לאור ההיסטוריה
ריבשעוויץ. עיירה ציורית ומנומנמת, מוארת באור של פשטות ושל טוהר. בין החצרות מדלגות תרנגולות צחורות, וצעדי הנשים העמלניות ממהרות אל הנהר לכביסה. על יד הבאר מתאספות הנשים לשיחות עמוקות בענייני השעה, ובשעה שהשמש שוקעת – מתכנסים הכל פנימה אל הבית, ופונים למנוחת הלילה עד לקריאת השכווי באור ראשון של בוקר.
בעיירה ריבשעוויץ שבליטא, בתחילת המאה התשע עשרה, התגוררה משפחת גרויער. משפחה שמנתה אב תלמיד חכם, אם מסורה, ומעל מניין ילדים. הייתה זו משפחה יהודית חמה, שהחדירה בבניה באהבה את חשיבות לימוד התורה.
בתקופה זו היה מצב היהודים קשה מאוד, וגזירות שונות הוטלו עליהם על ידי השלטון. היו גם כמה וכמה מלחמות פנימיות בין ליטא פולין ורוסיה. העיירה ריבשעוויץ התגלגלה בין שליטת המדינות כמטולטלת, כשתקופה הייתה העיירה שייכת לפולין, ותקופה אחרת – לרוסיה.
היהודים הליטאים היו ברובם עניים מרודים, וחיו ממש "מהיד לפה". וכך גם אבי משפחת גרויער, שהיה עובר בין בתי העיירות הסמוכות ומנסה למכור את מרכולתו, על מנת להרוויח פת לחם ולכלכל את בני ביתו.
מזל טוב! בן נולד למשפחה, הילד התשיעי מתוך שישה עשר צאצאים בלי עין הרע, ונקרא שמו בישראל אברהם. לפניו נולדו כמה אחים שנפטרו בקיצור ימים, ולכן החליט אביו לבקש את ברכתו של האדמו"ר רבי אברהם וינברג זצוק"ל – בעל "הבית אברהם" מסלונים. הרבי מסלונים הורה להוסיף לבן הנולד את השם "אלטר" כדי שיזכה לאריכות ימים, שכן משמעות המילה 'אלטער' – היא 'זקן'. וזה היה כינויו במשפחה. ברוך ה' כאשר הלך וגדל הילד אברהם אלטר, הוא יצא ללמוד תורה, ככל בני גילו.
החורפים הליטאים הקרים הביאו את האב לקנות זוג מגפיים פשוטים אך חזקים, שאמורים היו לשמש את המשפחה כולה בחורף הליטאי הקר, ובמשפחה סידרו "תורנות מגפיים". התורנות כללה את שמות כל בני המשפחה לפי סדר עדיפויות, וכמובן, ידעה כל המשפחה, בראש הרשימה עומד הילד אלטר. לו יש זכות קדימה על האחרים מבני הבית, הכל כדי שיוכל לצאת ללמוד תורה.
כשבגר אלטר ועמו גדלו גם החשק והאהבה לתורה, נטל את מקל הנדודים, הרחיק ממשפחתו וסביבתו האהובה, וגלה למקום תורה. הוא הרחיק נדוד עד ישיבת נובהרדוק.
עברו כמה שנים ובאירופה החלו מנשבות רוחות מלחמה. מלחמת העולם השנייה פרצה במלוא עוזה, ומוראותיה נתנו אותותיהם במיליוני יהודים הי"ד, ביניהם גם בני העיירה ריבשעוויץ, ובני משפחת גרויער. רק הבחור אלטר ששהה אז בישיבה – נשאר לפליטה. יחד עם בני ישיבת מיר פנה וברח במסע ההצלה המופלא שהגיע עד לשנגחאי שבסין.
בשלהי הקיץ של שנת תש"א, לאחר טלטולים ונדודים רבים, הגיעו בני ישיבת מיר מקובה שביפן לשנגחאי. בגדי הבחורים היו קרועים ופרומים מתלאות הדרך הרבות, ועל כן הם חיפשו אחר תופרת שתתקין טלאים ותתקן את הבגדים.
אישה אלמנה צעירה, ולה בת כלילת המעלות, הפכה לתופרת של בני הישיבה. במסירות עמלה לתקן את הבגדים. הטלאים היו בעיניה כמרגליות יקרות: היא הרי זוכה לתקן לבני הישיבה את בגדיהם, וכך יוכלו לעמול בתורה הקדושה.
אברהם אלטר הגיע כמה פעמים לביתה של התופרת כדי לתקן את בגדיו. בביקוריו הבחין בבתה היחידה של התופרת, השוקדת על לימודי התנ"ך, והדבר מצא חן בעיניו.
אברהם אלטר היה כבר בחור מבוגר כשהגיע לשנגחאי, ולכן ביקש להשתדך עמה. ואכן, לאחר כמה חודשים מאז שהגיעו בני ישיבת מיר לשנגחאי – התארס אברהם אלטר עם חוה רייזל – בתה של התופרת, בשעה טובה ומוצלחת, ויחד הקימו בית נאמן בישראל, שאני, הכותבת, זכיתי להימנות על נכדיו. ביתם היה בית של נקמה בצר הצורר, בית של נצר מפואר שנשאר מכל המשפחה הענפה שנכחדה על ידי הנאצים יימח שמם. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
