לקום כדי לצמוח / ל. פוטש

אוטובוסים דחוסים עד אפס מקום, לא נותרו מקומות ישיבה* זכות קדימה למקדימים לשבת, או לאלו שרגליהם רועדות * התחשבות בזולת, מול עמידה מינימלית על זכויותינו * אגוצנטריות – האם, היכן ועד כמה * הוי דן את היושב ואת העומד * העמידו דבריהם על דבר הלכה.
כאשר תקום.

האוטובוס עצר בשולי הכביש, והנהג, עם זקן ארוך ופאות מסולסלות ומבט קונדסי בעיניים, התרומם ממקומו.
בהלה עברה בתוך הקוקטייל האנושי שמילא את האוטובוס. דליפת דלק? עשן במנוע? ההשערות התעופפו והנהג החווה בידו בשלווה, לכיוונו של קשיש נמוך קומה שעמד במעבר. "שב, סבאלה" הוא אמר. "אני רואה שאף אחד לא מפנה לך מקום, פיניתי לך את המקום שלי".
–
"הייתי נערה בת שבע עשרה כשנסעתי בקו אחד לכיוון הכותל המערבי. האוטובוס היה מלא, אבל לא דחוס מאד. במעבר שבין הספסלים עמדתי אני, ועמדה סבתא חביבה כבת שמונים. 'לו ישבתי, הייתי מפנה לה את מקומי' חשבתי לעצמי, רואה בעין חומלת את ידיה המשורגות מחזיקות במאמץ במוט המתכת, רגליה רעדו כמו זוג לולבים. שלחתי מבט זועם מעט לכיוון כל הצעירים והצעירות שישבו בניחותא על מושבם, שקועים איש איש בתפילותיו או בענייניו האחרים, ואמרתי לעצמי שלא באתי לכאן כדי לחנך את העולם.
ברגע שאחר כך נעצר הכול. האוטובוס עצר ב'ברקס' פתאומי, אין לי מושג למה. הקשישה ואני הוטחנו בחבטה אל עבר קדמת האוטובוס. אחרי שאספתי את עצמותי הכואבות התפניתי לבדוק את מצבה של הקשישה. היא שכבה בלי נוע, פניה דיממו. ימים ארוכים לאחר שהאמבולנס פינה אותה לבית חולים, ניסיתי לברר מה עלה בגורלה. התשובה העצובה שהגיעה אלי הייתה: היא נשארה סיעודית לשארית חייה".
–
שני הסיפורים האלה אמתיים ונכונים והגיעו אלי מכלי ראשון, ובכל זאת הייתה הסתייגות אצל רוב המרואיינות שלי, בעת הכנת הכתבה:
– את לא יכולה להכליל את הדור הצעיר ולומר שהוא לא קם למבוגרים ממנו, מפני שהוא שקוע בעצמו. יש כאן המון מקום לדון לכף זכות גם את הדור הצעיר!
– התחבורה הציבורית של היום, אינה דומה ואינה מזכירה את התחבורה הציבורית של פעם. לכן, אין מקום להשוות בין מצב הקימה באוטובוסים של היום, לעומת המצב של פעם.
– כשאת מכינה כתבה בנושא הרגיש הזה, יש מקום לעורר את כל אלו שעולים על אוטובוסים מלאים, מתוך תקווה שיקומו בשבילם. עליהם להפעיל את הראש ולנסות למצוא פתרונות אחרים, כמו נסיעה אל תחנת המוצא שעמוסה פחות, או נסיעה במונית ספיישל.
– אכן הדור של היום הוא אגוצנטרי, וזאת מפני שהוריו אגוצנטריים, כל אחד שקוע במלחמת קיום משל עצמו. לאט ובטוח אנו יוצרים לעצמנו בועות: הדבר מתבטא לא רק בעת נסיעה באוטובוסים, הוא מתבטא לצערנו גם במצב המעליות הדחוסות בבניינים רבי קומות, בזמנים הלחוצים של הבוקר: עם עוד טיפה מאמץ, אפשר להכניס גם את עגלת התינוק של השכנה. אלא מה? אני רוצה להספיק את האוטובוס שלי, אני לוחץ במהירות על 'סגור דלת' ושהשכנה תתמודד…
– האם את רוצה לדרוש מהילדים של היום, לעמוד בכל בוקר וצהריים בכל הדרכים מבית הספר הביתה? זו דרישה לא הגיונית, את בעצם רוצה שכל אחד מהילדים יקים גמ"ח. לא כל אחד מסוגל להחזיק גמ"ח משל עצמו, וברור שאין כל עניין לדרוש את זה.
– נראה לי שהתבלבלת בהלכה של "מפני שיבה תקום". כל העניין של הקימה בפני שיבה, היא לקום מפני כבוד הזקן (או התלמיד החכם – זה שקנה חכמה) ולהתיישב בחזרה. הקימה בפני מבוגרים מאתנו באוטובוסים, היא מטעם "והלכת בדרכיו" וגמילות חסדים, ולא מפני שיבה תקום.
בכתבה שלפנינו נתייחס לכל ההיבטים, נדון לכף זכות את הצעירים, המבוגרים וגם את זקני עמך בית ישראל, ונלמד לפקוח עיניים אל הסביבה בעיקר למעננו, ולמען צמיחת הנפש שלנו.
והווי דן את כל האדם.
חוזרת ילדה מבית הספר, סוחבת על גבה את כל המועקות של הבוקר, את הסנדוויץ' שלא היה לה טעים, את הדפים שנקרעו לה ואת שיעורי הבית שכנראה גם היום היא לא תכין. היא מחפשת את המושב הפנוי הראשון וקורסת אל תוכו בעייפות.
אחריה עולה נערה שמסרה היום שלשה שעורי דוגמא, המד"פית העירה לה ללא הפסקה, ומרוב מתח היא לא הצליחה לאכול. היא עולה על האוטובוס בצעדי זיג זג, משלמת בעיניים מזוגגות וקורסת על המושב הראשון הפנוי לה, משחררת נשימת הרפיה ראשונה.
אחריה עולה אברך צעיר, כל הבוקר נלחם עם עצמו כדי ללמוד. הריכוז לא היה משהו, והטלפונים הזועמים מהבנק בלבלו אותו לגמרי. מגיש לנהג את הרב קו, הוא ריק. מחטט בארנק הנקוב שלו ומצליח בקושי להרכיב מכל האגורות שהוא מוצא שם, כדי מחיר נסיעה. הוא צועד בכבדות פנימה, משמוצא מושב פנוי אי שם, בספסל שלפני האחרון, הוא נאנח בהקלה.
בתחנה שאחר עולה אישה עם תינוק קטן על הידיים, כל הלילה בכה לה ורק עכשיו הוא נרדם. היא מקפלת במאמץ את העגלה ומחזיקה את התינוק בידיים כואבות, שומרת במאמץ על שיווי המשקל שלה, בכל הדרך הביתה.
בתחנה שאחר כך עולה קשיש על מקלו, עם ברט משובץ כמו בציורים. הוא מחפש מושב פנוי, מתקדם עוד קצת פנימה, מנסה לרמוז לצעירים סביבו, ואפס. כולם נרדמו.
"ודווקא אצלי המצב הפוך" משתפת שושנה, אם וסבתא מביתר עילית. "אני יכולה לציין שמעולם לא עמדתי באוטובוס, אלא אם כן בחרתי בכך במודע.
בכל פעם שבה אני עולה לאוטובוס, ואין זה משנה אם מדובר במוצ"ש דחוס, ביום שישי עמוס או בסתם יום של חול, מתרוממות בנות סביבי, מצטופפים ילדים עם בני משפחתם ומציעים לי את מקומם". אשרינו, יש גם סיפורים כאלה.
"לפני כמה שבועות עליתי לאוטובוס בידיעה שאני עומדת" מספרת ציפי גולד מאחת מערי הארץ המתחרדים, "התקשיתי לעמוד מול מטר התחנונים שאשב מצד בנות ישראל הכשרות, ואני לא זקנה ולא חולה…
אגב, כאב לי מאד לראות בחזור בחור צעיר כבן ארבע עשרה שעמד כל הנסיעה שהתארכה הרבה מעבר למשוער בגלל עבודות בכביש. ואף אחד לא חשב אפילו להציע לו להתחלף. למה??? הוא לא ראוי לרחמים? הוא כן יכול להתנדנד בעייפות? האם חסד הוא רק מצד צעירים למבוגרים ובשום אופן לא הפוך?".
הגב' לאה לינדר, יועצת ומרצה בארגון "שמעי בת": לפני שנדרוש מהילדים לעמוד, עלינו לדעת בוודאות ומצד הבטיחות והגיל אם הדבר מתאים לו. על כל אחד למדוד את הכוחות שלו ואת היכולת. באופן כללי, עלינו לחנך את עצמנו, לבחור בעצמנו את ההתנהגות המתאימה לנו רגשית, הלכתית מוסרית וטכנית ולגבי הזולת – אל תדין את חברך. לא נדון אותו בכלל!

פרקטיקה
"אני סובלת מנכות חלקית", משתפת מירה דויטש, השם בדוי והסיפור לא. "אני יודעת שאין לי שום אפשרות לעמוד באוטובוס, ואיני יכולה לראות את ילדי עומדים. אני צריכה את כולם סביבי, יושבים וחגורים כהלכה. לכן, אני חושבת פרקטית: בזמנים עמוסים, אני לוקחת מונית לעבר תחנת המוצא, ואם אין לי אפשרות, אני פשוט לוקחת מונית אל המקום שאליו אני צריכה להגיע".
"אולם לעתים, כשאני יושבת באוטובוס אחרי שהתאמצתי והגעתי אל התחנה הראשונה, והאוטובוס הולך ונדחס, אני פוגשת מבטים מאשימים סביבי. מבטים שרוצים לראות אותי קמה (הנכות אינה כתובה לי על המצח) ומסדרת את הילדים שלי בשלישיות ורביעיות. ואני מבקשת שתבקשי מקהל הקוראים שלך: אנא, פקחו עיניים, כשאתם רואים משהו דעו שאתם לא יודעים את הסיפור המלא…". אז הנה, בקשתי…
–
"אני רואה אנשים עולים בתחנות האמצעיות או הסופיות של האוטובוס, תוך ידיעה שאנשים ייאלצו לקום לכבודם" טוענת גיטה שכטר, אם מאורגנת ופרקטית, "ואני חושבת שיש כאן משהו לא הוגן. אי אפשר לבנות את החיים שלנו על התחשבות של אנשים אחרים, גם אם זה מאד מאד צודק.
לדעתי אנשים שזקוקים למקום ישיבה, צריכים לבקש אותו בעדינות ובכבוד.
לא משנה מה הסיבות לכך שאף אחד לא מפנה להם מקום. האחריות לדאוג לעצמך – היא עלייך.
צריך להיות גם מעשיים ולא נגררים באומללות אחרי הנסיבות. אם את קשישה שמתקשה לעמוד, אל תחכי בתחנת 402 בשרי ישראל בר"ח כסלו (יום של חתונות) בשעות הערב הקריטיות.
גשי לתחנה מרכזית הסמוכה וקחי 400. סעי שלוש תחנות באוטובוס פנימי מהיר, עד לתחנה בבר אילן למטה שהיא מהראשונות, או לחילופין, נסי להתארגן עם עוד אנשים על מונית לב"ב (160 ₪. בחלוקה לארבע זה מחיר סביר מאד)".
גיטה מציינת שאת כל העצות הנ"ל היא מיישמת בעצמה, כדי לא להיות לטורח על הזולת.
–
"כגננת באחת השכונות המרוחקות ביציאה מירושלים, אין לי את הזמן, הכוחות והכסף לקחת מידי יום בשעת צהריים עמוסה, אוטובוס נוסף או מונית ספיישל אל התחנה הראשונה…" אומרת יעל גיטלר, וקצת חורה לה למה היא צריכה להתנצל. "ואני חושבת שלבקש את זה ממני מדי יום ביומו, תמורת הזכות האלמנטרית לשבת לפעמים בדרכי הביתה, (לפעמים, אני לא מבקשת כל יום!) יש בה מקצת ממידת סדום! נכון, זכותם המוצדקת של אלו שעלו לפני, היא לשבת בנוחות. אבל זכותם היא להציץ לפעמים מחוץ לבועה שלהם, ולראות גם אנשים אחרים.
אנחנו עם ישראל. אנחנו לא גרים בשווייץ, שם הכול מנומס ומרוחק וצודק מאד".
הגב' לאה לינדר: לא חרבה ירושלים אלא, על שהעמידו דבריהם…
ומלבד זאת, לפני שאת קובעת שיש כאן ממדת סדום, כדאי להשתמש בכלי הטוב ביותר: תקשורת. והתקשורת הטובה ביותר היא הפתיחות. אשה, נערה או ילד שאינם מרגישים טוב, כדאי להם לגשת ולומר: 'אני לא מרגישה טוב, האם אפשר לתת לי לשבת?'
מעבר לכך, נפקח את העיניים, לעתים קרובות אפשר למצוא פתרונות: אשה עומדת עם תינוק על הידיים? נחזיק לפחות אותו. תינוק יושב לבדו? נחזיק אותו כדי לפנות מקום לעומדים.
אתמול בדרכי מביתר לבית שמש, ראיתי יהודי בגיל 40 מתרומם לאברך צעיר ממנו, שהחזיק תינוקת ישנה על הידיים. יש הרבה מחזות יפים בעם ישראל, לרוב האנשים פקוחות העיניים, ואם נמקד את הפוקוס על החיובי, השלישי יתגמד".
ר' ישראל סלנטר זצ"ל רצה בהתחלה לחנך את כל העולם, משראה שזה קשה מדי, ניסה לחנך את העיירה שלו, אחר אמר שינסה לחנך את הבית שלו, ולבסוף אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, מכאן מתחיל השינוי".
תחבורה ציבורית, פעם והיום
"פעם לעמוד, היה רק לא לשבת" אומרת שכטר. "היום זה מאבק צרוף על פיסת אוויר. (לעתים קרובות, לא יושבים על מי שיושב, אלא עומדים על מי שעומד).
לפני עשרים שנה הייתי ילדה בני ברקית עם סבא וסבתא בירושלים, ואחר כך ירושלמית עם סבא וסבתא בבני ברק. נסענו המון בין שתי הערים האלה. אולם לא זכורה לי שום נסיעה צפופה ונוראית כמו שיש היום בקווים החרדיים הבינעירוניים.
לא נדחסנו לשלישיות, לא עמדו לידינו זקנות מסכנות, לא היו נשים עם תינוקות שעלו בלי מקום ישיבה. גם בימי נערותי, בתוך ירושלים, חוץ מזמני עומס חריגים (בקוי הכותל למשל) – לא הייתה הצפיפות המזוויעה שיש באוטובוסים של היום.
"אכן, פעם היינו משלמים עבור מקומות ישיבה בלבד" אומרת יעל גיטלר. "ואני זוכרת איך היינו נוסעות לים או לדודים בבני ברק, ועמדנו כל הדרך מתוך בחירה, כדי לחסוך את דמי הנסיעה… אולי לכן אפשר להבין את אלו שדואגים לעצמם ולמקומות הישיבה שלהם: 'שילמתי, ואני רוצה את התמורה לכספי".
"בנערותי, גרתי בבני ברק ולמדתי בסמינר בתל אביב" מספרת מירה דויטש, "נסענו לשם באוטובוסים של חברת 'דן' הציבורית, אבל בהסעות מטעם הסמינר.
הדרך ארכה קרוב לשעה. היות שיש לקו מסלול קבוע, אזי מי שגרה בתחנות הראשונות תמיד יש לה מקום לשבת, והאחרות תמיד עומדות. היו מקומות כמעט קבועים באוטובוס.
עד שהגיעה מורה אחת, המורה ברנשטיין שתחי', שהפכה את הקערה הזו על פיה.
בתחילת ט' כל שנה, הייתה מספרת לתלמידות החדשות:
פעם אחת נסעתי באוטובוס ציבורי נסיעה ארוכה. עליתי באחת התחנות האחרונות והיה ברור לי שזה על מנת לעמוד. ולא היו נערות צעירות בסביבה. כשעברה כמחצית מן הדרך קמה אישה בגילי ואמרה לי: 'בבקשה, שבי על מקומי. כמוני כמוך יודעת כמה קשה לעמוד כל הדרך המטלטלת הזו. אני ישבתי חצי, ועכשיו שבי את. מקסימום נתחלף שוב בהמשך'.
לכן, כך הייתה אומרת לתלמידות, עשינו נוהל בהסעות של הסמינר, שכשמגיעים ל'רכבת' (גשר איילון מעל הרכבת, זה אמצע הדרך), מחליפים מקומות. מי שעמדה תקום לחברותיה.
וכך היה. תמיד ידעת שאת יושבת בחצי הראשון, או בחצי השני. ולפחות לא הגעת לסמינר או הביתה אחרי עמידה ממושכת ומעיקה.
הגב' לאה לינדר: מהי אסרטיביות? לחתור אל הדרך שבה יהיה טוב לשתינו. תמיד אפשר להתחלק עם מקום הישיבה, ולתת מרווח נשימה לשתינו. ובמילים יהודיות יותר: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". (אבות).

אוטובוס עירוני מול בין עירוני
"קיים הבדל בסיסי בין אוטובוס עירוני לבין אוטובוס בין עירוני", טוענת גיטה שכטר. "בעיני, לא הוגן לעלות על אוטובוס בין עירוני כשהוא מלא, ולגרום לאנשים לקום. לגבי אוטובוס עירוני: עלינו ללמוד לבקש בעדינות ובענייניות בעת הצורך. לא להתבייש ולא לחכות לכתבות בעיתונים או לנפילה חלילה וחס".
"האוטובוס מלא" אותת ואמר הנהג, כיוון שהיה יום שישי קצר ולא רציתי לקחת סיכון, התעקשתי בכל זאת לעלות על האוטובוס. על אחד הספסלים ישב יהודי צדיק והגה בגמרא, לצידו ישב ה…. שטריימל שלו! הוא היה חדש ומצוחצח והיה מדובר ככל הנראה בסיכון של חסרון כיס להעביר אותו למקום צפוף יותר.
מאחוריו ישב ילד כבן עשר, ולצדו תינוק בן שנתיים, כל אחד מרווח על מושב שלם.
ביקשתי בעדינות אם הם יכולים להצטמצם, לקח זמן עד שבקשתי הובנה. אני לא אומרת שאנשים צריכים תמיד לקום לכל אחד, ולהעביר את הנסיעה שלהם מתוך סבל ממושך למען האחר… אני מדברת רק על פקיחת עיניים, לראות את הזולת מבעד לבועה שלנו ולהקדיש לו טיפ טיפה מחשבה" אומרת יעל גיטלר.
"נסעתי לאמא רחל. האוכלוסייה באוטובוס הייתה רגועה, לא דחוסה יתר על המידה. בכל הספסלים ישבו בנות צנועות וחסודות, והתנדנדו מעל ספרי תהילים, פרק שירה, או שיר השירים. אולי לכן הן לא הבחינו בי ובחברתי, שתינו חגגנו כבר יום הולדת חמישים, שעמדנו במאמץ במעבר.
ודווקא עלינו באחת התחנות הראשונות". אומרת שושנה.
הגב' לאה לינדר: אמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל, כי חסד אחד שווה תריסר תפילות.
עוד אמר רבי ישראל סלנטר: הגשמיות של הזולת, היא הרוחניות שלנו.
עלי לדאוג אפוא לא להטריח את הציבור, לא להכנס בעצמי ולהכניס את הזולת למצבים לא נעימים. עלינו להיות חכמים הרואים את הנולד, וסוף מעשה במחשבה תחילה.
וזה אומר לעתים, לעשות חושבים לפני היציאה מהבית: האם אני כרגע במצב כשיר לעלות על אוטובוס? אולי אסור לי לעשות את זה? יש מצבים בחיים שאינם מתאימים לעלייה על אוטובוסים, ועלינו לומר זאת לעצמנו בלבד.
ואילו כאשר אנו נתקלים בשני – עלינו לעשות את הנדרש מאתנו בלי לדון אותו.
נקודה נוספת למחשבה: בימי שישי, ולא רק הקצרים, לא יוצאים עם האוטובוס האחרון ויהי מה. וכבר היו סיפורים של קבלת שבת על אם הדרך.

לקום כדי לצמוח
"בילדותי גרתי בגבעת זאב" מספרת ציפי גולד. "נסענו לירושלים על בסיס יום יומי, וכמעט תמיד חברותי ואני עמדנו בפני מבוגרים מאתנו. הרגשנו שיש לנו תפקיד של קידוש ה', ועשינו את זה מתוך שמחה ותחושת שליחות.
מעבר לזה, הורי חנכו אותנו שאנחנו קמים למבוגרים מאתנו או לכל מי שקשה לו לעמוד, כדי לגדל את עצמנו, כדי לרומם את הנפש שלנו. וזו שיוצאת המרווחת העיקרית מהקימה הזו, היא אני בעצמי.
אני זוכרת שבאחת הנסיעות הדחוסות מאד, כולנו עמדנו, וקשישה קמוטה עלתה על האוטובוס. אמי ניסתה לפנות לאחת הנערות החילוניות ולשאול אותה בעדינות: 'אולי תרצי לקום לגברת הזו? תהיה לך מצווה גדולה'! הנערה מתחה את רגליה על הכסא הסמוך ואמרה בפיהוק אופייני: 'לא בא לי…'.
נערה אחרת שהתבוננה בסצנה, קמה ופנתה את המקום שלה. אמי בירכה אותה בכל הברכות, 'בזכות המצווה הזו יהיה לך תמיד המון כוח!' היא אמרה לה, ועיני הבחורה זהרו".

"אולי אתם הייתם המייסדים למצב הפסטורלי שמתרחש היום בקווי האוטובוס של גבעת זאב ירושלים" אומרת אילה ברים, תושבת גבעת זאב המתחרדת והולכת, "כיום באוטובוס יש המון כבוד הדדי. בני נוער מכל המגזרים קמים בכבוד למבוגרים מהם, יש עזרה לנשים עם עגלות, יש כבוד לקשישים, ויש המון אהדה באוויר האוטובוס, כן, גם כאשר הוא דחוס".

"חזרנו משבת בטבריה" מספרת שושנה, "באוטובוס לכיוון ירושלים. כל המושבים היו תפוסים, כאשר עלתה אליו אשה צעירה עם תינוק, באחת התחנות האחרונות.
הרגשתי במלכוד: האישה ודאי חכתה זמן רב לאוטובוס, ועד האוטובוס הבא היא תצטרך לחכות המון… מהצד השני, איך אפשר לבקש מבנות, אף אם הן צעירות, לעמוד בדרך כל כך ארוכה?
'אולי נערוך רוטציה' הצעתי לבנותיי, 'בחלק מהנסיעה אתן תעמודנה, ובהמשך תעמודנה בנות אחרות?'.
אחת הבנות שמעה זאת וקמה ממקומה. 'אני רוצה לעמוד', אמרה. 'נערוך אתך רוטציה' אמרתי לה. אבל הנערה התעקשה ואמרה שיש לה כוח, וזו הזכות שלה, והיא לא רוצה לוותר עליה לאף אחת.
כך היא עמדה ולא שעתה לתחנונינו במשך שעתיים וחצי של נסיעה, כאשר היא חוזרת ואומרת שוב ושוב, שזו הזכות שלה והיא רוצה לעמוד.
מאוחר יותר נודע לנו, כי הבחורה הזו, שהמתינה זמן רב לישועה כל שהיא, זכתה לישועה פלאית ימים ספורים לאחר אותו מוצ"ש.
ואת רוח הדברים האלה אני משננת לילדי חזור ושנן: אנחנו קשובים לסביבה שלנו לא מפני שכך חייבים, אלא כדי לתרום לעצמנו. ואין כאן מינון מדויק אם לקום, מתי וכמה. יש כאן עניין של רגש, הסתכלות והקשבה המסורים ללב היהודי החם.
כאן מוסיפה הגב' לאה לינדר את הדברים ששמעה ממורתה, הרבנית אסתר טולידנו מארגון 'מנוף לבית היהודי':
אפרוח אינו מתפתח, הוא לא רואה דבר מלבד הגרגרים שסביבו.
נשר, יודע להתרומם. לראות את התמונה הכוללת, ולנסוק לגבהים.

מסגרת:
מפני שיבה תקום,
מתוך הספר "פסקים ותשובות".
ולעניין אם צריך לתת לחכם או לזקן את מקומו, (כגון בבית המדרש או באוטובוס), כתבו פוסקי זמנינו שאף שאין זה מעיקר קימה והידור, מכל מקום מחמת כמה טעמים יש לו לתת לו את מקומו, זולת באופן שיגרם לו מזה צער או הפסד גדול.
–
דלפי זה, אם אינו בתוך ד' אמות אינו צריך לתת את מקומו, אבל מכל מקום, לפנים משורת הדין צריך.
החיד"א בנחל קדומים פרשת קדושים אות י' בשם רבי אפרים, וזה לשונו: כלומר, כשתראה אדם זקן מאד עומד והוא מיצר מאד בעמידתו ואתה יושב, תקום ותושיבהו במקומך.