מילים לאבא \ מירי חן

מילים לאבא \ מירי חן

בס”ד

 

מילים לאבא / מירי חן

 

רב קו. כרטיס מגנטי. חיתול, מגבונים.

היא גרפה הכל לתיק במהירות, לא מביטה בשעון. לא לראות כמה מאוחר.

פתחה את דלת הבית בתנופה, רוצה לרוץ אל האוטובוס.

בוםםם!!

העגלה נתקלה במשקוף ונתי פרץ בבכי תמרורים.

הבקבוק!!!

טוב שהיא נזכרה בו עכשיו, ולא שתי דקות מאוחר יותר, באוטובוס.

נכנסה חזרה הביתה להביא את הבקבוק, כשהטלפון צלצל.

לא, לא להרים! אין זמן!

יצאה שוב מהבית, מורידה את העגלה במדרגות בדפיקות מהירות, רצה אל התחנה, מספיקה את האוטובוס בשנייה האחרונה ממש.

התיישבה מתנשפת. מנסה להסדיר נשימה, תוך שהיא תוחבת את בקבוק המטרנה לפיו של נתי המייבב.

התורים האלה לטיפת חלב! תמיד תקועים לה באמצע היום, מזיזים הצידה את כל הדברים החשובים.

עכשיו צלצל הנייד מהתיק, והיא הוציאה אותו, פוגשת את “סבתא שלנו” על הצג.

“שלום, אמא. מה נשמע? אני בדרך לטיפת חלב. לא יודעת כמה אוכל להאריך עכשיו”.

“אין מה להאריך, מיידלע. אנחנו בדרך לטיפת ליקר…”

“טיפת…. אמא! באמת? זה סופי? זה סגור?”

“טוב, לא ממש סגור. את יודעת. עוד לא אומרים מזל טוב, אבל… בעזרת ד’… תכף תכף…

כשתצאי מטיפת חלב, כבר יכול בהחלט להיות פה ליקר בכוסיות…”

 

את השעה הקרובה העבירה לייקי בערפול חושים.

לא חדש לה שיש משהו חם על הפרק, אבל… באמת, זה אכן קורה??

דמעות סוררות הציצו מידי פעם מבין ריסיה, והיא שפשפה את העיניים במין אגביות, מפטירה לאורנה האחות: “העייפות הזאת…”

רק כשיצאה משם סוף סוף, להוטה להוציא את הפלאפון, הרשתה לשתי דמעות להתגלגל על הלחי בתפילה חמה: “אבא הטוב! שמור על דסי, עזור לה להתחתן כבר! ושאבא ואמא ירוו ממנה רק נחת”.

כבר שש שנים, שבכל תפילה היא מוסיפה כמה מילים על דסי, שכל חברותיה כבר חובשות מטפחות ופאות, והיא יכולה עדיין לחבוש את ספסלי ההשתלמויות בלי להתחשב בשעת שובו של הבעל מהכולל, ובילדים שתלויים בה.

צעדה נרגשת לבית ההורים, ממשיכה למלמל תפילות ותודות לבורא העולם.

“הו, ד’! כמה טוב אתה! תודה לך על כך שדסי מצאה את זיווגה הנכון. תודה על השמחה הגדולה המקיפה את כל המשפחה!”

תפילת מנחה שלאחר השמחה הייתה ספוגת דמעות הודיה והלל.

ההתרגשות קרעה רקיעים ואת רגשותיה הסוערים היא שפכה לתוך דפי הסידור, מודה לד’ בכל לבב.

אחר הצהרים ביקשו הילדות ללכת לגינה “החדשה הזאת, עם המגלשות המסתובבות”. נתי העלה חום, כנראה בגלל החיסון, והמנהלת התקשרה לבקש שתשב עוד הערב על רשימת התלמידות שצריכות סיוע. כל המטלות התערבלו לה ביחד, והיא הרגישה שמה שמעניין אותה זה רק לישון.

אל תפילת ערבית היא הגיעה בשעה של אחרי חצות, מרוטה ועייפה, רוצה רק לישון, ומחשבה חצופה התעקשה להתגנב לה לראש: את באמת חושבת שד’ צריך את התפילה שלך, בשעה כזו, בעייפות כזו ובלי טיפת כוונה…?

דחקה את המחשבה המקטינה ונעמדה בכוח לתפילה חטופה. גם אם לא כוונה, לפחות תהיה תפילה…

רק כשהגיעה לסוף התפילה, שם תמיד הוסיפה תפילה על דסי, היא הרגישה פתאום התעוררות קלה של התרגשות, אך גם היא נמוגה בעשן המחשבות של: זהו, דסי התארסה.

כבר אין על מה להתפלל.

כבדות הקשתה על אבריה כשהתארגנה לשינה.

אותה כבדות המשיכה ללוות אותה גם למחרת, כששלחה את הילדים ורצה בעצמה לבית הספר.
ישבה מול הילדות המתפללות, פותחת גם היא את סידורה לתפילה קצרה, ותחושת הדכדוך התגברה.

גם בתפילות מנחה וערבית היא הרגישה איך היובש ממלא אותה, חונק את גרונה, משאיר אותה בלי אוויר, בלי כוח, בלי חשק.

זהו? דסי התארסה ולכן אין יותר אפשרות להתרומם? להתקרב?

הימים הבאים חלפו עליה במין סחרחרה של לשלוח-ללכת-לחזור-לבשל-להגיש-להעסיק-לטפל-להשכיב ושוב… סוחטים אותה שוב ושוב עד אחרי הטיפה האחרונה, ולא מותירים לה שום פתח מילוט.

 

*

לייקי חזרה מחתונה של בת השכנים, מתכננת להעמיד מכונה אחת, לתלות את המגבות שמחכות כבר מתחילת הערב, להכין לילדים בגדים לבוקר… עוד כמה ארגונים אחרונים, והיא תצנח למיטה.

פתחה בשקט את דלת הבית, נזהרת לא להעיר את הילדים הישנים ו…ספלאש!!!

נחשול מים זרם לכיוונה, שוטף בחדווה את רגליה ומאיים לפרוץ אל חדר המדרגות.

במהירות היא סגרה את דלת הבית, מביטה בבעתה ברצפה המוצפת.

מה קורה כאן?

מבט קצר לכיוון המטבח גילה לה את הסיבה: פיצוץ בצנרת.

כבר היו סימנים פה ושם, אבל מנחם הצליח עד עכשיו לסגור את הפינות והבעיות. הפעם זה כנראה סופי… הצינור בארון מתחת לכיור הבשרי נשבר, ומים זרמו ממנו בששון, מותירים את ניסיונות הגריפה שלה מגוחכים למדי.

מנחם הגיע אחרי שלוש דקות.

המום למדי, הוא סגר ראשית חכמה את ברז המים הראשי, מפסיק באחת את המשך הזרם.

“עכשיו לפחות יש טעם לגרוף”, לייקי לקחה שוב את המגב הירוק.

“כן, אבל אין מים…” מלמל מנחם, מנסה לפתוח את בור הניקוז, שלא יצטרכו גם לאסוף את כמויות המים האלו.

“אוי!” לייקי נעצרה שוב, מבוהלת. “זה אומר שבכל פעם שנצטרך מים, הארון הבשרי יתחיל שוב לזלוג?”

“זה אומר, שמרגע זה והלאה אנחנו לא פותחים את הברז, גם אם נצטרך מים!” פסק מנחם.

“אני יוצא לברלינגר, אבקש מהם למלא דלי מים, שיהיה לנו לנטילת ידיים בבוקר, ועוד שני בקבוקים לשתייה, ומיד בבוקר יבוא אינסטלטור לטפל בבעיה”.

מנחם יצא, ולייקי המשיכה בגריפה, תנועותיה כבדות.

“אוי, ד’, כך נסתבך עכשיו בלי מים? על כל כוס אצטרך לחשוב? ולכבס בכלל לא בא בחשבון!”

לייקי נאנחה, מרגישה פתאום כל כך תלותית, כל כך לא יכולה לבד.

אהה, אבא שבשמים. הנה, עכשיו כבר יש לי סיבה להתפלל… אבל זו לא סיבה שגורמת להתרוממות…

 

*

 

פיני ורחלי ישבו על השטיח, משחקים בחדווה במשחק החדש שקיבל פיני ליום הולדתו השמיני.

אלישבע ישבה ליד השולחן, שוקדת על ציור “בשביל הגננת שושי שנולד לה תינוק קטן.”

חני בת השלוש נענעה את עגלת הבובה, מרדימה אותה בשיר ערש מתוק.

נתי הידס בהליכתו הברווזית בין חלקי לגו הפזורים על הרצפה, ולייקי ניסתה לנמנם קצת על הספה.

“אמא!” רחלי קראה פתאום, קורעת את השקט השלו.

“כן, מתוקה”, מלמלה לייקי, מנסה להמשיך לישון.

“אמא, המורה אמרה שצריך לצייר שער במחברת שבת!”

“אני יכול לצייר לך”, התערב פיני.

“לא! רק אמא!”

“בסדר, רחלי. תשאירי לי את המחברת, ואני אצייר לך אחר כך בלי נדר”.

לייקי עצמה שוב את עיניה, לא לזמן רב.

“אמא”, פיני עמד עכשיו לידה, לוחש, חושש להעיר אותה, אך לא מתכוון לוותר: “אני צריך שלושים שקל לטיול של יום שלישי. צריך להביא את זה עד מחר”.

“כן, בטח! תזכיר לי עוד מעט, כשאקום”.

“אמא, אמא!” גם לאלישבע היה משהו לומר.

“תראי את הציור שלי. נכון הגננת שושי תשמח?”

לייקי התיישבה לאט על הספה. היא כבר לא תנוח היום. לפחות תתייחס לילדים קצת יותר.

היא הנהנה בחיוך לעבר אלישבע, שחייכה באושר והמשיכה לצייר.

כעת ניגשה אליה חני.

נו, ברור, אם לכולם יש משהו לומר לאמא, היא לא תישאר חייבת…

“אני רוצה להגיד לך סוד”.

לייקי חייכה אל חני והתכופפה אליה, כדי לשמוע את הסוד…

“אמא, אני אוהבת אותך!”

משהו חם וטוב פשט בליבה של לייקי.

לחני אין משהו לומר לה, אבל היא רוצה לומר. גם היא רוצה לדבר עם אמא.

מה הבעיה? לחני אין עכבות.

היא אומרת את אשר בליבה: “אני אוהבת אותך!”

כמה פשוט. כמה נעים.

 

ורק בערב, כשהיא שוב נעמדה לתפילת ערבית בשעה מאוחרת מידי, הכתה בה ההבנה:

גם כשאין מה לבקש מאבא, יש מה לדבר איתו. יש מה לומר לו. יש דרך להתחבר, להתרומם, להניע את הכנפיים ולעלות.

“אבא! כמה אני אוהבת אותך! אבא טוב שלי!”

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד