לבחור באור
לילה. אני שוכבת במיטה, כמעט ישנה. לפתע מדליק מישהו את האור בחדר, ו- אופס, התעוררתי.
אורות.
הם אינם נותנים לנו מנוחה! מאירים ללא הפסקה.
אור ביום, ובדורנו המתקדם – אור גם בלילה.
האור בלילה מפריע כל כך להירדמות! קשה גם לקבל את ההשראה המיוחדת שבאה בחושך.
האורות החשמליים, הנוחים לשימוש, שינו את חיינו מקצה לקצה.
לכל אחד יש אפשרות להדליק את האור כמעט בכל זמן שירצה,
הוא נדלק כל כך בקלות – עד שלא עושים חשבונות רבים לפני הדלקתו,
ומשתמשים בו רבות, גם כאשר הוא אינו נחוץ באמת.
מדליקים בכל פעם שרק רוצים אור גדול יותר
וזה, כמובן, גורר בסופו של דבר חשבונות כספיים גדולים. אמנם,
האור משפר את רמת החיים, מועיל ומסייע בביצוע פעולות שונות.
אך בסופו של דבר בא החשבון הנפוח, וכמו לועג ל'שיפור' הקודם.
וזה עדיין לא הכל!
אם בעבר יכלו לשבת בבית בלילה וליהנות מהשקט בלי תאורה מסנוורת, הרי שהיום –
האור המלאכותי מאפשר לצאת בערבים מהבית. לביקורים, לקניות, ולמה לא.
ועם היציאות – מגיע כמובן הרעש.
כך מנוצל הזמן בצורה הטובה ביותר,
על ידי האזנה לרעשים מתחת לחלון הבית בשעות – לא שעות אלו, ללא אפשרות מנוחה… בנוסף –
הפעולות והמחויבויות נחלקות בין שעות היום והלילה, ואינן תופסות את היום כולו. אולם,
מה עם שעות השינה שמתקצצות ביותר?!
השינה בשעות הלילה חשובה מאוד לגוף ולנפש, ולכן –
אין להפחית ממנה כתוצאה מפעילות בלילה במקום ביום!
יש לשים לב שלא להפריז בקיצוץ שעות השינה הליליות.
ולישון מספיק שעות. אולי אף יותר ממספר השעות המומלץ –
נדרשת הקפדה יתרה על מספר שעות השינה המומלצות – בהתאם לגיל,
ומוטב אף יותר מכך. אולם 'דור האורות' אינו מאפשר זאת במיוחד…
ומלבד זאת –
רוב האנשים בטוחים וטוענים כי
האור נפלא ומוצלח.
הם מדליקים אותו בכל עת מצוא, ומשוכנעים שדווקא האור
מועיל ומסייע בתחומים רבים בחיים, תורם לנו רבות, ואף מסלק את הפחד מהחושך בכל שכבות הגיל…
אלא שבסוף – הם מתרגלים אליו יותר מידי, ובזמן הפסקת חשמל – אינם מצליחים להסתדר, ותפקודם פוחת בהרבה!
אם כן, לאחר שקראתם את כל האמור לעיל, אולי תוכלו רק לומר לי –
מדוע,
איך יתכן – שאנשים רבים כל כך טוענים ש'לכל מטבע יש שני צדדים'?
לאור הכתוב לעיל –
מישהו מכם רואה בָאור יותר מצד אחד???
ומה את אומרת? מסכימה עם הדברים? מצאו חן בעינייך?…
אם לא, וגם אם כן – את מוזמנת לקרוא את הקטע מההתחלה.
אבל הפעם – התחילי לקרוא רק מהשורה השנייה (השורה שכתוב בה: 'אורות'), והמשיכי לקרוא לסירוגין רק כל שורה שנייה, עד לסוף הקטע.
איך זה עכשיו?
סיפור עכשווי
יעקב היקר!
אתה זוכר בחור בשם גרינברג?
אני משער שלא.
אתה – רק ספק זוכר, אבל אני – איני שוכח. הצלת אותי!
כן. אני דודי גרינברג, הבחור הקצת מודרני שמחפש את עצמו, ולא מתאים לו לשבת שבע עשרה שעות מול הגמרא.
החזרת לי את האמון בבני אדם, שהלך לאיבוד כאשר הבחור החלש ביותר בישיבה סירב ללמוד איתי בחברותא. ראית אותי בשעתיים של לימוד מוסר בבוקר. רק שעתיים אמנם, אבל הן נתנו לי כוח. בסופו של דבר אכן עזבתי את הישיבה לאחר חצי שנה, אבל בחסדי ה', מצאתי ישיבה שמתאימה לי באוסטרליה. אתה נתת לי כוח לפתוח דף חדש.
אני מזמין אותך עכשיו לחתונה שלי. צירפתי כאן כרטיס טיסה, ואני מתחנן אליך: רק אתה תוכל לשמח אותי ביום האדיר הזה. בלעדיך השמחה לא תהיה שלמה.
מתגעגע מאוד ומשתוקק לראותך,
דודי.
הוא ירד מהמטוס בשדה התעופה האוסטרלי, מנסה להתעשת מהשינה העמוקה. מה עכשיו? הוא אמור להיכנס לבידוד!
אסור לו להיתקל באנשי חוק. צריך מהר להיעלם מפה, לעלות לאיזו רכבת.
"דודי? ירדתי עכשיו. אני אצלך בעוד חצי שעה".
"מצוין! אני מחכה לך. למיטב זיכרוני הרכבת שלך בצבע כתום, אבל אל תסמוך עלי. תברר בשירות לתייר".
המראות הצבעוניים הרקידו את מיתרי ליבו. ארבע שנים! ארבע שנים לא ראה אותו, את דודי.
"בחור, אפשר שיחה מהפלאפון שלך?" אישה צעירה ונבוכה הביטה לעברו בתחינה.
"כן, בטח". ממילא יתעכב כאן.
ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, הוא ראה אותם: שוטרים אוסטרליים. הם נהרו לכיוונו, אל תחנת הרכבת.
הם באים אליי?! מה עושים???
רכבת אימתנית, כתומה ועזת פרצוף פערה מולו פתח הצלה. יעקב זינק עליה, מושך אחריו את מזוודתו הכבדה. עיניו קלטו רק את פניה הנדהמות של האישה עם הפלאפון שלו.
הדלתות האפורות נסגרו, משאירות אותו בין הגויים ללא אמצעי תקשורת.
רגע, מי אמר שזוהי הרכבת שלו? התיירים נראו מתכוננים לשהות ארוכה, אבל הדרך אורכת רק עשרים דקות!
הרכבת צברה תאוצה, מותירה מאחור את העולם הסטנדרטי, השפוי.
יעקב נשען על המזוודה. מתלבט. לאיזה נוכרי יפנה? ההוא מימין, הקירח, מביט לעברו, אך לא נראה הטיפוס שירוץ לעזור (חוץ מאשר לעצמו, כמובן). בקדמת הקרון יושב בחור גבה קומה, דווקא נראה אדיב, אבל שקוע בעולם משלו.
"פליז, תוכל לעזור לי?" פנה אליו יעקב באנגלית צולעת. תוהה האם יוכל למשות אותו מהעולם שבו הוא שרוי.
"כן, בכיף!" העולם שלו כנראה אינו עמוק כל כך, הסיק יעקב מול ההיענות המהירה.
"לאן נוסעת הרכבת?"
"אתה- מה- אתה…" האצבע כבר נשלחה לרקה, אך הנימוס האנגלי עצר אותה.
'דווקא נראה נורמלי, אם לא ניקח בחשבון את כובע הטמבל והחוטים המשתלשלים מהחולצה הלבנה…'
"תגיד…" הוא אומד אותו שוב.
יעקב נבהל. אלוקים! לאן זה? "אתה מוכן לענות לי?"
"טוב, טוב, הרכבת נוסעת כארבעים שעות למצפה כוכבים במערב אוסטרליה. אין תחנות ביניים". הוא סיים לשפוך את המידע, בוחן בסקרנות גלויה את בן שיחו.
"ארבעים שעות??? החתונה!!!"
חתונה? זה מה שעובר לו בראש? אם עד עכשיו הוא רק צפה בשעשוע בצעיר המסכן, כעת התחיל לחשוש שהוא לא שפוי. אם ייגרם לו נזק, יאשימו אותו. עליו להתנער מיד מתפקיד המלווה.
"סיימת לשאול?" גבה הקומה שקע מיד בעולמו הרדוד.
המוזיקה הברברית שהתנגנה ברכבת, קפאה לרגע, ואחר כך המשיכה להדהד בעוז. בסים אדירים איימו לפצח את גולגולתו. המום כולו, העביר מבט מזוגג על הנוסעים האדישים. כל רגע מרחיק אותו מיעדו. החופה בעוד שמונה וחצי שעות!
עשן סיגריות מחניק מילא את האוויר, מאיים להטביע אותו. הוא מצא את עצמו על כיסא צדדי ליד גברתן. כי כשאין מה לבחור – בוחרים במה שיש. הרכבת המשיכה להתקדם. לבלוע עוד קילומטרים. מחצית מהנסיעה עברה עליו בשינה טרופה, וחלומות ביעותים תקפו אותו.
עשרות כוכבים התקרבו אליו בדהרה, עד שאיימו להטביעו. הוא מנסה לשחות. לא לטבוע! אולם הכוכבים אכזריים. אינם מתחשבים. זהו. הוא שקע עד הקרקעית. אפילו המציל כבר לא יוכל להבחין בו.
הקרניים דוקרות, מה רוצים ממני. דיייי.
יעקב התעורר. מבועת כולו. נותרו לו עוד שבע עשרה שעות נסיעה. הוא עושה חשבון קצר, החתונה כבר הסתיימה. טוב, לפחות איש אינו מעלה בקצה דעתו לדאוג לי.
מעניין מה דודי חושב. אולי התחשק לי לחדש את הקולקציה ביום חתונתו? הוא בטח דן אותי לכף זכות. הלוואי.
"נוסעים יקרים! תחנה ראשונה בעוד עשרים דקות, בשמורת אור הכוכבים הבין לאומית". מערכת הכריזה טלטלה אותו. עשרים דקות. ואני נוחת מעבר להרי החושך.
הרכבת פלטה אותו מיד בתחנה הראשונה. היה מתאים לומר שעננים אפורים נשרכים בכבדות, מתלבטים האם להזיל את דמעותיהם. אך למעשה השמים קודרים, השחור השתלט באגרסיביות על היקום.
ספסל מזדמן קלט את הבחור התמים. כפות ידיו הרועדות תומכות ברקותיו הפועמות. מסביבו עשרות תיירים אורזים חפצים במהירות, מתכוננים לעזיבה.
"היי, בוי! וואט'ס יור פלאן?" ילד, מה התוכנית שלך?
שמונה זוגות עיניים סוקרות אותו, המשותף ביניהם הוא סימן שאלה אדיר שמהבהב בסקרנות.
מצטער! לא יכול לספק את סקרנותם. איני מבין דבר!
הוא מנסה בתנועות ידיים, הפרצופים השזופים מנסים להיות אדיבים. נראה שמדאיג אותם מאוד הרעיון שיישאר פה לבד, הרי למה שיתאמצו בשבילו כל כך. במשך שמונה דקות הוא מנסה להסביר את עצמו, והם אינם מבינים דבר. בסוף הערלים מתייאשים ממנו, מסתמכים על כך שמישהו יבוא לאסוף אותו מהג'ונגל הזה.
כשאין רצון אמיתי לעזור, לא חסרות דרכים להשתיק את המצפון.
אבל אני אשאר כאן לבד!
חריקת בלמים נשמעת לפתע. טנדר מרשים נעצר, ועשרות תיירים מתקדמים לעברו. יעקב מנסה שוב לפנות לכל מי שמוכן להביט לעברו – ואין הרבה כאלו. איש צנום מנסה להבין אותו: "אם יש מקום?"
"לא. אין! המקומות מוזמנים מראש. כל אחד חייב לדאוג לעצמו. אבל הטנדר שלך יבוא כנראה עוד מעט". הוא מנסה לנחש את תשובתו.
אתם לא מבינים כלום!! הוא רוצה לצרוח. לטלטל אותם. אני עתיד להישאר כאן כל הלילה לבד.
אפריקני דק גזרה מקשקש משהו, אך אי אפשר לדבר לקיר. גם הוא עוזב.
הדלתות נסגרות. גרגירי עפר מתעופפים במחול עצוב תחת הגלגלים. המנוע הותנע, והטנדר יצא לדרך. זהו, התקווה האחרונה נגדעה. הכל בגלל אדישות של בני אנוש! לו היו כאן יהודים ודאי היה מצטרף לרכב הססגוני.
הירח עומעם ונעלם תחת עננים אפורים. מותיר אותו לבד. הלילה חשוך, שולח זרועות שחורות וארוכות. הן מסתירות כל בדל של אור. חלחלה אוחזת בו. באמת הגעתי למצפה הגדול בעולם? אם כן, אני בצרות.
המקום נקי מאור מלאכותי. עשרות קילומטרים ללא תאורה מלאכותית שמסתירה תמיד את הכוכבים. רק כאן אפשר לראות את הכוכבים במלוא תפארתם.
לא לחינם עזבו כולם את המקום במהירות כזו. בחושך הנורא הזה לא כל כך נעים להישאר, בלשון המעטה.
דמעות מסמאות את עיניו. מתי בכיתי בעשור האחרון?
כוכבים קטנים, גדולים, זוהרים – קורצים אליו בשובבות. מנסים למחות את דמעותיו, לתת לו כוח.
אני כאן. אין בכוחי לשנות את העובדה הזו.
המצב מגוחך, אין מה לומר; אך אם בעוד כמה שנים החוויה תהפוך לבדיחת השנה – למה לא לצחוק כבר עכשיו…?
לפחות הבדיחה תהיה מרשימה. המקום יפה כל כך! הוא התחיל לצעוד בנחת, מביט בשמים המכוכבים. הם באמת יפים. אך לא מצליחים להזיז גרם מהגוש האימתני החוסם את קנה נשימתו.
סיבוב קטן. מה זה? מלבן שחור נדחף בין רגליו. ברכיו התקפלו. עיניו מצמצו מול העב"ם.
החול התפזר, מנתר באושר, מפזז בריקוד, ליבו מדלג על פעימה. פלאפון.
דמעות התרגשות מפלסות להן דרך במורד לחייו. יעקב מתכופף, בוחן את פתח החילוץ שלו, הוא מונח במרחק של שני סנטימטרים בערך מרגליו.
רגע! הזרוע המונפת קופאת. יעקב מתקרב מעט, בוחן את החפץ בחשש. המכשיר אינו כשר! באינסטינקט טבעי רגליו נרתעות לאחור.
הלילה שחור מתמיד. מאיים לחנוק אותו בחיבוק חמים. הוא מתכופף. מושיט יד לקשר עם העולם החיצוני. חזהו פועם בהתרגשות.
הנה, עוד כמה דקות וכבר לא יהיה פה בודד. והרי בעת הצורך…
ולהתכופף לטבעת של אנטיוכוס גם היה עת צורך, לא?
מה. קורה. איתך???
כמה דקות בחושך, וכבר רוצה להשתחוות לעבודה זרה??!!
הוא הזדקף. קורס על האדמה, פורץ בבכי.
הכוכבים השתקפו בעיניו, מעודדים אותו: אין להקב"ה הרבה חיילים כמוך!
הגלקסיות. הכוכבים. הירח. כל צבא השמים הצטרפו לריקוד הראשון בערבות אוסטרליה.
זוג עיניים נוכריות מביטות מרחוק ברגליים המפזזות. איזו נפש חיה רוקדת כאן, במקום הנידח ביותר עלי תבל? מוזר. מפחיד אפילו. מזל ביש, הבחור התמקם בדיוק ליד המכשיר שלו. האם הוא שווה עימות עם משוגע?
יעקב ניתר לאחור. גוף כבד התקרב מבין העצים. יש כאן בעלי חיים? הוא התחלחל. אלוקים! ליבו נחבט בין צלעותיו. 'ברח!' מוחו שידר מצוקה. 'מהר!' אך האדמה מיאנה להתנתק מרגליו.
הוא מפחד ממני. טוב מאוד, אוכל לקחת בשקט את המכשיר ולהסתלק מכאן. "בחור!"
יעקב הסדיר את נשימותיו, מביט בצללית השחורה בעלת החליפה המחויטת.
הצללית בוחנת אותו. 'עושה רושם הגון. אולי הוא צריך עזרה?'
בעל החליפה התכופף. מרים את הפלאפון. מנער אותו קצת.
"רגע, לא הדלקת אותו?"
"ל… לא"
"אתה קורא אנגלית?"
"ל… לא"
"וואו! נביא או משהו? כיצד ידעת על החוק שאוסר להדליק אור מלאכותי בכל המתחם? מקבלים על כך שלוש שנות מאסר!"
"למה?"
"כי האור המלאכותי מעמעם את האור האמיתי. עד שלפעמים אי אפשר להבחין בו כלל…
כעת בוא איתי, נצא מכאן".
