבאים".

הייתם בלי המשפחה המורחבת ללא סבא וסבתא קרובים דודים, דודות איך הסתדרתם?

"היינו קהילה מאוחדת כל ה'גינטרים' כך אנשי מגדל קראו לנו ע"ש גינטר, היו לנו 'דודים' ו'בני דודים' אחים ואחיות היו לי תמיד, כל ערב שבת היינו עושים סעודת ליל שבת כולם בבית של אחד מבני הקהילה , אח"כ המשפחות גדלו ולא היה מקום אז עשינו ביחד רק חגים במועדון, והיום כש'המשפחה' מתרחבת ומתרחבת ומתפזרת בכל רחבי הארץ מביתר עילית ועד קשת ברמת הגולן ב"ה אנחנו נפגשים מידי פעם למסיבה משותפת. והילדים שלי? גם הם משחקים יותר עם ילדי הקהילה ה"גינטרית" מאשר עם שכניהם המסורתיים……                                             לפני שהגענו גינטר נפל מגובה של 3-4 מטר על הראש והיה בסכנת חיים, כל המושבה התפללה עליו וב"ה הוא קם והבריא, בכלל אנשי המושבה מאוד מכבדים אותנו ואוהבים אותנו, הרי באנו כתור מתנדבים למושב,"                

וואו איזה סיפור מרגש…..

"יש לי עוד כמה מילים להגיד לך" מבקשת ממני דורית "הרגשנו בעצם יד של ההשגחה העליונה מלמעלה מובילה אותנו בכל צעד ושעל, אם זה בתוך הנצרות, אם זה בחיפוש אחר האמת ואח"כ העלייה לארץ הקודש אם לנו כתור הילדים זה לא היה הכי קל, השינוי, המעבר אל הלא נודע ק"ו שהיה קשה להוריי אנשים מעל גיל 50 אך ההשגחה העליונה כמו שאמרתי משכה אותנו אל העם הנבחר, אל הארץ הקדושה"

"ספינה לא יכולה להפליג לשתי כיוונים"

סיפור חייה של אסתר מתחיל דומה לדורית גם היא נוצריה מהבית גם היא באה מכפר קטן באזור העיר שטוטגרד  (שתי סביה היו חיילים גרמניים במלחמת העולם השניה שנלחמו נגד הרוסים, אך הם לא ידעו כלום על מה מתחולל נגד היהודים….) סבה היה עובר עם התנ"ך לכפרים וערים בגרמניה ועושה חוגי בית בתנ"ך. ובזכותו הם כאן בקהילת הגינטרים רק שהוא עצמו נשאר שם בגרמניה.

איך הכל התחיל?

"סבא היה עובר בין הכפרים ועושה חוגי בתי בתנ"ך, כל פעם אחרי כל חוג שכזה אנשים היו תורמים צדקה, מניחים כסף בקופה המיועדת וסבי היה דואג להעביר את הכסף לעניים, היה לו קהילה בקנדה (מגרמניה עד קנדה כנראה היה שם כסף…) באיזה שהוא שלב בחיים הוא הכיר את גינטר ומאז הכל התחיל" מתחילה אסתר שנולדה אסתר! להפליג להיסטוריה הרחוקה שלה.

"בשנת תשל"ח סבא הגיע לארץ יחד עם הוריי לראות את פועלו של גינטר, הוריי הגיעו ראו ו'נפגעו' צעד ראשון הכסף של חוגי הבית הועלה דרגות בקודש והועבר לידיו של גינטר במקום לקהילה בקנדה. צעד שני כספי המעשרות של הוריה גם כן הועבר לגינטר.

אך פה לא הסתיים הסיפור היינו משפחה עם שתי ילדים אני בת החמש (שנה לפני הבית הספר) ואחי בן השנה, הוריי החליטו שאין בעיה לעלות ולעזור שנה אחת בארץ ולחזור לגרמניה להמשך החיים הרגילים (במקום לתרום כסף, לתרום ידיים חרוצות) השנה לא הסתיימה עד היום ועד בכלל"…. מחייכת אסתר למול יד ההשגחה שהביאה אותם ארצה.

הם באו לארץ באלול והתחילו לעבוד אצל גינטר, קפצו לחתונה של האח בגרמניה ואז החליטו להישאר יותר הרבה זמן, הם ניצלו את החתונה והביאו את כל מה שאפשר להביא מהדירה כולל רהיטים ומכשירי חשמל, השכירו את הדירה שם, והתחילו להתגורר כדיירי קבע במושבה מגדל.

"מגדל כמו שכבר הוזכר הייתה מושבה חקלאית מסורתית, היו את התימנים שהיו דתיים אך הם היו בתוך עצמם ולא התערבבו מי שכן שלט היו אלו הצברים החילונים, באנו כתור גויים (בתחילה פחדו ממנו אנשי המושבה, פחדו שאנחנו מיסיונרים שבאים להעביר אותם על דתם ולחזור לגרמניה, אחרי שהתחלתי בי"ס ממלכתי וכך גם הילדים של גינטר, הם נרגעו והתחילו להעריך)  למדתי בממלכתי וכמו כל התושבים המושגים שלנו בדת היו דלים. מצות בפסח, סופגניה בחנוכה, צום יום כיפור וסעודת ליל שבת ושמרנו את זה כמו יהודים.

פעם בשנה חזרנו לגרמניה בשביל להאריך את הוויזה, ניצלנו זאת לביקור משפחתי ובזה נשמר הקשר עם המשפחה. אני תמיד הרגשתי וידעתי הבית שלי הוא פה בארץ ישראל כיהודייה!  אפילו אם הוריי יחליטו לחזור לגרמניה אני נשארת כאן! שמשפחת צעיר הגיעה התחילו לפרוח קצת חיי הדת במושבה (הם הגיעו כמעט 12 שנה אחרינו!). ילדי משפחת גינטר ושמידט (בלי ההורים)  התחילו להתגייר ולהתחיל לשמור חיי תורה ומצוות (שמתגיירים בלי ההורים, זה רק מגיל 18 והלאה כך שהם לא יכלו להתגייר כולם ביחד). אבל אנחנו לא חשבנו על זה עדיין חיינו כחילונים ישראליים ללא דת!"

אז איך זה קרה שהתגיירת? ובעצם כל משפחתך…

"הייתי תלמידה בכיתה י' שהוריי הסתכסכו עם השכנים, אני וילדיהם למדנו אז באותו תיכון –תיכון ופנימייה בכפר סבא, המריבה החלה על משהו שטותי אך בגלל זה אמא לא הסכימה שאני אמשיך ללמוד איתם ביחד וקראה לי לחזור הביתה." אסתר צוחקת שהיא נזכרת במריבה השטותית הזאת.

אסתר שמיד חזרה הביתה אך כבר לא רצתה תיכון חילוני אם היא עוברת מוסד אז רק לאולפנית הדתית. היא הרגישה שהרצון להתגייר כבר חזק דיו כדי להתחיל את התהליך גם ללא הוריה. הוריה לא התנגדו, ואמה נסעה לאולפנית יחד עם ביתה לראיון. מנהל האולפנית הר' אברהם ליפשיץ שלא ידע האם לקבל אותה או לא (גויה במוסד דתי?) שלח אותן לאב"ד של טבריה הלא הוא הרב הגאון אברהם דוב אוירבך שליט"א כדי שיגיד לו מה לעשות. אחרי דין ודברים הרב הבין שלפניו בחורה לקראת גיור וכתב מכתב למנהל שיקבלה, ואכן היא התחילה ללמוד באולפנית בתחילת שנה תוך שהיא מתחילה ללמוד הלכות ומתכוננת לקראת גיור.

יום אחד הגיע מתקין תריסים אחד לביתם ואמר לאימה שהוא מבין שביתה רוצה להתגייר אבל זה אומר שאם היא מתגיירת היא צריכה לעזוב את הבית! הוא הסביר שכמו שספינה אחת לא יכולה להפליג לשני נתיבים שונים כך גם הבת שלה לא יכולה גם לשמור שבת וגם לגור בבית של הוריים גויים.                       "זה היה הרגע המכונן בבית שלנו מספרת אסתר הוריי אף פעם לא היו נגד היהדות ואימי אמרה אם כך אז למה שלא נתגייר כולם ביחד הרי היא הכירה את היהדות ואת התנ"ך, האמינה באלוקים אז מה הבעיה בכלל"                                  אסתר מחייכת שהיא נזכרת שסבה היה מגיע מגרמניה עם כיפה גדולה על ראשו ותנ"ך פתוח ומלמד תורה את ילדי ונערי מגדל היהודים שהוא בעצם גוי.

יש לה עוד זיכרון מסבא שלה שהוא היה מספר שסבתא שלו היתה מדליקה שתי נרות ואומרת להם באו תאכלו רק אצלי מבחינתה זה שתי סימנים ליהדות שבת וכשרות אך עוד סימנים שיכולים להוכיח שהם יהודים לא היו.

"באלול התחלתי באולפנית ובאלול לאחריו הייתי נוכחת בחתונה של הוריי. כולנו התגיירנו כמובן, אבי ואחי עשו ברית מילה בבית החולים, והוריי קיבלו שמות חדשים מהיידי- ליהודית , ומהארי לחיים. נשארנו עם שם המשפחה שלנו שמיד.

החיים היהודיים היו כבר מוכרים לנו מהחברים בקהילה ולא היתה שום בעיה או קושי בקיום המצוות, בבית שלנו הייתה תמיד הפרדה בין חלב לבשר- בשר לא היה בכלל אמא היתה צמחונית…"

נשארתם בקשר עם המשפחה בגרמניה?

"קשר עם המשפחה המורחבת היה בקושי מתארת לי אסתר פעמיים מאז הגיור, טסתי חזרה לגרמניה לפני החתונה ובשנת תשע"ח אני אחי ואבי יחד עם כל המשפחה (חוץ מאימי שלא הסכימה לחזור לשם) נסענו עם קרוון גדול אוכל כשר וכל מה שצריך יהודי."  גם עכשיו בדור הפלאפון והוואטצאפ הקשר לא כ"כ רציף. מודה אסתר זה לא כ"כ מוזר איזה נושאים משותפים נשארו להם….

אסתר שמיד התחתנה עם בחור גם הוא מקהילת ה'גינטרים' ממשפחת צעיר, נולדו להם שישה ילדים חמישה בנים ובת, בנה התחתן ב"ה ואיך לא, הכלה גם היא מהקהילה.

#                           #                       #                           #

זהו סיפורם של משפחות שבאו לתקן את מה שהרסו הוריהם ויצאו מתוקנים (גרים).  באו לבנות ויצאו בנויים. זהו סיפורם של נשמות שרצו לענות במתן- תורה "נעשה ונשמע" אך אומתם 'ויתרה' על 'לא תרצח' ולא קיבלה את התורה, הם באו מרצון לתקן על השואה ולא לכפר עליה.

גינטר אומנם כבר הלך לבית עולמו אך המפעל הפיזי שהוא הקים כמו גם המפעל הרוחני עדיין חי ונושם, קרוב לארבעים נכדים יהודיים שומרים תורה ומצוות ועוד עשרות נכדים יהודיים של הקהילה זוקפים זאת לזכותו. לצד עשרות חולים בנפש שהרגישו שווים, עובדים ויוצרים בזכותו.