מחיאות כ(נ)פיים \ חוי שרייבר

מחיאות כ(נ)פיים \ חוי שרייבר

בס”ד

מחיאות כ(נ)פיים

זה התחיל בזרם חד שחלף ברגליים, מעיף אותן ממקומן; עובר דרך הראש, ובקו אלכסוני ישר להפליא – תולש אותו ממקומו. לנצח.

כך שהוא יכול לשוב למקרים דחופים בלבד.

וזהו!

מאז אני שייכת למעופפים… ודווקא לאלה שבבני אדם.

ומי שלא חווה זאת, לא יבין.

כנפיים הן הנס שלי. הן שואבות אותי למרחב, לאופקים אינסופיים, לוקחות אותי למחוזות פלאים, ומצמידות אותי אליהם, כך שקשה מאוד להנחית אותי חזרה אל הקרקע. ורק מי שיודע, יזדהה עם עוצמת החוויה.

אך יש כאלה הסוברים, בשונה ממני, שזה מום בלתי נסלח. חיסרון קטלני.

(ולכן טוב שהכנפיים בלתי נראות. אחרת, הוריי בשיתוף פעולה עם הצוות היו קוצצים לי אותן מזמן וגונזים אותן עמוק בגנזך המקומי.)

היא, בניגוד אלי, נולדה עם כוח משיכה הפוך. כבר מלידה היא נחבטה בקרקע בעוצמה קשה ומאז היא לא זזה משם. ממקומה היא תוקעת לי מסמרים. סופרת לי גרגרי אבק שמכתימים לה את החדר.

אם הרצפות שלנו היו עשויות גרניט והיו משקפות לה את המרחב – מילא, אבל הן לא.

הן אטומות כמו שיש. והאבק שלי בולט על רקע זה בהרבה, לדאבון ליבי.

היא מיושבת, כך אומרים, איך לא. לא זזה מהקרקע, אבל למה הלקסיקון הלשוני קבע ש’מיושבת’ זה טוב, ו’מעופפת’ – לא?

לא ברור… תמיהה בלתי ‘מיושבת’…

סצנה מעניינת, לטעמי, ומשעשעת, לטעם חברותיי, התרחשה בכיתתי בשבוע שעבר.

כשחברותיי, מזמן, חבוקות ודבוקות בספר הדקדוק, התבקשתי גם אני, באופן פרטני כמובן, להוציא אותו כמותן ולהתחיל לפעול בו. ניסיתי להיאבק ברוכסן החורק של הילקוט, שהיה כבד באורח מוזר; כשקוביות לגו, מגנטים, בובה סמרטוטי, כתונת לילה וגרביים מהישיבה – החלו להתפזר ממנו אל חלל הכיתה… לקול צחוקן של היושבות סביב.

ניסיתי לייגע את מוחי בעוון מה נגרם לי הדבר הזה, ובמטושטש נזכרתי בליל אמש, בו קיבלתי פקודה משומרת הראש (והרגליים) שלי לסדר את החדר. לטענתה, המהומה בו בלתי נסבלת. ואני בשיטותיי המגוונות לסידור חדרים גוררת, אוטומטית, ניגוד אינטרסים בולט. אני לא מבזבזת זמן מיותר אחר איתור מקומות ישיבה לחפצים מפוזרים, ממילא הם יוצאו משם במוקדם או במאוחר; כך שנטלתי מטאטא, וגרפתי הכול אל מתחת למיטה, כולל את גרגרי האבק שלי.

מסתבר שהיא באה לפתוח את המיטה, ונתקלה במחסום, ובשריקות מחשידות של המיטה, מה שגרר התקף.

היא שאגה לעברי ‘חייייה ריייייילא!!!’, ואני באדישות שלווה שאלתי: ‘מההההההה?’ (אגב, אחת החוויות הקסומות).

וכאות נקמה, החליטה לגרוף הכול ישר לילקוט שלי.

אני, שכמובן לא נוהגת כל כך לפתוח את הילקוט בבית, חטפתי הכול עכשיו. בבום.

ועד שהספקתי לייצב את המפולת, הספר כבר לא היה רלוונטי, הצלצול הקדים אותי…

אז את חברותיי אני מבדרת.

כך קרה גם כשהופעתי בפתח הכיתה בתחילת יום לימודים. אני מבחינה שהבנות נשפכות מהכיתה ופונות ללכת הביתה, הן הביטו בי כעל אסטרונאוט שצנח על המאדים, ואמרו ‘חיה ריילא! השעה עשרה לשלוש. מה באת עכשיו, אין לך שעון?’

“דווקא יש לי”, עניתי משועשעת, “הוא מראה לי שהשעה שמונה ורבע”.

“ולא שמת לב שהוא שבור”? המשיכו לתחקר אותי.

“דווקא שמתי לב”, השבתי להן בנחת.

“אבל הוא שירת אותי כהוגן. כך יכולתי להמשיך לישון, להתארגן בנחת, ולהספיק לבוא רבע שעה קודם הצלצול ולגלות ששפר עלי מזלי, גם הקדמתי לבוא וגם ניצלתי מישיבה ממושכת בת שבע שעות בהן המורה לא זזה מאותה התנוחה.

מחיאות כפיים לי!

אחד הדברים הקשים שרודפים אותי, בשל כנפי הרוח שצמחו עלי, הם אספות ההורים. אמא חוזרת מהם עגומה למראה.

מכיתה א’ המורות רשמו עלי דיווח, ומאז הוא לא השתנה במאום, כמו צילמו ל 14 עותקים שיהיה לכל שנות הלימודים הבעל”ט.

הן לא צפו שינוי של ממש, אפשר להבין אותן.

וקולה של אמא מתקמט עוד בכל פעם שהיא מעבירה לאבא את הדו”ח השנתי.

ואני שומעת באוזני רוחי את המורה מקריאה את הרשימה.

‘אה…חיה ריילא קרצברבורג… היא… היא

מעופפת, לא יודעת לשבת, מרוחקת. בקיצור… עוף פורח’.

עד שבאה מורה אחת והגדילה לעשות, היא החליטה לנסח את תכונותיי מחדש, רק מעט לייפות את ההגדרות.

ומאז אני חייבת לה את חיי ואת חייה של אמא.

שהחזירה לה את האור בעיניים, וייצבה את קולה חזרה.

וכך היא אמרה:

“חיה ריילא קרצברבורג – בעלת מעוף, יודעת לעמוד על שלה, והיא עוד תגיע רחוק… בקיצור, פורחת”.

המורה שהחליטה לנסח מחדש את תכונותיי…

אם עד עכשיו היו לי כנפיים הפונים כלפי חוץ, אל המרחב ואל האופק….

היא הצמיחה לי כנפיים מבפנים.

ונתנה לי כוח. לצמוח!

 

מעופפת – בעלת מעוף.

לא יודעת לשבת – יודעת לעמוד. על שלה.

מנותקת, מרוחקת – עוד תגיע רחוק.

עוף פורח – פורחת.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד