לצלוח את כנפי הדמיון
אוף.
הנחתי את העט בזעף. שוב אני לא זוכרת כלום!
מה, מה המורה אמרה אז בכיתה? את התנוחה שלה אני דווקא זוכרת. היא עמדה שעונה על השולחן, והדגימה משהו בעזרת כוס ואבקה. רק את מה שהיא אמרה אני לא זוכרת…
"מלכי!" פלטתי באנחה מהולה בהקלה ברגע שהרימה זו לטלפון. "איזה נס שענית לי! אני נמצאת בצרה צרורה".
"אפשר לחשוב שאף פעם לא עניתי לך לטלפונים", גיחכה מלכי, ומיד התרצנה. "מה עכשיו?" ביררה, "שוב חלמת לך באמצע השיעור של המחנכת, ואת לא יודעת מה לכתוב בעבודה?…"
"משהו כזה", נאנחתי. "את זוכרת מה המורה אמרה עם ההדגמה ההיא בשיעור האחרון?"
"בטח." מלכי הרצתה בשטף, ואני האזנתי – הפעם ברוב קשב.
חבל שלא הקשבתי כך בשיעור עצמו…
* * *
"אסתי, יש לך טלפון!" גולדי תחבה לי את המכשיר בין האוזן לכתף. "זו גילי, מאמריקה".
"הלו גילי!" קראתי בהתרגשות. "האו אר יו?" הנחתי לעט ולדפדפת, מפנה עצמי לשיחה.
"ברוך ה', פיין", החיוך שלה נשפך דרך הטלפון. כל כך הרבה זמן לא דיברנו! ובעצם, מאז שחזרה לאמריקה לאחר שנפגשנו לראשונה במלון פה בארץ – כמעט ולא יצא לנו לדבר.
"איך באמריקה? הספקת כבר לשכוח שהיית בכלל אי-פעם בארץ?…" גלגלתי באנגלית בהנאה. שוב ושוב אני מודה לה' על שדחף אותי ללמוד, משום מה, את השפה. כמה תועלת יש לי ממנה…
"הו, לא", צחקקה גילי. "אני עדיין שואבת משם כוחות בשביל השגרה העמוקה והאפרורית הזו… איך אצלכם? גם קשה בלימודים?"
"קשה, קשה… בטח", נאנחתי. "אני לא מסתדרת עם כלום. שום מקצוע! שמעת פעם על תלמידה כזו, שלא חולף שיעור בלי שהיא תרחף בו אפילו פעם אחת?" הלכתי לשטוף כלים בינתיים. חבל סתם לבזבז את הזמן.
"וואו, באמת בעיה", הזדהתה גילי.
"בעיה ענקית ועצומה, שצריך לפתור כמה שיותר מהר! למגר אותה!" נעניתי בקול, וזרם מים חזק כאילו נתן תוקף לדברי. "אני רק לא יודעת איך לעשות את זה!"
"מי אמר שצריך למגר?" תהתה גילי. "את לא יכולה להתמודד איתה כך, כמו שהיא?"
"מה???" הזדעזעתי, "מה פירוש? להתמודד איתה כך? תגידי, את יודעת מה המשמעות של זה???"
"טוב, לא התכוונתי להישאר עם זה לגמרי", גילי הסכימה חלקית. "את יכולה, ומומלץ בהחלט, שתתאמצי להוריד אותה קצת. אבל רק קצת", קולה עלה בנחרצות, "כמה שאת יכולה. לא יותר מזה. מה, אין לך חברות שתעזורנה לך עם החומר שיחסר?"
"כמה שאת לא מבינה, גילי", נאנחתי. "שומעים שאף פעם לא הייתה לך הבעיה הזו. מתי לאחרונה יצא לך לרחף בשיעור יותר מפעמיים ביום?" נתתי למילים להדהד ולחלחל.
"האמת, על אף שהייתי רוצה מאוד שתביני אותי, אני ממש לא מאחלת לך לעבור את זה גם", הוספתי.
היא לא אמרה שאני סתם עושה סיפור מכל דבר, וזה נס בפני עצמו. לא חסרות לי הטפות עכשיו, בפרט לא כשאני מרגישה שהסיפור הזה דווקא עמוק וקשה ונוגע לי מאוד ללב. "גם אצלי לא הכל חלק בחיים", היא פתחה כיוון מפתיע. "ממש לא. ומעניין לגלות שגם לי הקשיים מופיעים בתחום הלימודי, כמוך".
"כן?" צמצמתי עיניים. "מה למשל?"
"למשל הקושי לדעת עברית. ואת יודעת כמה היה לי קשה עם זה". קולה כמו דרש ממני להיזכר בכל מה שדיברנו יחד, אז במלון. נכון. הכאב באמת היה מצויר אז על פניה בבירור.
"ולא רק זה. גם במתמטיקה, בהיסטוריה, ובעוד המון. יותר מכל תלמידה אחרת. וגם אני בהתחלה ניסיתי להילחם בזה, כמוך", היא לוקחת אוויר. "עד שהבנתי שזה גוזל ממני משאבים שבקושי יש לי. שזה פוגם בתחומי חיים אחרים, חשובים פי כמה מהלימודים הלא יוצלחים האלה. התייעצתי גם עם אמא שלי, וגם לפי עצתה – פשוט עזבתי הכל, והתחלתי ללמוד רק כמו כל תלמידה מהשורה".
לא השתכנעתי. "אצלך זה תקף", הגבתי, "אצלי – לא".
* * *
יומיים לאחר מכן
בחנתי בעיון את הכלי שהוגש לי, מביטה לסירוגין בקוביות השונות שמילאו את השולחן. כל קובייה בצורה אחרת, כל קובייה עם שם אחר. אלו מהן תיכנסנה במדויק לכלי שבידי?
מסביבי צהלו הבנות. לאחת מהן קופסה עם שפיץ מוזר למטה, לאחרת דווקא הצד בנוי בצורה משונה. תכנית מעניינת תפרה הפעם הרכזת החברתית.
בסוף מצאתי משהו. הנה, נראה לי שקוביית ה'סדר' תתאים בדיוק לריבוע שבולט מפה, וקוביית ה'שמחת חיים' תשלים אותה, כולל הקצה העגול שבצד. אט אט הוכנסו החלקים.
"נו איך הולך?" עלזה אלישבע לצידי. "תראי, אני כבר כמעט גומרת!"
"רק אם לא תגלי טעויות פתאום", חייכתי, מתלבטת אם לקנא בה או לא.
"שיהיה בהצלחה!" נופפה לי, ואצה לחפש את החלקיק האולי אחרון שלה.
בסוף גם אני סיימתי.
"לכל כלי –" סיכמה הרכזת בקול שופע את התכנית, "חלקים משלו. ראיתן זאת בעיניכן. אם הייתן מכניסות חלקיק ששונה רק מעט מחברו שיועד לאותו מקום – מהר מאוד הייתן מגלות את הטעות".
נופפנו בהסכמה נלהבת עם הקופסאות המלאות, מרקדות במקומותינו.
"כל אחת מאיתנו היא כלי מלא וגדוש", עברה לנמשל. "כל מה שהוכנס לתוכו – התכונות, הכישורים, הכול – מותאם לכלי בדיוק נמרץ.
לעיתים", הוסיפה, "קורה שמנסים לשנות. המשחק אבוד מראש. אפשר להפוך את הטבע שקיבלנו לכיוון החיובי, אפשר לנסות לעגל פינות ולצמצם את ההשפעה, אבל התכונות שקיבלנו – שלנו הן. למגר אותן לגמרי – אי אפשר, בשום אופן שבעולם".
הרכזת ירדה מהבמה, מברכת אותנו להצלחה במבחני החיים ובשימוש נכון בתכונות.
נותרתי מהורהרת.
* * *
"שלום, מלכי?" קראתי בעליזות אל הטלפון. "מה נשמע?"
"ברוך ה'", מלכי כנראה נדבקה מעליזותי. "מה קורה? יש משהו חדש?"
"דווקא לא. אני צריכה את העזרה שלך. את יכולה לפתוח לרגע מחברת כתובים?" סמוכה ובטוחה הייתי שאצלה הכל מושלם.
"מיד, בשמחה", ענתה. "רגע, זו שוב הרחפנות שלך? משהו לא מסתדר לי בקול שלך!" פסקה.
"למה לא מסתדר?" מצב רוחי עדיין לא ירד.
"תמיד כשאת מבקשת ממני עזרה את נשמעת קדורנית כזו, מצוברחת. משהו התחדש?" ביררה בסקרנות.
"אה, נו, זו פעילות חברתית שהייתה לנו אתמול. כבר הספקת לשכוח?" חייכתי אל הטלפון. "והקדימה לכך, ממש בהתאם, גם שיחה מלמדת מחו"ל…" – שמשמים קיבלה חידוד של המסר.
בעצם, הקושי שכה העסיק אותי לאחרונה – כבר לא קיים, הבחנתי פתאום. החיסרון אמנם לא נעלם ממני, הוא ממילא נתון בידיו של בורא עולם בלבד, אבל האושר שמציף את כולי – מספר שהצלחתי לעבור את הגל, ומתכונן לגלים שעוד יבואו…
