מה שרציתי באמת / ג. ברקן

מה שרציתי באמת / ג. ברקן

מה שרציתי באמת / ג. ברקן

נטלתי ברעד את הצעיף הסגלגל שקרץ לי מתוך ערמת הצעיפים ועטיתי אותו בהתרגשות. זמן רב כל כך הרבה זמן לא הייתי בכותל, לא הרגשתי את הקדושה, לא התפללתי.       

צעדתי אל תוך הרחבה, מרגישה איך השמים מתקרבים אלי. כי יש מי שמקשיב לי ועוזר לי.               ליטפתי את הקיר הקדוש במבטי. שלום לך, אבא.

“סליחה?” קטע קול זר את מחשבותיי. הרמתי את עיניי אל האישה הזרה שפנתה אליי, לבושה חרדי מכובד ועיניה חודרות.

“כן?” שאלתי, מרגישה איך כל ההתלהבות שלי יורדת אל מול הניכור שלה

“הבגד שלך” היא חתכה “זה לא מתאים לבוא בצורה כזו אל הכותל, מקום קדוש.”

ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שהבגד שלי רחוק מאוד מלהיות צנוע ושאפילו הצעיף לא ממש עוזר. אבל בכל זאת… כל כך השתדלתי, כל כך רציתי. למה היא מדברת אלי ככה?

“את יודעת מה?” נשברתי “אולי באמת כדאי שאוותר” תלשתי את הצעיף מכתפיי וזרקתי אותו לכיוונה. רציתי לבכות, שוב נכשלתי בקרב. אבל גאוותי הפצועה זקפה את ראשי והוליכה אותי אל הקיר הקדוש.

עמדתי שם אולי שתי דקות. לא הייתי מסוגלת ליותר. התביישתי בדרך בה נהגתי ובצורה בה הייתי לבושה. שוב רציתי לבכות, אבל לא הרגשתי ראויה להתפלל.

עזבתי בגוו זקוף, לא נתתי לעצמי לראות סימני שבר. אבל הייתי שבורה.

“סליחה?” שוב נגשה אלי אישה חרדית ושוב הרמתי את עיניי, הפעם נחושה בדעתי להתקיף קודם.

אבל היא לא התקיפה…

“סליחה?” היא שאלה שוב “רוצה לכתוב את השם שלך לברכה, ללא תשלום?”

“כן, תודה” חייכתי. היא אפילו לא הסתכלה על הבגדים שלי וחיוכה הנעים ריפא את פצעיי

“בבקשה” היא הגישה לי פתק קטן עם תמונה של הכותל ושלוש שורות למילוי – אחת לשם, אחת לטלפון והשלישית לבקשה. ידעתי בדיוק מה לכתוב שם בשורה השלישית. ידעתי שהאלוקים שלח לי את האישה הזו כדי שלא אתייאש.

‘שיהיה לי כוח לנצח את היצר הרע’ כתבתי שם בשורה השלישית ‘שיהיה לי את הכוח לחזור בתשובה’ בלי לסגת, בלי ליפול ובלי לוותר.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד