"אמא!" מיד כשנכנס הביתה, ראו את ההתרגשות על הפנים של אפרים: "המלמד אמר שתהיה לנו קייטנה בחיידר!".
"איזה יופי!" התרגשה אמא יחד אתו, "ומה יהיה בקייטנה?"
"תכניות, חידונים פרסים ועוד הרבה דברים!" דיבר בעיניים נוצצות.
"ומתי זה מתחיל?"
"כבר בשבוע הבא!" חיוך גדול היה על פניו.
***
בדיוק בבוקר של הקייטנה, צלצל הטלפון ומישהו זר ביקש את אמא. אמא הקשיבה מספר דקות ולאחר מכן נתקה וקראה לאפרים.
"אפרים חמוד!" פנתה אליו אמא רכות, "עכשיו התקשרו אלי ממשרד הבריאות".
"ממשרד הבריאות?" התפלא אפרים, "מה הם רצו ממך?"
"הם סיפרו לי ששמואל השכן שלנו נדבק בקורונה" אמרה אמא.
"באמת? איך זה יכול להיות? שלשום שחקנו יחד!" השיב מיד.
"בדיוק בגלל זה הם התקשרו אלינו!" המשיכה אמא, "בגלל ששיחקתם יחד, אתה צריך להיכנס לבידוד".
"בידוד?" פתח אפרים עיניים גדולות גדולות.
"כן, בידוד" התחילה אמא להסביר "מי שנפגש עם חולה, צריך מיד להיכנס לבידוד".
"ואני לא אלך לקייטנה???" שאל ועיניו החלו להתמלא בדמעות.
"לצערי, לא! אין אפשרות!", השיבה אמא, "מי שבבידוד לא יכול לצאת לשום מקום".
דמעות גדולות נשרו מעיניו של אפרים ונפלו להן על הרצפה. כל כך חיכה לקייטנה! כל כך התרגש! למה בדיוק עכשיו הוא צריך להיות בבידוד???
אמא סדרה לאפרים חדר, כדי שיוכל לשהות שם לבדו ולא ידביק את שאר בני המשפחה. היא הכניסה לחדר משחקים מעניינים, ממתקים טעימים וספרים מרתקים, אבל שום דבר לא הצליח לשמח את אפרים. הוא חשב כל הזמן על הקייטנה והרגיש עצוב מאד!
הימים בחדר עברו על אפרים בעצב גדול!
בבוקר היה מציץ מהחלון ורואה את הילדים עם תיקים על הגב הולכים לקייטנה, אחר כך הוא יושב ומדמיין מה הם עושים בקייטנה ואחר הצהריים הוא מתחיל לחשוב מה יהיה מחר…
"למה בדיוק אני?" עוברות מחשבות בראשו.
"ולמה דווקא עכשיו, כשיש קייטנה אני צריך לשבת בבידוד?"
אחרי שבועיים בדיוק כשהיה צריך אפרים לצאת מהבידוד, קרה משהו מאד מאד משמח!
נולד להם תינוק קטן! וחמוד!
כשיצא אפרים עם אבא והמשפחה לכוון בית החולים לראות את התינוק הקטן, הרגיש בליבו נקודה אדומה זוהרת, כמו קרן לייזר שנכנסת פנימה לתוך הלב וממלאה אותו בשמחה והודיה. הוא חש שה' מלווה אותו, ממש בהשגחה פרטית.
"ואם הייתי עכשיו בבידוד", חשב לעצמו. "מה הייתי עושה כשכל המשפחה הייתה זוכה לראות את התינוק ורק אני לא? איך הייתי מרגיש?" פתאום הפסד הקייטנה לא היה נראה לו נורא כל כך, יש דברים קשים יותר ואותם ה' לא רצה שיחווה.
"תודה ה'!" לחש אפרים. הוא היה כל כך מאושר!
תגובה אחת
איזה סיפור חמוד:)
ממש יפה…