מי ייתן לי אבר כיונה \ מלכה יחזקאל

מי ייתן לי אבר כיונה \ מלכה יחזקאל

בס”ד

מי ייתן לי אבר כיונה – מלכה יחזקאל

יום בהיר, השמש זורחת, ובליבה של מירי התקווה פורחת: “אולי השדכנית תתקשר?” הייתכן שהיום תהיינה בשורות טובות? ואולי הבחור שהיום תציע – הוא השידוך האמיתי והטוב?

הימים ימי חופשת הקיץ. מירי עומדת במרפסת ומתבוננת באימהות עם ילדיהן בגינת השעשועים. היא מבחינה בחברתה חיה עם התינוק בעגלה, יושבת וקוראת ספר… כמה מחברותיה נשואות פלוס ילד או שניים, ורק אצלה – דבר לא זז. זוג יונים שנחו על הסורג פרשו כנפיהם ועפו להם בנחת. משפט הדהד באוזנה: “מי ייתן לי אבר כיונה אעופה אשכונה”. “מתי כבר אזכה לזיווג האמיתי? מתי אוכל גם אני לבנות את ביתי…” בכל שמחה אותו איחול נשמע: “בקרוב אצלך”.

‘בקרוב אצלך’ – זה עדיין בסדר, אך לעיתים יש מוסיפות: “אל דאגה, זה יגיע”, או: “רק שאחותך חבצלת לא תעקוף אותך, אה?” אילו רק ידעו כמה משפט זה צובט בליבה של מירי… לפעמים אנשים שולפים משפטים בלי לחשוב.

לעומתן – השדכנית שולמית יחסית רגישה ואכפתית מאוד. לפני כשבוע היא הציעה שידוך “בן צעיר של משפחת סגל, העילוי של ישיבת ‘תפארת משה’. איך אומרים? לזכות בו – כמו לזכות במרגלית יקרה. אך רציתי לומר ש…” כאן היא עצרה וחיפשה את המילים העדינות… “תראי, אני מציעה אותו למירי, כי לדעתי הוא השידוך המושלם עבורה. איך אומרים? מתאימים כזוג יונים. אבל תראי, גם בחורים כמרגליות יקרות והעילויים בדורנו – אוהבים לבוש קצת יותר כזה… כמו חבצלת בתך. ולא יזיק יותר חיוכים…” והאם ענתה: “גברת שלומית, בתי אומרת שכשיגיע השידוך האמיתי, היא כפי שהיא – תהיה הבחורה המושלמת עבורו”.

ועתה נזכרת מירי שעברו שלושה ימים מאז הפגישה עם הבחור העילוי. אכן מלא בחכמה, בתורה, דוגמא לדרך ארץ וכבוד לזולת. אך מדוע הביט במהלך הפגישה פעמיים בשעון? האם השתעמם בפגישה? עדיין לא הייתה תשובה ממנו. מירי מתנערת ממחשבותיה ומתיישבת.

לעיניה קרץ הספר שעל שולחן הקפה: “הכלה הנרגשת”, ומירי מחייכת.

“הכלה הנרגשת” – וכי יש כלה שאינה נרגשת?… כל מחשבותיה ודמיונה נושאים אותה כבר לאולם השמחות ‘שלמה המלך’. ‘כמה יפה מירי הכלה’, תאמרנה בשמחה חברותיה.

מירי מדפדפת בספר שאחותה כנראה קראה לפניה, כשרוח נעימה נושבת ומלטפת את פניה… מירי פותחת היכן שהוא ומתוך סקרנות קוראת בספר:

“אני כה נרגשת. מחר החתונה”, חשבה חני. “מחר בשעה כזו אהיה תחת החופה… החתן יאמר ‘הרי את מקודשת לי…’. חני נוגעת בשמלת הכלה שהביאה מסלון הכלות. נפוחה, מקושטת באבנים ופנינים לבנות… ‘איזו יפה את!’ יחמיאו. ואימא כרגיל תערוך במחשבתה תרגיל הגנה בהילה לבנה…

חני המאושרת מצמידה את השמלה לגופה ומסתובבת מול המראה… וכאילו יש לה כנפיים היא מגיעה לאולם, רואה את כיסא הכלה, והשטיח עליו שושבינות מפזרות פרחים… כל שולחן ושולחן מקושט בפרחים באגרטלים הגבוהים והשקופים…

למרות שהיא שקועה באושר הצפוי לה, לא יכלה שלא לשמוע קולות מוכרים של חברותיה, קולות צחוק ושמחה… היא תולה במהירות את השמלה על הוו. אילו חברות מקסימות! לוחשת לעצמה. מתנתקת מחלומותיה, רצה לכיוון המדרגות לרדת אליהן. קבוצת בנות וכל אחת מהן אוחזת במגש ממתקים ומאפה. כשריח המאפה כבר הספיק למלא את חלל הבית, חני המאושרת דילגה במדרגות. היא תעניק חיבוק ונשיקה לכל אחת שטרחה ובאה לשמחה… ואז קרה הבלתי צפוי: היא החליקה במדרגות לעיני חברותיה ההמומות שלמראה המחזה חלקן החליקו מידיהן את המגשים. אווירת השמחה פינתה מקומה לאווירת אכזבה, מתח ודאגה…

***

“תגידו תודה לבורא העולם שאין שום שבר”, אמרה הרופאה במיון, בוחנת את צילום הרנטגן… והאימא שואלת: “מה עם הרגל הכואבת והנפוחה כל כך?” האחות הספיקה לחבוש בתחבושת אלסטית והרופאה הוסיפה: “היא תקבל כדורים משככי כאבים, ותצטרך לנוח. לא לעמוד על הרגל שלושה ימים…” ההורים מחליפים מבטים ביניהם. שלושה ימים? “אבל מחר חני כלה!”

“כלה? מזל-טוב! אך צר לי לאכזב אותך, כלה. לא תוכלי לעמוד על רגלייך מחר”, אמרה ורשמה מכתב שחרור. אבא השיג כיסא גלגלים, ואילו חני כיסתה את פניה בשתי ידיה ובכתה בשקט. “תודה, דוקטור”, אמרה האם, נאנחת.

כאשר חלפו על פני חדר האחות, זו רשמה במהירות דבר מה ותחבה בידי הכלה. היא לחשה לה משהו תוך שהיא בודקת במבטה שהרופאה לא תבחין בכך… כשהיו ברכב שאלה האם: “מה רשמה האחות ומה לחשה?” “היא ממליצה על שמן צמחי מרפא… לדעתה מספר עיסויים עד מחר בערב ישפרו את המצב…” “והיכן אפשר להשיג את השמן הזה?” שואלת האם וארשת פניה מביעה אמונה שכך יקרה. אור תקווה הופיע בעיני הכלה.

“את מאמינה ששמן מרפא יעמיד אותך מחר על הרגליים?” שואל האב תוך כדי נהיגה… “וכי נפסיד משהו אם ננסה? אני מאמינה שמשמיים נשלחה האחות עם ההצעה”, אמרה האם. חני לא הצליחה לקרוא את הכתובת שנרשמה בכתב לא ברור. היא העבירה לאבא שאמר, מרוצה: “אנו קרובים מאוד לכתובת הרשומה”.

***

“אבא ואימא, אני חושבת שהחתן כבר צריך לדעת”, אמרה חני, לאחר שנשכבה במיטתה בעזרת הוריה. אחיה יוסי בן העשר הניח לה על השידה בקבוק מים וכוסות, וחני הניחה ראשה על הכר. מבטה נח על השמלה התלויה על הקיר ממול. רק לפני מספר שעות הייתה קורנת מאושר. ועתה חשה, שעצבות העולם נחתה עליה. הכלה המאושרת, שכעת יכלה להגדיר את עצמה ‘הכלה המתוסכלת’.

כעבור מספר דקות הסירה אימא את התחבושת מרגלה של חני ומרחה בעדינות את שמן הריפוי. “הרוקח הסביר לאבא שהשמן גם יפחית את הכאב”, אמרה בקול מעודד. קולה של אימא היה מרגיע כמו ידיה שטיפלו ברגל. “אמן”, עונה חני. ובליבה היא חושבת שרק נס יכול להעמידה על רגלה הכואבת.

אבא דיבר עם אבי החתן, החתן עצמו בישיבה… אביו אמר שהכי חשוב שהכלה תשתדל להיות רגועה.

“אימא, אי אפשר לדחות חתונה לשלושה ימים, נכון? החתן יודע על האירוע?” באותו רגע נכנס יוסי עם הפלאפון. “זה יונתן”, אמר והגיש את הפלאפון לאחותו המופתעת. הם לא מדברים בשבוע האחרון עד החתונה, ועתה החתן רוצה לשוחח עימה. “חני…” החל בשיחה כשאימא ויוסי כבר יצאו מהחדר. חני שתקה, ליבה התמלא ברגשות מעורבים… היא רק רצתה לבכות. “חני, גם כך כאבים ונפיחות הם סבל גדול. לכל הפחות תורידי את הדאגות והצער ממך…”

הוא שמע אותה בוכה… והמשיך בשיחה: “חני, שנינו התפללנו כל-כך שנצליח בנישואין. העוגמת נפש כבר קרתה לפני הנישואין, ובעזרת ה’ מעתה ועד עולם נדע רק אושר”. “אמן”, ענתה. השיחה עימו הפיחה בה המון ביטחון והיא חשה מאד מחוזקת. כולם היו עסוקים בלימוד ותפילה להחלמתה המהירה של הכלה, ואימא לא חסכה שום מאמץ וכל שעתיים טיפלה ברגל… בבוקר קראה לאבא שיבוא לראות את השיפור. ההורים עזרו לה לרדת מן המיטה, והשיפור היה משביע רצון. “ממש נס…” אמרה חני. “מזמור לתודה”, והצמידה לאימא – הרופאה שלה, נשיקה. יוסי הציע שאימא תקנה עוד זוג נעלי כלה במידה גדולה יותר, שהרגל הנפוחה תוכל להיכנס בה, וחברתה המלווה קיבלה הדרכה מאימא להמשיך בעיסוי כמה פעמים.

***

חני עמדה באולם כשאמה וחמותה אוחזות בה. היא הלכה בצעדים איטיים ואף עצרה מידי פעם… אך אלה שלא ידעו מהאירוע הבינו שהיא הולכת לפי קצב המוזיקה. לפתע גילתה פנים חדשות שאותן לא הזמינה, אך אימא דאגה להזמינן. רגע.. הפנים האלה מוכרות… איך יכולתי לשכוח? זו האחות עם מרשם השמן! חשבה וחייכה אליה חיוך רחב…

“הרי את מקודשת לי בטבעת זו”, אמר החתן משפט אשר שומעים פעם בחיים, משפט שכל כלה ממתינה לשמוע… החתן שבר כוס. איחולי ה”מזל-טוב מזל-טוב…” נשמעו מכל עבר.

“מזל-טוב” קראה גם מירי, שהייתה שקועה בקריאת הספר, כשעיניה מלאות דמעות שמחה… איזה סיפור מרגש! ולפתע שמעה את קולה של אימא מדברת בפלאפון…

“מה את אומרת? פגישה ראשונה איתה ורוצה לסגור? מה הוא אמר? זו הבחורה הראשונה שיש בה כל מה שהוא מחפש? טוב, אשאל את פי הנערה…” מירי עמדה להיכנס לסלון, אלא שאימא שברגע אחד זכתה לאושר לו חיכתה נכנסת קורנת מאושר. “שמעת, מירי שלי? כל מה שחיפש מצא בך! הוא רוצה לסגור היום…

“האמת, אימא, גם תשובתי חיובית. התרשמתי ממנו מאוד. תלמיד חכם, ירא שמיים, מידות נפלאות… לא רציתי לקוות לתשובה חיובית ממנו, במיוחד שהביט בשעון. פחדתי להתאכזב…” ועתה נכנס אביה ובישר בקול עליז: “אביו שואל אם הערב בשבע זה בסדר. האם נספיק להתארגן?”

“נתארגן. חיכינו כל כך הרבה לרגעי האושר האלו”, אומרת אימא, וחבצלת שנכנסה זה עתה ושמעה את הבשורה באה והעניקה חיבוק של שמחה. “אחותי! את כלה! מזל-טוב!” אמרה כשדמעות שמחה בעיניה. מירי החליטה לנשום עמוק ולשחרר, והחליטה לשאת תפילה… שבורא העולם יסדר את כל העניינים על הצד הכי טוב, ותהיה שמחה אמיתית גם היום.

מירי ניגשה לארון הבגדים, אבא יצא לקניות ואימא פנתה למטבח. חבצלת הציעה: “התרצי אחותי שארים טלפונים לחברותייך?” למירי לקח זמן לעכל את כל האושר שבורא עולם שלח לה, היא חייכה ואמרה: “תודה! זהו רעיון נהדר”. מירי עמדה ואמרה מזמור לתודה בקול נרגש. “סימן טוב” צחקה חבצלת והצביעה לכיוון החלון:

זוג יונים הביאו במקורם זרדים, לבנות את הקן החדש שלהם.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד